סבתא שלי מצד אבא, אילזה, נולדה וגדלה בברלין, בתחילת המאה ה-20.

היא גדלה בבית יהודי בורגני, בו שני הילדים עודדו לצאת ולרכוש השכלה גבוהה. היא בחרה ללמוד רפואה, כמו אביה, כמו דורות רבים של גברים רופאים במשפחה.

סטודנטית לרפואה, בשנות ה-20 של המאה ה-20.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה היא פוטרה מעבודתה בבית החולים, ארזה מזוודה ועלתה ארצה בעקבות בן זוגה (בעלה לעתיד) הציוני: היינס לוינסקי. גם הוא היה רופא.

סבא וסבתא שלי היו בין מקימי "רמות השבים". הם הקימו בעצמם בית, לול, משק, ועבדו בו.  אבא שלי מספר שלקח יותר משנה להקים את הישוב. שנה של הליכה מהצריפים בהם ישנו, לנקודה שבה הקימו את הבית. הם בנו אותו בעצמם, מהיסוד, הקימו לול, למדו להיות חקלאים.

אחרי כמה שנים בעלה נפטר. הלול הושכר, הבית נמכר.

היא חזרה לעסוק ברפואה. בהתחלה בהתנדבות, אחר כך הצליחה למצוא משרה כרופאה גניקולוגית.

ד"ר אילזה לוינסקי, סבתא אילזה בשבילי, עסקה ברפואת נשים עד שפרשה בגיל 66. היא עבדה כרופאה מנתחת ומיילדת בבית חולים בילינסון, במרפאת הנשים של בית חולים דונלו-דג'אני ביפו, ובקליניקה פרטית בביתה ברמת גן.

גידלה שני ילדים וחמישה נכדים.

סבתא שלי היתה אישה קשה. "לא קלה", זה מה ששמעתי שאמרו עליה.

"ייקית" קשוחה, עצמאית, דעתנית. עם ציפיות גבוהות.

הלוואי שהבנות שלי היו מכירות אותה. אני זכיתי.