לערוך רגש בפרימייר

במשך שנים חלמתי להגיע לוידאו בוטקמפ של צלמות טובות. ובכל פעם זה לא הצליח. כבר לא חשבתי שזה יקרה.

ואז טל ואיה פרסמו שהן שוקלות להוציא בוטקמפ אחרון (?) במאי ומיד כתבתי להן שכן. אני בעניין. לדעתי הייתי הראשונה שנרשמה.

חלפו חודשים, ופתאום זה באמת הגיע. שבוע לפני הייתי בכזה מתח שרבתי עם כולם. איך אני אשב עם כל הצלמות הטובות האלה. איך אני אלמד מצלמות שאני מעריצה. ולעזוב את ההורים שלי עכשיו. זה קצת מפחיד להגשים חלום. וזה גם להתמודד עם כל השדים שלי. רגשי הנחיתות, ואני צלמת פחות טובה, וגם העייפות… אני כל כך עייפה נפשית מהשנה הזו.

הגעתי באמת באפיסת כוחות. גם כי מרוב התרגשות לא ישנתי כל הלילה ובשלוש וחצי כשהשעון המעורר צלצל קפצתי מהמיטה והייתי מוכנה תוך עשר דקות. אבל בעיקר בראש סוער מדאגות וממחשבות על הפרידה המתקרבת.

מרגע שפגשתי את החברות שלי למסע בטפטופים בנתב״ג ואחרי הטיסה- הבנתי שאני בחברה טובה. כולנו באנו ללמוד. כולן באו בעיניים טובות ובלב פתוח. כולנו באותה סירה ומיד התחלנו לחתור ביחד.

ללא תחרות גלויה או סמויה או מתחת לשטיח. כולן הגיעו מהחיים עצמם פתוחות לחוויה הזו. ללמידה. להקשבה. לחוות את המקום הזה.

זה היה בדיוק במקום ובזמן עבורי.

הגענו לגן עדן. ואני בכלל לא ידעתי שהוא מחכה לי באיזה כפר נידח ברומניה. דשא ירוק. ציוץ ציפורים. אורווה קטנה, בריכה אקולוגית. יער סמוך. אור אירופאי בהיר וקריר.

שני שולחנות עץ גדולים ועליהם מנות של המאכלים הכי טעימים והכי מתאימים לכל שעה ביום.

טל ואיה קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובתשומת לב אמיתית לכל פרט ופרט. אוכל טעים ומושקע בכל ארוחה. פינוקים קטנים וגדולים. אוזן קשבת.

תמי – שאני מעריכה (ומעריצה ממש אם להיות כנה) – מלמדת בסבלנות מההתחלה ועד לשורות הקטנות והטיפים הכי איזוטריים. ובנדיבות. צריך להיות אדם מיוחד בשביל ללמד בנתינה אמיתית שכזו. כל מה שיש לה היא מעניקה באהבה. בגרון צרוד וקול נשבר (היא היתה צרודה יום-יומיים לפני שהגענו ודיברה בלי הפסקה שעות) היא לימדה אותנו איך לחשוב וידאו. איך להרגיש וידאו בגוף. ואיך לערוך לפי הקצב הפנימי.

ביום השני צילמתי קצת. אמרתי לעצמי וגם מלמלתי בקול- שאני לא רואה איך הצילומים האלה יתגבשו לשום דבר קוהרנטי. אחר כך שכחתי. נסחפתי לתוך גן העדן הנידח הזה. התנתקתי מהציפיות שלי מעצמי. מהדאגות בבית. מהמחשבות על הארץ. תוך כדי צילום והקשבה ושהות במקום הנפלא הזה – פשוט התחלתי להתבונן ולצלם ולהנות מהחוויה עצמה.

הייתי רק כאן ועכשיו.

לא היה מעבר.

כל מה שהייתי זה אני במקום הזה. בלי עבר ובלי עתיד. ובלי מה יהיה.

וכאילו זה הפך להיות הכל.

הרוגע. השקט. החופש.

אוויר.

וכמו שתמי הבטיחה ביום שבת בערב, בתום שלושה ימים של חוויות וארוחות וצחוקים וגם המון צילום ועריכה – התיישבנו להקרנה חגיגית של 11 סרטים – של 11 הקמפריות שאנחנו. כל אחת הכינה סרט אחר. סרטונים באורך חצי דקה עד 2.5 דקות, של עולם שלם. כל אחת הניחה פיסה מהלב שלה בסרטון שהכינה.

ישבנו וצפינו וצחקנו ובכינו והתרגשנו. ובאמת לא האמנתי שזה יקרה. ואיזו תחושת סיפוק.

טל אמרה לנו לפני ההקרנה: אף אחת לא מתנצלת. ובאמת זו הדרך הנכונה לצפות בחתיכה מהלב שהנחת ככה מול כולם.

חלום שהתגשם, אבל כל כך הרבה מעבר למה שהעלתי בדעתי. זו המתנה הכי טובה שנתתי לעצמי בתקופה טרופה זו. וכל אחת מהקמפריות תרמה בדרכה לחוויה הזו. לתחושת העוצמה ולעוצמת הרגשות.

תודה לקמפריות שאיתי: מלי, יונית, גל, תם, יפית, נטלי, אפרת, סיון, נעמה, ונויה.

כל אחת מכן הוסיפה צבע וטעם מיוחד לימים האלה. בועה שלנו ברומניה. רק איתכן זה יכול היה להיות כזה מושלם.

תודה אינסופית לאיה וינד וטל סיון-ציפורין שהקימו את הקהילה שלנו, שיצרו את החיבורים, והוציאו לפועל את החלום הזה, בשפע של טוב לב וטוב טעם בכל פרט ופרט.

ותודה גדולה לאישה שהיא השראה נוטפת כישרון: תמי בר-שי. שלימדה אותנו להרגיש את הוידאו ולהפוך רגש למשהו שאפשר לערוך בפרימייר.

אני אוהבת אתכן.

אני עדיין מרחפת

אל תורידו אותי

—————————————————————————–