ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי

סבתא שלי מצד אבא, אילזה, נולדה וגדלה בברלין, בתחילת המאה ה-20.

היא גדלה בבית יהודי בורגני, בו שני הילדים עודדו לצאת ולרכוש השכלה גבוהה. היא בחרה ללמוד רפואה, כמו אביה, כמו דורות רבים של גברים רופאים במשפחה.

בית ספר לרפואה

סטודנטית לרפואה, בשנות ה-20 של המאה ה-20.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה היא פוטרה מעבודתה בבית החולים, ארזה מזוודה ועלתה ארצה בעקבות בן זוגה (בעלה לעתיד) הציוני: היינס לוינסקי. גם הוא היה רופא.

סבא וסבתא שלי היו בין מקימי "רמות השבים". הם הקימו בעצמם בית, לול, משק, ועבדו בו.  אבא שלי מספר שלקח יותר משנה להקים את הישוב. שנה של הליכה מהצריפים בהם ישנו, לנקודה שבה הקימו את הבית. הם בנו אותו בעצמם, מהיסוד, הקימו לול, למדו להיות חקלאים.

אחרי כמה שנים בעלה נפטר. הלול הושכר, הבית נמכר.

היא חזרה לעסוק ברפואה. בהתחלה בהתנדבות, אחר כך הצליחה למצוא משרה כרופאה גניקולוגית.

ד"ר אילזה לוינסקי, סבתא אילזה בשבילי, עסקה ברפואת נשים עד שפרשה בגיל 66. היא עבדה כרופאה מנתחת ומיילדת בבית חולים בילינסון, במרפאת הנשים של בית חולים דונלו-דג'אני ביפו, ובקליניקה פרטית בביתה ברמת גן.

גידלה שני ילדים וחמישה נכדים.

מנתחת גלית לוינסקי

סבתא שלי היתה אישה קשה. "לא קלה", זה מה ששמעתי שאמרו עליה.

"ייקית" קשוחה, עצמאית, דעתנית. עם ציפיות גבוהות.

הלוואי שהבנות שלי היו מכירות אותה. אני זכיתי.

הבית שלנו: החדר של הבנות

אני גרה כבר עשר שנים בדירה שהיתה של סבתא שלי ברמת גן. לפני כמה שנים מצאנו באחד הארגזים אקורדיון תמונות כזה, של תמונות של חדרי הבית משנת 1953. כמה חודשים אחרי שסבתא אילזה עברה לדירה היא הביאה חברה צלמת שתיעדה איך החדרים נראים (כדי לשלוח לחו"ל ו"להשוויץ", או יותר נכון "תראו איך הסתדרתי, אני חיה בישראל אבל יש לי הכל").

לקחנו כל תמונה כזו, מסגרנו ותלינו בכניסה לכל חדר.

החדר של הבנות

החדר של הבנות היה הקליניקה של סבתא אילזה שהיתה גניקולוגית.

החדר של הבנות החדר של הבנותהחדר של הבנותהחדר של הבנות