יומיים אחרי שנחתתי בוונקובר רם אמר לי: ״יאללה הגיע הזמן שתתחילי לנהוג״. הוא מאמין גדול  ב״לקפוץ למים״. אני פחות. אבל באותו אחר הצהריים נעים ביולי נהגתי עד לאולימפיק-וילג׳, תוך כדי מלמול קללות וגידופים לרם שהכריח אותי, ואיך אני אי פעם אעשה את זה, ולאן הוא הביא אותי, ולמה קנינו אוטו כזה גדול (והכל בשקט שהבנות מאחורה לא יחשבו שאמא שונאת את אבא).

הוא פשוט מכיר אותי, והוא יודע שכשאני נלחצת אני נוטה להדחיק ולטמון את הראש בחול ולקוות ש״איכשהו זה יסתדר״. אבל שנינו ידענו שבדיוק אחרי שלושה חודשים להגעתי לכאן ישלל לי רשיון הנהיגה הישראלי, ועד אז אני חייבת ללמוד-ולתרגל-ולעבור תאוריה וטסט.

 אז שלושה חודשים נהגתי. נהגתי באוטו הכי גדול שנהגתי בו (מאז הטרנזיט בקיבוץ בשל״ת), עם שתי בנות במושב האחורי (מתוקות אך היי-מייטננס בסגנון המוכר), בעיר חדשה ועמוסה (הכי עמוסת כלי רכב בקנדה כך אומרים פה, כמובן שזה כלום לעומת גוש דן, ממש לא מרשים אותי). ו-GPSית מעצבנת ודוברת אנגלית. בהתחלה נהגתי רק בליווי מבוגר נוסף (רם או שין אחותי), שגם עזרו לכוון אותי וגם עזרו לי עם כללי הנהיגה החדשים. הנסיעה הראשונה שלי לבד (עם הבננות) היתה מלווה בהכנה נפשית לי ולבנות (״לכל אחת יש תפוח, בייגלה ומים. אם אתן צריכות לדבר דברו אחת עם השניה. אמא צריכה להתרכז בדרך״) , וכל זה בשביל נסיעה של 20 דקות לאקווריום. כשהגענו לשם הייתי כל כך גאה בעצמי שעשיתי את זה! (בשביל להגיע לאקווריום של וונקובר צריך לנסוע דרך כל הדאון טאון) וגם על שהצלחתי למצוא חניה… (לא רק לי היה את הרעיון המדהים של לנסוע לאקווריום ביום גשם סוחף ביולי.)

אז מה זה כללי נהיגה חדשים? רק מי שנהג בעיר בצפון אמריקה יוכל להבין אותי. זה לא נגמר בפניה ימינה ברמזור אדום, ובמתן זכות קדימה לרכבים ממול בפניה שמאלה ברמזור ירוק (גם להם יש אור ירוק, צריך לגלוש לתוך הצומת ולחכות שהתנועה ממול תפסיק כדי לפנות. הרבה פעמים זה באור כתום-אדום, ועדיין חייבים לפנות. מפחיד בטירוף. עוד לא התרגלתי), מדובר בסט חדש של תמרורים שלא נתקלתי בהם מעולם, בכמות עצומה של רוכבי אופניים, ובעיקר – בתרבות נהיגה שונה לחלוטין. שלי גרוס תיארה את זה בצורה מדוייקת. קראתי והזדהתי עם כל מילה. הנהגים פה סבלנים ואדיבים, כמעט לא מצפצפים לעולם, כמעט לא עוברים מסלולים, אבל כל הגעה לצומת מצריכה ריכוז וניתוח הסיטואציה. בפניה שמאלה המדוברת למשל, יש אור ירוק גם לי, גם לרכבים הבאים ממול, וגם להולכי הרגל שחוצים בכביש אליו אני פונה שמאלה. יש פה צמתים (four way stop) המבוססים על ״מי הגיע ראשון״ ואדיבות בלבד. כיכר לעומת זאת – הם לא מכירים. ראיתי כבר לא מעט רכבים שפשוט פנו שמאלה בכיכר (בלי להקיף אותה). ועוד ועוד.

שבועיים לפני שהרישיון הישראלי שלי עמד להשלל ממני (כי זה מה שקורה לאנשים עם ויזת עבודה שנמצאים פה שלושה חודשים) הבנתי שאי אפשר להדחיק יותר. ניגשתי למבחן תאוריה. למדתי יום אחד בבית למבחן (אפשר לפתור מבחנים באתר של משרד התחבורה, וכל שאלה מפנה לנושא הספציפי שנלמד). ״קטן עלייך, זה יהיה שטויות״. אמר לי רם. נכון, עברתי, אבל ״שטויות״ זה לא היה. בכל זאת צריך לענות נכון על 40 מתוך 50 שאלות, חצי מהן על מצבים שכוללים רוכבי אופניים, באנגלית בניסוח קנדי (המבחן הוא בעצם כלי לחינוך לנהיגה נכונה. הרבה פעמים עצרתי לשאול את עצמי איזו תשובה מנסחי המבחן היו רוצים לשמוע, ולא מהי התשובה הנכונה ביותר.)

ואז נותר רק לגשת לטסט. חודשיים וחצי פחדתי מזה, וזהו, אין ברירה, צריך להתמודד. בעצת רבים וטובים קבעתי שיעור נהיגה אחד, בכוונה למצוא תאריך לטסט מיד אחריו (מאוד מאוד קשה למצוא תאריך פנוי לטסט בוונקובר עצמה. כדאי לחפש ביטולים של אנשים בערים הסמוכות, וגם זה רק בחצות בכל לילה כשהאתר מתעדכן). כשמגיעים למבחן המעשי פה צריך לתת את רשיון הנהיגה הישראלי. לא מקבלים אותו בחזרה. אם עוברים את הטסט – מקבלים רישיון נהיגה של פרובינציית בריטיש קולומביה. אם לא עברת – אפשר לנהוג בחזרה הביתה רק בליווי מלווה מנוסה (רישיון זמני לשנה, כמו של נהג חדש). ואז, יומיים לפני שיעור הנהיגה המיועד מצאנו מועד פנוי לטסט, כאן בוונקובר. ההורים שלי היו פה (לליווי לטסט למקרה שלא אעבור), הבנות היו ביום מזדמן שהגן עבד בין חגי תשרי וסופי שבוע ארוכים קנדיים, כל התנאים הצביעו שאני חייבת לגשת. גם ככה הרגשתי שאין לי סיכוי לעבור את הטסט הראשון. אני מכירה את עצמי, אני צריכה קודם להבין מה קורה סביבי, וגם אני נלחצת (גם בגיל שבע-עשרה וחצי עברתי בטסט השני. בראשון כל כך התרגשתי שהרגל רעדה לי בקפיצות עצבניות על הקלאצ׳, עד שהאוטו נכבה עוד במגרש החניה של משרד הרישוי בפתח-תקווה). אז יאללה, שאוכל לגשת כבר לטסט מספר שתיים.

ואכן – לא עברתי את הטסט. מאוד מאוד התרגשתי. האוטו לא נכבה (הוא אוטומטי) אבל אם הבוחנת היתה יכולה היא היתה ״דופקת לי ברקס״ (בז׳רגון תלמידי הנהיגה בארץ. זה היה באוטו שלנו, אין לה ברקס בצד שלה). מאוכזבת, מתוסכלת, ובעיקר מושפלת נהגתי בחזרה (בליווי אבא שלי כמובן. פאתטי, מאותו רגע לא יכולתי לקחת את הבננות לבד לבית הספר, לא יכולתי לנסוע לבד לסופר, הייתי צריכה ליווי של נהג, גם אם הוא תייר. אפילו שכבר נהגתי פה חודשיים וחצי, כולל לחנות בחנייה הצפופה של בית הספר היהודי, כשכל הילדים רצים מסביב וצריך לחנות בין עמודים ובין הרכבים הענקיים של כל שאר האמהות היהודיות פה…)

וכך, אחרי 22 שנות נסיון בנהיגה, ישבתי ליד בוחנת צעירה ממוצא סיני, ונהגתי כל כך גרוע שנכשלתי בטסט. אין מה לומר – זה משפיל. כי אחרי שיש לך 22 שנות נהיגה, פתאום בא בנאדם ויושב איתך באוטו, ובמשך 20 דקות מסתכל על כל מה שאת עושה, והרי יש כל כך הרבה הרגלים וטעויות קטנות, ובעיקר אני סומכת על האינסטינקטים שלי, שהביאוני עד הלום.

יומיים אחר כך לקחתי את שיעור הנהיגה (שנקבע מראש), ובמשך שעה וחצי תירגלתי את ״ההצגה״ שצריך לעשות בטסט, זאת שלמדנו היטב בשעורי הנהיגה בארץ. את הפניות הראש המוגזמות (פה ממש מקפידים על זה. כל החלפת נתיב מלווה במבט מעבר לכתף, פשוט יש פה המון רוכבי אופניים), ואת המבטים התכופים במראה, ואת כל התמרורים החדשים (צריך לרדת ל-30 קמ״ש בכל סביבת ילדים, לעצור 50 מטר מאחורי סקול-באס מהבהב, כאלה). חניה וזינוק בעליה למשל (שתירגלתי כל כך הרבה בלימודי הנהיגה בישראל) לא רלוונטיים פה. יש הרבה חניה. בעיקר התרגלתי לעובדה שיושב לידי אדם ובוחן אותי בזמן שאני עושה את מה שאני יודעת לעשות כבר 22 שנה…

כעבור שבוע ניגשתי לטסט שני. הפעם רם והבננות באו איתי (ההורים שלי כבר חזרו ארצה, והיה אסור לי לנהוג לבד עד משרד הרישוי…). הטסטים פה מתחילים בבדיקת תקינות פנסי האוטו, והדגמה (של הנבחן) של איתות ידני שמאלה, ימינה ועצור (שוב, כדי שנבין את איתותי רוכבי האופניים). הפעם כבר הלך מצויין. אפילו התבדחתי (טיפה, זה קשה באנגלית) עם הבוחן. אחרי שחניתי במגרש החניה של משרד הרישוי והבוחן בישר לי שעברתי, הרגשתי כזאת הקלה. שלושה חודשים של דאגה התפוגגו. "כן", הוא אמר, "יכולת להאיץ יותר בהשתלבות בהאייוויי. אבל רואים שיש לך ניסיון. הרבה זרים לא עוברים פה בטסט הראשון, זה בגלל שיש להם כבר הרגלים, ובגלל שהם במתח מזה שיושב לידם בוחן. בואי תיכנסי להצטלם".

ואם אתם שואלים, אז רם עבר את התאוריה והטסט באותו היום, בשבוע הראשון שהוא היה פה. הוא לא לקח שיעור נהיגה, ובכלל לא ידע שאם לא יעבור את הטסט לא יהיה לו איך לחזור הביתה. קצת מזל, וביטחון עצמי.

פלא שקיללתי אותו כל הדרך לאולימפיק-וילג׳?