שבת אחת אצל ההורים מצאתי פתאום את קופסת הברביות שלי.

סגורה, מאובקת, מכילה זכרונות טובים מגולמים בשמלות, נעליים, אביזרים וכמה ברביות כרותות איברים.

 לא היו לי מיליון ברביות. רוב הברביות היו ירושה מאחותי שירשה אותן גם. את רוב הבגדים סבתא שלי היתה קונה לי בחופשה השנתית שלה בשוויץ.

הרבה לפני שכל מושג ה"ברבי" הוקצה מחמת מיאוס פמיניסטי, היינו נפגשות אני וחברתי פ. ומשחקות בברבי רופאה, ברבי עורכת דין וברבי עיתונאית (לפ. היו כמה סטים של ברביות מגניבות שעובדות במקצועות שונים שקיבלה מחו"ל למיטב זכרוני).

קן היה ירושה מברביות הסבנטיז שאחותי הביאה כשהמשפחה שלי חזרה מרילוקיישן לארצות הברית. היה לו בגד-ים וגלשן. (אבל לאן נעלם הראש שלו?!)

הייתי מהילדות ששיחקו בברביות עד גיל ממש מאוחר.  בניתי בית ברביות בתוך מדפי המתכת שהיו לי בחדר. אספתי אביזרים קטנים בשבילן ותפרתי להן בגדים מגרביים ישנים שלי. את הברביות הממש ישנות ונכות העזתי אפילו לספר.

אז בשבת, כשמצאתי את קופסת הברביות עלמיק מיד התלהבה מכל עניין ה-להלביש/להפשיט/לסרק ואני נזכרתי כמה שזה כיף. לא יודעת מה אני חושבת על זה מבחינה תרבותית-חינוכית.

לי זה זיכרון ילדות מתוק. וגם מזכרת אופנתית לבגדי שנות ה-70 (של אחותי שין) וה-80(שלי).