"How are you today?" שואלת אותי הקופאית בסופר.

"Fine, Thank you" אני ממלמלת ומשפילה מבט.

"Have a good Weekend" היא מברכת אותי כשאני אוספת את השקיות והולכת לכיוון דלת היציאה.

עוד לא התרגלתי לשיחות עם הקופאים בסופר כאן, בקנדה.

"סטיב הקופאי מהסופר אמר לי מה כדאי לשתות כדי להתגבר על כאב הגרון" מבשרת לי אחותי המצוננת. "הוא הסביר לי בדיוק מה החשיבות של כל אחד מהמרכיבים בתה עם דבש לימון וג'ינג'ר, למה כל אחד עוזר". וכל זה בשיחה של שלוש דקות מעל המוצרים שהיא קנתה הבוקר ב-SAFE WAY.

עוד לא התרגלתי לכך שכל האנשים כאן חביבים, פותחים בשיחה ומתעניינים בשלומי.

נכון, המוכרת בחנות ששואלת אותי לשלומי רק עושה את עבודתה. נכון, הטלר בבנק חייב להיות נחמד ולאחל לי המשך יום נעים אחרי שאני מפקידה צ'ק. נכון, המלצרית במסעדה דואגת לעצמה לטיפים כשהיא מתעניינת איך עבר עלינו יום השבת עד כה. ואני יודעת שבארץ תמיד אומרים על האמריקאים כמה שהם "צבועים".  שההתעניינות הזאת לא אמיתית. לא "באמת" אכפת להם מה שלומך, או שיהיה לך סופשבוע נעים.

או שאנחנו פשוט ציניים.

נכון, הקנדים שומרים על פרטיותם, שומרים על המרחב הפרטי שלהם – לא מקובל להתקרב יותר מדי, לא מקובל לפנות בשאלות אישיות, וצריך להזהר לא להעלות נושאים שנחשבים "אישיים" (כסף, דעה פוליטית, גזע, לאום, נטייה מינית – זה ברור, אבל גם כל נגזרת כללית של אחד הנושאים האלה). הם יכולים לחכות בתור שעות בלי לפצות פה, ותמיד זה יהיה בתור מסודר ומרווח. הם לא קולניים, לא וולגריים, ומאוד מנומסים. הם קנדים "קרים ונוקשים" (ככה לפחות אנחנו הישראלים חושבים עליהם). אבל חלק מהחינוך שלהם הוא להיות חביבים זה לזה. הם מתאמצים להיות נעימים. הכוונה לאנשים ה"רגילים" – לא אלה ש"מנסים למכור לי" או שעבודתם היא לתת שירות. הם פותחים בשיחה, גם אם היא שיחה של שני משפטים על מזג האוויר. הם מחייכים, גם אם זה חיוך קטן מעבר למתקנים בגן שעשועים. הם לא נכנסים לדברים של האחר, גם אם הוא הוא זר ומתקשה למצוא את המילים.

אני לא רוצה לקטר על הארץ. אני אוהבת את ישראל. ואני לא צריכה לומר את המובן מאליו (עקיפות בתור, דיבור תוקפני ללקוחות, חוסר סבלנות) בשביל להדגיש את ההבדל בין ההתנהלות בארץ להתנהלות הקנדית הטיפוסית. ואני מכירה בעל-פה את התירוצים שלנו הישראלים (אנחנו חיים במדינה חמה וצפופה, משכורות הרעב בארץ, אנחנו עם חם-מזג, אנחנו יודעים יותר טוב).

אבל מתברר שזה באמת יותר נעים. יותר נעים לקנות בלי שעוקפים אותי בתור, ושהקופאית פונה אלי בחביבות ולא כאילו אני הארנק שמעל לערמת מוצרים שצריך להקליד. דווקא נחמד להכנס לחנות ושמברכים אותי לשלום, ולא (כמו שפגשתי לא פעם בארץ) נותנים לי לחכות שהמוכרת תתפנה מענייניה בטלפון. בוודאי יותר קל לנהוג שלא מצפצפים ושמחכים בסבלנות שאשתלב בכל פעם שאני מנסה לעבור נתיב.

ולפעמים אני עומדת משתאה בתור בסופר, שמתעכב עוד קצת כי הקונה לפני שקועה בשיחה עם הקופאית על הילדים שלה (של הקופאית) שבאו לביקור לכבוד החג. אני תוהה: האם הן חברות? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? אבל אז הקונה מסיימת לשלם, והקופאית פונה אלי ושואלת גם אותי: "How are you today?"

ואני מבינה, שאם גם אני הייתי קנדית, הייתי יכולה עכשיו לפתח איתה שיחה של שתי דקות, עד שהיא תסיים לארוז לי את המוצרים, כמעט על כל נושא שגרתי, ואז לצאת ולהמשיך את היום. בנעימות.