מה הקטע של הבננות עם האוטו-זבל?!
אנחנו גרים ברחוב לא-הומה-אך-צמוד-לרחוב-הכי-הומה-הארד-קור-ביאליק-סטריט-דאונטאון-רמת-גן
בקיצור כל בוקר שומעים את האוטו-זבל.
מכל רחבי הבית נפקחות עיניים, נפערות אזניים, כפות קטנות רצות לפתוח את החלון בחדר העבודה ולהסתכל למטה. "אוטו זה-זה!" (-תמר). לפעמים זה רק "האוטו שמנקה" (משפריץ מים ומנקה במברשות את הרחוב) אז חוזרות מאוכזבות לענייניהן. מחכות לרעש הבא.
אם אנחנו למטה בדרך לגן אז בכלל…. אוטו זבל דוחה כל פעילות אחרת.
באוגוסט 2011 הגיעה לשיאה מחאת המתמחים (כחלק ממאבק הרופאים, ההוא), ורם היה מיני-סלב של השעה.
אבל ללא הכנה מוקדמת ב-5/8/2011 עלמה נולדה בניתוח קיסרי דחוף, בשבוע 34, ורם זנח באחת את חיי הזוהר (1:28) (וגם את כל חייו האחרים, עבודה-חיים אישיים-תחביבים-רצונות כלשהם) לטובת טיפול בעלמה שבפגיה ובי.
כמה ימים אחרי שעלמה השתחררה הביתה, בנצנוצים אחרונים של אור זרקורים (בטקסט), ביקשו מרם להשתתף בכתבה על חיי המתמחים בבתי החולים בארץ. הוא הציע לצרף צילום שאשתו הצלמת תצלם, והכתבת ביקשה שיצטלם גם עם התינוקת החדשה.
וזהו. המאבק נגמר, ההסכם נחתם, ועלמיק התינוקת גדלה.
אחרי שתמרול נולדה, כשחיפשתי מיקום מוצלח בבית לצילום-השנתי-של-תמר במסגרת ההשוואות שלי, וכשבחרנו בסופו של דבר את המיקום, והתמונה יצאה כל כך דומה, ההשוואה הזאת פשוט היתה מתבקשת…
וזה באמת כבר תיחכום חדש לתמונות-השוואות!
שני חברים יצאו לדרך, בים-בם-בום
אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום
אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום
לא בדיוק אבל בערך, בים-בם-בום
אמר חברו, לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר
תמרול ושולי, זוג הישר מפרסומות של בנטון.
חברים עוד מהבטן, חברים ממצב שכיבה חסרי אונים על מזרן הפעילות, חברים לזחילה, לעמידה, לצעד הראשון. חברי אמת: חוטפים-מרביצים-מושכים-בוכים-חולקים-צוחקים-מדברים עוד לפני שיש ממש מילים.
שאול ברוידא ותמר משאל: אחים לשוד!*
* אצלינו במשפחה קוראים לתמרול "שודדת" בגלל שהיא כזאת אקטיבית-סקרנית-שובבה-חסרת פחד ותמיד נמצאת פסע ממעשה שובבות "שעוד רגע יגמר באסון". היחיד שבאמת משתווה לה הוא שולי, ג'ינג'י אמיתי בשיער ובאופי.
מזל טוב לנועה, ניר ושולי להולדת השודד החדש!
בבית הורי היינו מודדים את הגובה של כל אחד מהילדים על ארון הפורמייקה* בחדר שלי. במשך שנים היינו לוקחים ספר ועיפרון, ואבא שלי היה מסמן את הגובה של כל אחד מאיתנו, ורושם ליד שם ותאריך. הייתי עומדת בשקט, זקופה, נמתחת ככל יכולתי ומחכה שאבא יתן את האות שאפשר לצאת מתחת לספר, ובהתרגשות מסתכלת לראות כמה גבהתי מאז המדידה האחרונה. אני לא בנאדם גבוה (שלא לומר – די נמוך), ובמשך תקופה ארוכה כל העניין הזה של הגובה היה כרוך במפח נפש מתמשך. אבל רגע המדידה…. זה רגע של אופטימיות וציפייה.
את הבננות אנחנו מודדים על המשקוף בכניסה לחדר שלהן. גם אצלן כל הטקס מלווה בהתרגשות ובגאווה גדולה על כל סנטימטר. עלמיק: "אמא אני מטר וארבע!" (כמו גם "אמא אני שוקלת 17! " איזה כיף שלמספרים האלה אין עדיין שום משמעות בשבילה מלבד גאווה).
לאחרונה אני רואה את תמרול (בת שנה וחצי) הולכת לה לבד, עם עיפרון וספר, שמה על הראש ורושמת על המשקוף…
מה יהיה כשנעבור דירה?! נצטרך לקחת איתנו את המשקוף…
הנה התחיל הקיץ, ומתחילה עונת ימי ההולדת במשפחה שלנו (75% מאיתנו נולדו בקיץ. בחופש הגדול. בעצם רק תמרול נולדה בחורף).
אז הנה, אני, חודש לפני יום ההולדת של עלמיק, כייקית ואובססיבית שהנני – מתחילה לחשוב על העוגות ליומולדת שלה. למה עוגות (ברבים)? כי צריך עוגה ליומולדת בגן ועוגה למסיבה השנתית בבית. וכיוון שלפני שנה בדיוק עשיתי את עוגת בצק הסוכר הראשונה שלי – לכבוד יום-הולדת 3 לעלמה, וכל כך נהנתי והתלהבתי, שכבר מעכשיו אני מחפשת רעיון מגניב.
ביום הולדת 1 הכנתי עוגה בצורת הספרה 1. עוגה מס' 54 קלאסית (מצורף מתכון), מצופה סירופ שוקולד של קרין גורן, ומקושטת בסוכריות. גם אמא שלי היתה מכינה לנו את אותה עוגה, באותן צורות של ספרות (או בצורת חתול לדעתי).
ביומולדת שנתיים כבר הייתי צריכה להכין שתי עוגות ויותר השקעתי. הכנתי עוגה בצורת הספרה 2 לגן
ועוגת פיל למסיבה בבית סבאסבתא.
ביומולדת שלוש, כמו שציינתי, גליתי את חדוות בצק הסוכר. זה לא טעים, זה לא מעט עבודה, ובכל זאת, זה כיף וזה יוצא מ-ה-מ-ם…
הראשונה שעשיתי היתה אריה למסיבה המסורתית אצל סבאסבתא. (עלמיק גם מזל אריה וגם קצת אריה באופי, ועם רעמת השיער בכלל…)
וכל כך נהנתי שהצעתי לעלמיק מבחר רעיונות לעוגה בגן, ומהם היא בחרה דג. (די כיוונתי אותה האמת, לשמחתי היא הסכימה).
וליומולדת 1 של תמרול….הרף עלה לעוגה תלת מימדית. האמת שאני ועלמיק חשבנו על רעיון של קשת בענן, לכבוד החורף וכו', ובחיפושי אחר השראה לאימג' מתאים מצאתי במקום השראה ממש תדריך מלא. אמא שלי עזרה לי וכך גלגלנו עננים אל תוך הלילה.
ולמסיבת יום-הולדת 1 לתמר בגן… שוב חזרתי לסירופ השוקולד הישן והטוב. (וגם מי צריך אחריות על קלקול שתי השיניים בקושי שיש לילדים בגיל הזה…)
ביומולדת חצי, אגב, אני משקיעה פחות.
אז למישהו יש רעיון לעוגה מגניבה ולא מסובכת מדי ליומולדת ארבע? שתי עוגות בעצם (:
ולקינוח: מתכון מנצח לעוגת שוקולד מתחת לכל הסירופ/בצק סוכר הזה. עוגת השוקולד האהובה עלי:
כמה דאגתי איך הן יסתדרו. איך עלמה תתרגל לחלוק את תשומת הלב עם עוד אחות קטנה, תמר. חשבתי כמה אני "גוזלת" ממנה. חשבתי שיקח הרבה זמן עד שהאחות תתחיל "להשתלם" לה.
"היא כבר מקנאה?" – שאלו כולם. "חכי חכי עד שהקטנה תתחיל ללכת", "עוד מעט יפול לה האסימון והיא תתחיל לקנא".
אז הן מקנאות. וחוטפות זו לזו, ורבות, וכועסות. אבל הן גם מדברות, ושרות, ומתחבקות, ועושות "צחוקים" משלהן, ומשחקות, וחולקות, ונהנות, וקוראות זו לזו, ומשגיחות אחת על השניה, וכל הזמן בודקות איפה השניה נמצאת. רק בשביל לדעת.
וכשאני לא איתן בחדר אני שומעת אותן. ביחד. יש להן אחת את השניה.
לפני כמה שבועות קפצנו בהחלטה (חצי) ספונטנית עם חברים לבוקר בעיר העתיקה בירושלים. את כל ה"משפחתיות" של פסח היה צריך לשבור באיזה ניגוב חומוס משובח עם חברים ולהרגיש תיירים בעיר קרובה-רחוקה.
בתוכנית:
שיטוט בסמטאות העיר העתיקה (עם עדיפות לצעדים ראשונים של אחת הבננות)
קניית מזכרת קטנה לבננות אם יבקשו (בטיולים הקודמים בערים עתיקות בארץ אספנו פעמון, דרבוקה, חולצה מודפסת בזול, "יהלום" מפלסטיק להתבונן בו לפני השינה)
ארוחה כלשהי (בוקר/צהריים) בחומוס האגדי לינא
התבוננות בחנויות השונות בשוק ובחנות הצילום הותיקה ליד חומוס לינא (מוכרים בה הדפסות של צילומים מתחילת המאה ה-20. כל פעם אני מתלבטת מה לקנות ובסוף משאירה את ההחלטה לפעם הבאה.)
והפתעת הטיול: הגענו עד לכותל. בכל כמה שנים כשאני מגיעה לכותל אני קצת נבוכה מהסיטואציה. אני מרגישה כל כך לא שייכת למקום הזה, שלא ברור לי כל כך מה אני אמורה לעשות. ללכת עם הבנות לגעת באבנים? לכתוב פתק?
המקום הזה לא מסמל בעבורי הרבה מעבר לכפייה דתית. אני מרגישה בו תיירת לגמרי. בכל הדרך עד אליו רואים חרדים ממהרים בסמטאות מלאות מזכרות צלבניות, נשים יהודיות חרדיות ומוסלמיות מכוסות בגדים ארוכים מכף רגל ועד ראש. אני מתבוננת בכולם באותה פליאה.
גם כשצילמתי חתונות של זוגות דתיים והם ביקשו להצטלם על רקע הכותל (כולל בשתיים בלילה בתום החתונה) לא הצלחתי להזדהות עם הרעיון. וזאת למרות שבילדותי האזנתי שוב ושוב לתקליט של כתבי קול ישראל במלחמת ששת הימים, והתרגשתי כשהחיילים הגיעו לכותל.
בחו"ל אנחנו הולכים לכנסיות, מבצרים ומקדשים של דתות שונות ונהנים להיות "תיירים": מתבוננים מהצד. אז למה לא בארץ?
תמרול (שנה וחצי), כמו כל בת במשפחה שלנו, מטורפת על הנעליים שלה.
הבעיה היא שאם היא לא נועלת אותן או חולצת אותן או מסתובבת איתן ביד, היא משאירה אותן בכל מני מקומות…
בתמונה: חיפושים מתחת למקרר. אולי הן שם.
זה התחיל כחלק מחיפושי רעיון ל-'איך לצלם את תמר כל חודש'. אמרתי-אם כבר מצלמים את תמר, ננצל את ההזדמנות לצילום של שתי הבננות.
ניסינו צילומים בלבן.
ניסינו בננות בפסים.
ניסינו גם בצבע.
הבננות בלבן היה הכי מוצלח.
ניסיתי להפוך את זה למסורת. אולי כל חצי שנה, לפני ה"חגים הגדולים" כדי שיהיה לי מה לתת מתנות לסבתות.
הבעיה היא שהבננות שלי, כמו כל הילדים שאני מכירה, שונאות להצטלם בסטודיו. לא סתם אני מצלמת משפחות בחוץ, בטבע, באור. למי יש כוח להצטלם על אותו מטר וחצי מרובע, לחייך למצלמה כשמבקשים, לעשות פוזות?!
רם והבננות הקצו לי 10 דקות של סבלנות במרץ האחרון…
until next time.
נראה אם אצליח לשכנע אותם שזה שווה את זה…
בת של צלמת מתחילה לחייך כשהיא רואה מצלמה, כבר מגיל מאוד צעיר.
בת של צלמת מכירה את הצלמת, ולא אכפת לה לעשות פוזות ולהרגיש דוגמנית במקומות שילדים אחרים חוששים.
בת של צלמת אוהבת לבוא לבקר את אמא בעבודה.
בת של צלמת אוהבת מצלמות. יש לה אוסף שלם של מצלמות שהיא אוהבת לקחת איתה בבית ובחוץ.
בת של צלמת רואה משהו מצחיק בבית וצועקת: "רגע, אל תזוזי, אני רצה להביא את המצלמה שלי!"
בת של צלמת רגילה כבר שכל הזמן מצלמים. גם היא כל הזמן מצלמת.
בת של צלמת אוהבת להיות עוזרת צלמת. לא מעניין אותה יותר להצטלם. גם בגן כשאני באה לצלם את המסיבות (מסיבת פורים, חגיגת יום העצמאות) היא מביאה מצלמה, ועוזרת לי: "אני אעזור לך לספור שלא שכחת לצלם אף אחד!"
בת של צלמת רוצה להיות צלמת (או רופאת ילדים. או רופאה צלמת. או "עובדת במכשיר"-?!) ואוהבת לשחק לי במצלמה. בדרך כלל יוצאות תוצאות מאוד מעניינות.
מקווה שלא ימאס לכן, בננות.
ואין ספק שהמתנה ליומולדת הבא חייבת להיות מצלמה. אמיתית!
MyTrueColors גלית לוינסקי 