בעוד רם מבלה שבוע צלילות מטורפות על יאכטה במלדיבים, אני פה, לכתוב על צלילות באילת. כל אחד והכיף שלו (:

עשיתי קורס צלילה באילת בגיל 18, אחרי שבטיול השנתי של יב' לקחו אותנו לשנרקל בחוף אלמוג ויצאתי נפעמת ונסערת מהמים. את הקורס עשיתי עם אחותי שין, והוא היה מרגש ומאתגר, ונהדר. מאז צללתי פה ושם באילת, פעם אחת בים התיכון (ניסיון כושל), ושני ספארי צלילה בסיני. איכשהו לאורך השנים, התעייפתי מלסחוב ציוד, לחבר את המאזן והווסת, לפמפם באוזן שמאל הכואבת, לעשות שוב ושוב "צלילות ריענון" כי כל פעם עברה יותר משנה מאז הצלילה האחרונה, ובעיקר: התעייפתי מלפחד מתחת למים. נכון, לפני 20 שנה עשיתי קורס מגניב, וחשבתי שאני אתמיד, ארד לצלילות באילת, בסיני, ובחו"ל, התלהבתי וקניתי ציוד אישי, אבל זה לא קרה. היו לי כמה צלילות שהפחידו אותי מדי (אחת מהן היתה כמעט התקף חרדה שבעקבותיו נכנסתי ממש להיפר ונטילציה, נגמר לי האוויר במיכל הרבה לפני שנגמרה הצלילה לכל השאר) וכל העניין הפך מהנאה לכמעט סבל.

ובכל זאת, בנובמבר האחרון, רם הצליח לשכנע אותי לרדת לסופשבוע צלילות באילת.

רם אחד מהמעטים שאני סומכת עליו מספיק בשביל שיהיה בן-זוגי לצלילה (ביחד עם למד ושין בערך). ובכל זאת היה צריך שכנוע, כי זה הרבה מאמץ מבחינתי לסוע לאילת, להרכיב את הציוד, לסחוב אותו (אני מודה, אני די חלשה) בשביל לצלול שוב ל"סטי"ל".

הובטחו לי "צלילות רדודות", "בקצב שלי" והרבה דגים.

ואכן היו הרבה דגים. כי בצלילות רדודות, בקצב איטי, באתרי אילת, יש המון דגים, ואפשר אפילו להספיק לצלם אותם!

ההנאה מהצלילה – לצלול בנחת, לשמוע את השקט ופכפוך המים סביבי, להרגיש את הגוף צף ונע בקלילות, ומכל עבר החיים התת מימיים העשירים פשוט מתרחשים: שוניות, אלמוגים, דגים, חיות ים, להקות, בודדים, הם חיים את החיים שלהם בשקט הכחול האינסופי, ואנחנו רק מציצים בהם, וממשיכים הלאה.

ויש לנו את כל הזמן שבעולם להתבונן.

ולצלם…

הרי אומרים ש"כשמטיילים עם מצלמה רואים את הטיול דרך המצלמה". כן, זה נכון. לפעמים זה מוגזם, או מעיק. אבל כיוון שאני כל כך נהנית לצלם (בכלל), זה הפך לחלק משמעותי בצלילות. בעיקר ברדודות, היכן שהצבעים חזקים ויש יותר אור.

תמנון. אחת החיות המהפנטות ביופיין

תמנון. אחת החיות המהפנטות ביופיין

וזו גם היתה אחת הדרכים לשכנע אותי לבוא לסופשבוע הזה (מסכנה: גם צלילות, גם מזג אוויר חמים באילת בנובמבר, וגם סופשבוע במלון עם רם, כולל ארוחות בוקר! ממש רחמנות). הצילום. לפני כמה שנים קנינו מצלמת פוקט (!), כשרם חשב שיוכל לשכנע אותי להפסיק לסחוב את המצלמת DSLR שלי לכל מקום בעולם. אני לא מצלמת בה כמעט בכלל, כי תמיד ברגע האמת קשה לי להתפשר ולא לקחת את המצלמה שלי, אבל יש לה ייתרון אחד: קנינו לה Case שמתאים למים. זה פשוט משחק נחמד, לצלול איתה, או אפילו לשחות בים ולשחק עם הצילום בתוך/מחוץ למים.

צילום: אלי מעייני. אני מצלמת בה גם בחתונות שקופצים למים

הסימנים של המסיכה נשארים לי גם שעות אחרי

 אז כן – היה כיף. וראינו דגים, וצילמתי די הרבה (זה כיף להסתכל אחר כך מחוץ למים על בעלי החיים המדהימים שראינו בצלילה, ועוד יותר כיף להראות לבנות בבית), והיה סופשבוע מקסים (למרות אילת:).

אבל לא מספיק בשביל לנסוע איתו לספארי צלילה של שבוע במלדיבים…