בכלל אכלנו ארוחת ערב שישי אצל שין אחותי
ואז רם (שפרש הצידה לצפות במשחק כדורסל) אמר לנו שקרא שהערב יש סיכוי טוב לראות את אורות הצפון מוונקובר

לא באמת האמנתי שנראה

כבר היו כמה פעמים שאמרו שאפשר לראות, אבל הסיכויים לא גבוהים, ומעונן, וזה יהיה רק באמצע הלילה, וצריך חושך מוחלט

וגם כשנכנסנו לאוטו ונסענו מזרחה כדי לצאת מאורות העיר והזמן ליעד התארך והתארך וראנו שצפוי פקק נוראי בדרך לאגם שכיוונו אליו  – לא הבנתי שזה בגלל כל האנשים שיצאו מהבית בעשר בלילה בתקווה לראות את האורות

לא האמנתי שנראה אותם באמת. חשבתי שיהיו חלשים, או שנהיה תקועים בפקק והם יעלמו, או שיצטברו עננים, או שיחלוף הרגע שרואים אותם

אבל אז

בעודנו בפקק, למרות האורות של המכונית לפנינו – ראיתי אור ירוק מוזר בשמיים

ורם החליט בהחלטה נועזת לפרוש מהפקק ולצאת לדרך צדדית חשוכה כמעט לגמרי, ושם, ליד תעלה עצר את האוטו ויצאנו ולא האמנתי למראה עיני

התמונות לא משקפות את היופי הזה

כל השמיים היו מלאים אורות, זוהרים בירוק וורוד ולבן, פסים שיורדים מהשמים, "טאי דיי" כמו שתמר קראה לו שצבע בכתמים זוהרים את השמים השחורים

הזוהר הצפוני

במלוא תפארתו

לא נסענו למקום נידח ולא חיכינו לו שעות, הוא פשוט מילא את השמים, חצי שעה נסיעה מהבית.

והאורות המשיכו להשתנות ולרקוד מולנו, לפעמים יותר גבוה, לפעמים יותר נמוך, לפעמים רחבים ולפעמים כמו פסים צרים יותר. פתאום ירוק שמתחלף באדום. ואנחנו עמדנו שעה ארוכה והתפעלנו וצילמנו והצטלמנו אבל בעיקר התרגשנו כל-כך.

אחר כך הבנו שראו את האורות גם בתוך וונקובר, ושאולי יהיו גם בלילה הזה. אבל הלילה הזה שהחלטנו לצאת מהבית ולנסוע היה חוויה בלתי נשכחת, לכולנו.

אור גדול בתוך שמיים אדירים של חושך. ומגיע לנו קצת אור.