?למה שנה בישראל

באנו לגור בישראל שנה אחת בלבד.

:הכנתי רשימת שאלות שנשאלתי ואני עונה עליהן

11 חודשים בין אוגוסט 2024 ליולי 2025. זאת התכנית, ככה שיווקנו אותה לבננות, ככה הצלחנו לעבור את המשוכה העצומה הזו של לעזוב את הבית והשקט והחיים שאנחנו רגילים אליהם בוונקובר ולהגיע לישראל האהובה אך המשוגעת בזמן מלחמה.

אנחנו מאוד אוהבים את ישראל וקשורים אליה בנימי נפשינו, גם רם ואני וגם הבנות שגדלו בה רק עד גיל שנתיים וחצי וחמש. כולנו שמחים להיות פה למרות האתגרים שיש לכל אחד בנפרד ולכולנו ביחד.

למה באנו? מהרבה מאוד סיבות, שכוללות גם את הרצון שהבנות יחוו קצת ילדות ישראלית (לא כולל מלחמה אבל זה מה שיש), שיחוו חיים לצד משפחה מורחבת וסבא וסבתא קרובים (מרחק הליכה! בגלל זה בחרנו לגור באותה שכונה כמוהם בשנה הזו), ועוד סיבות שעל אף שהבלוג הזה כל כך חשוף ואישי אני בוחרת לשמור לעצמי.

למה דווקא בשנה הזו? כי זו השנה היחידה שזה התאפשר מבחינתינו – מבחינת העבודה של רם, והגילאים של הבננות, וההבטחה שלנו אליהן ששתיהן לא יצטרכו להפסיד את כיתה ז׳ בבית ספר שהן כל כך אוהבות – ״ונקובר תלמוד תורה״. תכננו את המעבר במשך חודשים רבים, ולא האמנו שהמלחמה תמשיך – מי האמין?

האם באמת נחזור? למדתי כבר לא להבטיח.
אחרי שנסענו לשנתיים לוונקובר, והייתי בטוחה באלף אחוז שנחזור, ונשארנו שמונה שנים,
אחרי הקורונה, שלימדה אותי ש״האדם מתכנן ואלוהים צוחק״ זה לא רק משפט ביידיש
אחרי 47 שנים בעולם הזה
אני לא מבטיחה כלום

אבל זו התכנית שלנו, ואנחנו אנשים שיותר קל לנו לחיות כשיש תכנית.

ולמרות שאני כותבת על זה פוסט ומשתפת וחושפת, ואני יודעת לצפות לתגובות לכאן ולכאן
אלה החיים שלי, ושלנו כמשפחה.
ובאנו לגור בישראל שנה.

יש לי פה שקיעות מהממות מהמרפסת.

1 בספטמבר בישראל

היום הבנות מתחילות ללמוד בבית-ספר בישראל, עלמה בכיתה ח׳, תמר בכיתה ו׳, בבית הספר היסודי ״נבון״.

השנה ההתרגשות היתה שונה מבכל שנה. הגענו לישראל לפני חודש בדיוק, אחרי קיץ מרגש בוונקובר של גרדיואיישן של עלמה (שם בסוף כיתה ז׳ עולים לתיכון), מסיבות פרידה שהבנות אירגנו לחברים שלהן, שלושה שבועות קמפ לבנות שבמהלכם רם ואני ארזנו את כל הבית, שבוע וקצת של פרידות וסידורים, יומיים של שינה בבית של אחותי שהתארכו לשלושה בגלל דחיית הטיסה, טיסה ארוכה עם שתי עצירות (שוב בגלל המצב), נחיתה בארץ אחרי 36 שעות, ביחד עם פיצה הכלבה, באחד המטוסים האחרונים שנחתו פה בימים ההם ולא הסתובבו חזרה לאירופה מלרנקה. הגענו אנחנו ארבעתינו, שבע מזוודות וצ׳ימידנים, ארבעה טרולים, וכלבה אחת מתוקה ששרדה את המסע בגבורה.

היה לנו חודש של כיף ומשפחה, חתונה, מפגשים משמחים, ים, בריכה וחברים, והכל בהמתנה ל״תגובה כן או לא״ של אירן וחיזבאללה. הגענו למדינה במלחמה ארוכה ארוכה, שבה רוב החברות שלי לא קוראות חדשות בכלל כי אי אפשר כבר, וכולם יודעים מה קורה בלי צורך להתעדכן. אני הולכת להפגנות ולא מבינה איך לא כולם פה, ובאותה מידה לא מבינה אנשים עדיין מצליחים להוציא את עצמם להפגנה כבר כמעט 11 חודשים אחרי.

אבל לבנות זו התמודדות אחרת לחלטין. שמונה שנים גרנו בקנדה. תמר היתה בת שנתיים וחצי ועלמה בת חמש כשהגענו לוונקובר, הן ילדות ישראליות-קנדיות. הן מכירות את ישראל היטב, הן גדלות בבית  של הורים ישראלים, מבקרות בישראל לפחות פעם בשנה, וקרובות מאוד למשפחה הישראלית שלהן (בארץ ובוונקובר), ועדיין. את רוב חייהן בילו-גדלו-למדו בוונקובר/ קנדה.

לבנות זהו מעבר מקנדה לישראל, מוונקובר לרמת-גן, מצפון אמריקה למזרח התיכון. הבדל של תרבות, אורח חיים, שפה, חברויות, אקלים. הבדלים בדברים גדולים (מצב בטחוני, סדרי עדיפויות מדיניים, תכנית לימודים) והבדלים בדברים קטנים – ניואנסים של תרבות, כל מני דברים שלא עולה בדעתי להסביר ומתברר שהם לא מובנים מאליהם.

באומץ רב הן יצאו להכיר ילדות חדשות והתחברו איתן. בנחישות הן יצאו למפגש עם הכיתה והמחנכ/ת ביום חמישי, ובהתרגשות וחשש גדול הלכו היום לבית-הספר.

היום הראשון בבית ספר בישראל.

כמו שאחותי החכמה אומרת: טוב שיש רק יום ראשון אחד.

שיהיה לכן בהצלחה! שתהנו, ותחכימו, שתכירו ילדים נחמדים ואנשי ונשות צוות טובים/ות, שתראו איך זה ללכת לבית ספר בארץ, שיהיו לכן חברים וחברות. והכי  – אני מקווה – שתהיה לכן חוויה חיובית.

שתהיה שנת לימודים טובה לכולם, שהחטופים והחטופות יחזרו, שהמפונים יחזרו לבתיהם, והחיילים בשלום לביתם. אמן.

שלום כיתה חדשה בישראל עם חולצה צהובה למען שחרור החטופים
ברור שהבאנו את פיצה
לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים (בוונקובר): לפני שלוש שנים בבית החדש, בשנת 2021, שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה בשנה שעברה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

ועל איך כל זה בשבילי – בפוסט אחר. סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות.

את הפוסט הזה כתבתי ב-31 לאוגוסט, ורק השארתי מקום לתמונה שאצלם בבוקר של הראשון בספטמבר. ואז בערב הגיעו החדשות על ששת החטופים שהוצאו להורג. הראשון בספטמבר היה מוצלח ומרגש לבנות ואני שמחתי איתן. ליווינו אותן לבית הספר ואמרנו מילות עידוד בדרך. אבל ברגע שנפרדנו נחנק הגרון מהחדשות הנוראיות. הן חזרו הביתה וסיפרו שהיה כיף. בערב הלכתי לבגין.