זיכרון:

אני ילדה. שוויץ. בתי קפה על שפת אגם או נהר. יום קיץ. שעת אחר הצהריים. שמשיות. אני וההורים שלי באים לפגוש את סבתא שלי אילזה, אחרי שבילתה עם אחי ואחותי באחד מבתי הקפה. היא קנתה להם גלידה ענקית בגביע זכוכית ל"ארוחת ארבע". אני בוחרת גלידת אוכמניות ומקבלת גלידה ענקית סגולה-כחולה, מקושטת בשמשיה צבעונית מנייר, עם כפית ארוכה שהיא גם קש.

מאז בכל פעם שאני באירופה מתחשק לי לשבת אחר הצהריים בבית קפה ולהזמין גלידה ענקית בגביע זכוכית. לא חושבת שאף פעם זה קרה מאז שאני "גדולה". תמיד לא נוח או לא יוצא או שאין חשק או אין גלידה.

עד יולי האחרון בריבה-דל-גארדה באיטליה. היה זמן והיה חשק והיתה גלידה. ועלמה בחרה לה מהתפריט של הגלידות איזו גלידה בדיוק היא רוצה ואנחנו לקחנו גלידה ענקית בגביע זכוכית בכמה טעמים עם תותים, ויותר מהגשמת החלום-זיכרון שלי, הרגע הזה הפך מעכשיו לזיכרון-חלום לבננות….

אושר.

בכזאת קלות.