באנו לגור בישראל שנה אחת בלבד.

:הכנתי רשימת שאלות שנשאלתי ואני עונה עליהן

11 חודשים בין אוגוסט 2024 ליולי 2025. זאת התכנית, ככה שיווקנו אותה לבננות, ככה הצלחנו לעבור את המשוכה העצומה הזו של לעזוב את הבית והשקט והחיים שאנחנו רגילים אליהם בוונקובר ולהגיע לישראל האהובה אך המשוגעת בזמן מלחמה.

אנחנו מאוד אוהבים את ישראל וקשורים אליה בנימי נפשינו, גם רם ואני וגם הבנות שגדלו בה רק עד גיל שנתיים וחצי וחמש. כולנו שמחים להיות פה למרות האתגרים שיש לכל אחד בנפרד ולכולנו ביחד.

למה באנו? מהרבה מאוד סיבות, שכוללות גם את הרצון שהבנות יחוו קצת ילדות ישראלית (לא כולל מלחמה אבל זה מה שיש), שיחוו חיים לצד משפחה מורחבת וסבא וסבתא קרובים (מרחק הליכה! בגלל זה בחרנו לגור באותה שכונה כמוהם בשנה הזו), ועוד סיבות שעל אף שהבלוג הזה כל כך חשוף ואישי אני בוחרת לשמור לעצמי.

למה דווקא בשנה הזו? כי זו השנה היחידה שזה התאפשר מבחינתינו – מבחינת העבודה של רם, והגילאים של הבננות, וההבטחה שלנו אליהן ששתיהן לא יצטרכו להפסיד את כיתה ז׳ בבית ספר שהן כל כך אוהבות – ״ונקובר תלמוד תורה״. תכננו את המעבר במשך חודשים רבים, ולא האמנו שהמלחמה תמשיך – מי האמין?

האם באמת נחזור? למדתי כבר לא להבטיח.
אחרי שנסענו לשנתיים לוונקובר, והייתי בטוחה באלף אחוז שנחזור, ונשארנו שמונה שנים,
אחרי הקורונה, שלימדה אותי ש״האדם מתכנן ואלוהים צוחק״ זה לא רק משפט ביידיש
אחרי 47 שנים בעולם הזה
אני לא מבטיחה כלום

אבל זו התכנית שלנו, ואנחנו אנשים שיותר קל לנו לחיות כשיש תכנית.

ולמרות שאני כותבת על זה פוסט ומשתפת וחושפת, ואני יודעת לצפות לתגובות לכאן ולכאן
אלה החיים שלי, ושלנו כמשפחה.
ובאנו לגור בישראל שנה.

יש לי פה שקיעות מהממות מהמרפסת.