לפני כמה שבועות קפצנו בהחלטה (חצי) ספונטנית עם חברים לבוקר בעיר העתיקה בירושלים. את כל ה"משפחתיות" של פסח היה צריך לשבור באיזה ניגוב חומוס משובח עם חברים ולהרגיש תיירים בעיר קרובה-רחוקה.
בתוכנית:
שיטוט בסמטאות העיר העתיקה (עם עדיפות לצעדים ראשונים של אחת הבננות)
קניית מזכרת קטנה לבננות אם יבקשו (בטיולים הקודמים בערים עתיקות בארץ אספנו פעמון, דרבוקה, חולצה מודפסת בזול, "יהלום" מפלסטיק להתבונן בו לפני השינה)
ארוחה כלשהי (בוקר/צהריים) בחומוס האגדי לינא
התבוננות בחנויות השונות בשוק ובחנות הצילום הותיקה ליד חומוס לינא (מוכרים בה הדפסות של צילומים מתחילת המאה ה-20. כל פעם אני מתלבטת מה לקנות ובסוף משאירה את ההחלטה לפעם הבאה.)
והפתעת הטיול: הגענו עד לכותל. בכל כמה שנים כשאני מגיעה לכותל אני קצת נבוכה מהסיטואציה. אני מרגישה כל כך לא שייכת למקום הזה, שלא ברור לי כל כך מה אני אמורה לעשות. ללכת עם הבנות לגעת באבנים? לכתוב פתק?
המקום הזה לא מסמל בעבורי הרבה מעבר לכפייה דתית. אני מרגישה בו תיירת לגמרי. בכל הדרך עד אליו רואים חרדים ממהרים בסמטאות מלאות מזכרות צלבניות, נשים יהודיות חרדיות ומוסלמיות מכוסות בגדים ארוכים מכף רגל ועד ראש. אני מתבוננת בכולם באותה פליאה.
גם כשצילמתי חתונות של זוגות דתיים והם ביקשו להצטלם על רקע הכותל (כולל בשתיים בלילה בתום החתונה) לא הצלחתי להזדהות עם הרעיון. וזאת למרות שבילדותי האזנתי שוב ושוב לתקליט של כתבי קול ישראל במלחמת ששת הימים, והתרגשתי כשהחיילים הגיעו לכותל.
בחו"ל אנחנו הולכים לכנסיות, מבצרים ומקדשים של דתות שונות ונהנים להיות "תיירים": מתבוננים מהצד. אז למה לא בארץ?
MyTrueColors גלית לוינסקי 