פברואר. כל היום אני שומעת ברדיו את הפזמון: "דרום – אדום, דרום – אדום, חג הכלניות בצפון הנגב".

צריך לנסוע ל"דרום אדום" אני אומרת לרם.

כי תכף יגמר.

לפני שנתיים נסענו, והמראה המלבב של מרבדי הכלניות הפורחים, ממלאים את שדה הראייה מקצה לקצה…

היה באמת משובב נפש.

אבל כנראה במודע או שלא, לא מצאנו את ההזדמנות. בין השבתות שרם עובד, לשבתות הגשומות, ולשאר הפעילויות המשפחתיות, איכשהו זה לא יצא. אמרנו שניסע בשישי, כדי לא להכנס לפקקים המטורפים שיש שם בשבת, אבל לא הצלחנו לתאם עם שאר החברים. אמרנו שנקום ממש מוקדם כדי לא להתקע בפקקים, אבל בשבת בבוקר – אין סיכוי שנצליח לקום מוקדם. בקיצור: כך או כך, הרעיון של שעתיים בפקקים בשביל לראות כלניות (עד כמה שהן יפות ואדומות) ניקר כל הזמן וסיכל את התכנית.

אז טיילנו במקומות אחרים, וראינו כלניות אחרות.

בתל-חדיד ראינו כלניות פורחות מלא-העין.

ובגלל שהגר היתה איתנו קיבלנו שיעור גם על שאר הפרחים והצמחים שניקרו בדרכינו

למדנו על רקפות, מרגניות, סביונים, חרציות, חרדל, צבר, אירוסים, ועוד שיחים ועצים שונים.

ובגלל שלא עמדנו בפקקים היינו שמחים ורגועים והיה לנו זמן לשחק בכדור,

לעשות פיקניק,

ולהתמלא בתותים.

מה צריך יותר?!