השבוע תמר לקחה מהספריה ספר. (הספריות עדיין סגורות אבל אפשר להזמין ולבוא לאסוף)

הסיפור הוא על בקסטר החזיר שרצה להיות כשר. הכל התחיל באי-הבנה: בקסטר חשב שבשביל להיות אורח בארוחת שבת (שעליה סיפר זקן חביב שעשה לו ממש חשק) הוא צריך להיות כשר. הוא מנסה בדרכים שונות להפוך לכשר אבל ללא הצלחה, כי חזיר לא יכול להיות כשר! עד שהוא פוגש רַבָּה (רבי אישה) שמסבירה לו שהוא צריך להיות כשר רק אם אוכלים אותו, והוא מוזמן לארוחת שבת ונהנה מאוד. הסוף.

כמה דברים שלא היו יכולים לעבור בארץ היו כאן, בעשרים העמודים המאויירים של ספר ראשית-קריאה זה?

הדמות הראשית – חזיר. בארץ היה לנו צעצוע  של טרקטור נוסע שנקנה ב"שילב". בצעצוע היה חוואי שנהג בטרקטור וגרר עגלה מלאה חיות: תרנגולת מקרקרת בלחיצה, סוס צוהל בלחיצה, כבשה פועה, פרה גועה וכמובן היפופוטם שנוחר בלחיצה בקול של חזיר – כי לא ימכרו צעצוע עם חזיר בישראל והרי היפופוטם הוא חיית משק הגיונית לגמרי.

הרַבָּה האישה. היא לא רבנית (אשת הרב) אלא רַבָּה שמסבירה לחזיר במאור פנים את חוקי התורה. לא רק שאין הדרת נשים וילדות מהספר, מובן ומקובל שיש גברים ונשים, ילדים וילדות מאויירים. (קופת-חולים כללית, תנובה – תלמדו).

העלילה הפלורליסטית. אצלינו בגולה לא כולם יהודים, ולכן כשהחזיר הולך לתחנת האוטובוס הוא פוגש כל מני אנשים מכל מני תרבויות. מן הסתם החזיר עצמו אינו יהודי, אבל היהודים הנחמדים מזמינים אותו להתארח בביתם לארוחת שבת.

הנמשל: יש אוכל כשר, לא מקום כשר או אדם כשר. (ההפך מכל מקום הסעדה אפשרי בארץ).

הספר נחתם במכתב להורים:

"Encourage hachnasat orchim in your family. Talk with your children about showing kindness toward those left out because of shyness, an unusual appearance, being new, or any other reason. Share the fact that everyone eventually feels different from others in some way. Encourage your children to leave a welcome card on a new child's desk at school or tape an original drawing to a neighbour's mailbox; ask your children to accompany you to the door when guests arrive at your home."

בקיצור: קבלו את האחר, פיתחו את ביתכם לזר, ובעיקר למדו את ילדכם איך להיות אנשים טובים (Kind באנגלית, אין בדיוק תרגום לזה): לברך שכנים חדשים, להשאיר פתק משמח לילד חדש בכיתה וכד'.

---

אני ישראלית.

גדלתי בבית ישראלי, ששומר את המסורת היהודית לפי הגרסה המשפחתית החילונית הפרטית שלנו: חוגגים את כל החגים אבל לא צמים ביום כיפור, יום השבת נועד למנוחה, האזנה לתקליטים, פעולות בצופים ובעיקר לטיולים בארץ ולנסיעה לים. את נרות שבת היינו מדליקים בילדותי אני ואבא שלי דווקא. ככה זה עבד לנו.

כשהגענו לקנדה והבנות התחילו ללכת לבית-ספר יהודי שמחתי שיהיו חשופות לעברית וחששתי מ"דתיות יתר". מה זה אומר שהן לומדות תפילות בכיתה? כיוון שזה כל-כך זר לי מיד התחלתי לדאוג. בגיל שלוש תמר היתה שרה לעצמה "שמע ישראל" בשרותים. עלמה למדה תפילות שבת וברכות כבר בכיתה א', והיתה שואלת אותי אם אני זוכרת את המילים. ואני, שמעולם לא למדתי לברך את ברכת המזון הייתי שולחת אותה לשאול את המורה.

אבל פה גם גיליתי שיש יהדות אחרת. יהדות בה יש פחות דגש על ההגדרה "דתיים" או "חילונים". יהדות בה מלמדים בבית-הספר את המשמעות של "צדקה", "הכנסת אורחים", "דרך ארץ". לא כמילים אלא כעידוד להתנהגות. להיות "מנטש". ובבית ספר אף אחד לא בודק "מיהו יהודי". מי שנרשם ללימודים הוא יהודי מספיק.

לפני יומיים צילמתי עלייה לתורה בבית כנסת קונסרבטיבי בוונקובר. התקבלתי בסבר פנים יפות, אישה-צלמת-במכנסיים. לא הרגשתי לרגע שאני עושה משהו לא בסדר, או שאני נכנסת לבית-כנסת "שלהם" או שאני צריכה להתאים את עצמי. הרגשתי ברוכה-הבאה.

זה לא שאני הופכת דתיה פתאום. אני לא מאמינה באלוהים וזה מכשול משמעותי. אני גם לא מתיימרת להכיר את הדת מעבר למעט שמוגש לפני. אני כן שמחה להרגיש שדווקא פה היהדות מקבלת אותי כמו שאני, לא שופטת אותי על מראה או לבוש, ושמלמדים את הבנות שלי שדרך ארץ חשובה הרבה יותר מחוקי הדת למינהם.

בימים אלו בהם אנשים כה רבים נאבקים להכרה בשוויון שלהם בעצם היותם בני אדם – לא צריך ללכת רחוק. יש את הכל כבר אצלינו מתברר. בעיקר אם משאירים את כל הלכלוך וההתלהמות והשחיתות בחוץ (והגזענות הטבעית שלנו), ומסתכלים בעיניים תמימות רק ביופי שיש בדת הזו.