השבוע "קפצה לי" תמונה ב-memories בפייסבוק של צילומים שעשיתי ל"מותק" – הדס הול, לפני שנתיים. 

נזכרתי בצילומי בגדי התינוקות שדיגמנו עלמה ושיילו המהממת ל"מותק".

הן נולדו בהפרש של חודש-חודשיים, ונפגשו (הופגשו) לראשונה בהיותן בנות חצי שנה פלוס-מינוס.

שתי תינוקות חייכניות, מצחיקות, צוחקות למצלמה, נהנות לשכב ולהתגלגל בשמש המלטפת של אמצע מרץ.

אמנם בגיל כזה צריך הרבה מזל בשביל להצליח לצלם, ועוד שתיים ביחד, אבל השתיים האלה היו כל כך מתוקות, מין שוקו-וניל עם פצפוצי-חיוכים, שבכמה דקות שהן שכבו (וזחלו – שיילו) הצלחתי לצלם את כל התמונות שרצינו.

הפגישה הבאה היתה בגיל שנה וחודשיים פלוס-מינוס, עלמיק היתה קצת חולה ושיילו היתה כבר "שודדת" גדולה: הולכת, בורחת, מתחבקת, מתפנקת.

קונספט אחר, של צילומי חורף של "מותק" – הדס הול, בסטודיו של הדס, כשסוקי הכלבה גונבת לעלמיק כל רגע איזה קרקר…

זה יותר קשה לצלם ילדים במקום סגור, ובטח כשיש רק "כיוון צילום" אחד (ברגע שיש רקע אחד, והתאורה מכוונת למיקום מסויים ה"דוגמנים" צריכים להיות פחות או יותר באותו מרחק מהתאורה כדי שהתמונות יצאו מוארות באופן אחיד. בקיצור עניינים טכניים שבעיקר מצמצמים את טווח התנועה של הצלמת).

המפגש השלישי היה זה שהפייסבוק הזכיר לי. לפני שנתיים וטיפה, עלמה ושיילו בנות שנתיים ושלושה חודשים (פלוס מינוס), כבר שתי ילדות, שובבות, מצחיקות, שרות, רוקדות, משחקות, משתוללות ביחד… כל מה שהיה צריך זה להפגיש בינהן, לתת להן כמה בובות של "מותק" להחזיק ביד והן כבר "עשו את כל העבודה". הן התחברו מיד, כאילו הכירו מגיל חצי שנה, ושיחקו, ונהנו ביחד. וכאן באמת התמונות כבר קרו מעצמן…

ומאז חלפו להן שנתיים.

אנחנו חייבים להפגש ולראות אם עדיין זו אותה האהבה…