ראיתי באינסטגרם של רחלי שלו, הלא היא mom in stripes שהבן שלה גבע אוהב לצייר במחברת הסקיצות שלו. במשך הזמן רחלי ובנה גבע השאירו משימות זה לזו, ורחלי קראה להם "ציורי לילה". עקבתי בעניין אחרי ציורי הלילה שלהם, בהם גבע משאיר לאמא המוכשרת שלו משימה – משאיר לה מילה או ביטוי רשום בעמוד ריק בספר הסקיצות והיא מציירת לו, ובהמשך כשהתחילה להשאיר לו גם "משימה" – מילה או ביטוי אמיתי או מומצא שהוא צריך לצייר בדף הריק. ואחרי שעקבתי בעניין אחרי התכתובת הזו שביניהם – אמא ובן מוכשרים ויצירתיים, זה עשה לי חשק להציע גם לבנות שלי שנעשה לנו פרוייקט כזה.

אז לפני כמה חודשים קניתי מחברת סקיצה גדולה בדולר-סטור (מה שבילדותי נקרא "בלוק ציור") והתחלנו להשאיר אחת לשניה משימות. הסבב הוא בין שלושתינו – אני (42) עלמה (8) ותמר (6), והסדר קבוע כך שכל אחת תוכל להשאיר משימה לכל אחת אחרת. אני משאירה משימה לתמר, תמר לעלמה, עלמה לי, אני לעלמה, עלמה לתמר, תמר לי, וכו'.

בהתחלה היתה התלהבות גדולה וכל הזמן ציירנו והשארנו את המחברת אחת לשניה. (כל תמונה אפשר להגדיל בלחיצה).

אחר כך התמעטו הציורים – החיים הרי מאוד עמוסים בפעילויות ומשימות לא ציוריות, אבל מדי פעם המחברת צצה על המיטה של אחת מאיתנו ובתוכה ממתינה משימה – איזו מילה או ביטוי או מחשבה שאחת השאירה לשניה לצייר.

שלושתינו אוהבות לצייר. אני הייתי כזו "ילדה ציירת" שמציירת בספר-מחזור והולכת לחוגים של מוזיאון תל-אביב, וחולמת ללמוד בתלמה-ילין. תמר ילדה מאוד יצירתית ש(לדעתי) ממש חושבת בצורה ויזואלית, מתכננת ונכנסת לפרטי פרטים בציורים שלה. עלמה כבר לפני כמה שנים עברה להתבטא יותר במילים מבציורים, ועיקר היצירתיות שלה מושקעת בפרוייקטים תלת-מימדיים ובהמצאות, ובכל זאת, מאוד רוצה לצייר איתנו.

כשאני מוצאת את מחברת הציורים ממתינה לי על המיטה אני שמחה למצוא בה הפתעה כפולה – גם מה ביקשו ממני לצייר וגם מה ביקשו וציירו לפני – מה היו המשימות והאתגרים בעמודים הקודמים.

הציורים הם הצצה לנפש הצעירה של הבת שלי, למחשבות שלה, לתקוות שלה, לפעמים גם למעצורים שלה (למשל כשעלמה מתעקשת שהיא לא ציירה משהו "יפה"). והם מרגשים ומשמחים אותי כל-כך.

ובמשימות שהן משאירות לי או אחת לשניה אני שומעת את הקול שלהן ואת מה שמעסיק אותן.

לפעמים המשימה שהשאירו לי היא ההשראה למשימה שאשאיר לבאה אחרי.

לפעמים החגים הם ההשראה שלנו.

לפעמים סתם דבר דמיוני

תקווה כמוסה.

לפעמים אנחנו שוכחות מהמחברת לתקופה.

לפעמים מזרזות אחת את השניה "נו! המחברת אצלך ליד המיטה כבר יומיים! תציירי כבר או שתעבירי!"

לפעמים אנחנו מסתכלות על המציירת. לפעמים מציירות ביחד, בשיתוף פעולה

ולפעמים מישהי מציעה משימה שכולנו אוהבות ואז האחרות מבקשות שזו גם תהיה המשימה שלהן

וכך –

גם כך –

אנחנו אוהבות.