"How are you today?" שואלת אותי הקופאית בסופר.

"Fine, Thank you" אני ממלמלת ומשפילה מבט.

"Have a good Weekend" היא מברכת אותי כשאני אוספת את השקיות והולכת לכיוון דלת היציאה.

עוד לא התרגלתי לשיחות עם הקופאים בסופר כאן, בקנדה.

"סטיב הקופאי מהסופר אמר לי מה כדאי לשתות כדי להתגבר על כאב הגרון" מבשרת לי אחותי המצוננת. "הוא הסביר לי בדיוק מה החשיבות של כל אחד מהמרכיבים בתה עם דבש לימון וג'ינג'ר, למה כל אחד עוזר". וכל זה בשיחה של שלוש דקות מעל המוצרים שהיא קנתה הבוקר ב-SAFE WAY.

עוד לא התרגלתי לכך שכל האנשים כאן חביבים, פותחים בשיחה ומתעניינים בשלומי.

נכון, המוכרת בחנות ששואלת אותי לשלומי רק עושה את עבודתה. נכון, הטלר בבנק חייב להיות נחמד ולאחל לי המשך יום נעים אחרי שאני מפקידה צ'ק. נכון, המלצרית במסעדה דואגת לעצמה לטיפים כשהיא מתעניינת איך עבר עלינו יום השבת עד כה. ואני יודעת שבארץ תמיד אומרים על האמריקאים כמה שהם "צבועים".  שההתעניינות הזאת לא אמיתית. לא "באמת" אכפת להם מה שלומך, או שיהיה לך סופשבוע נעים.

או שאנחנו פשוט ציניים.

נכון, הקנדים שומרים על פרטיותם, שומרים על המרחב הפרטי שלהם – לא מקובל להתקרב יותר מדי, לא מקובל לפנות בשאלות אישיות, וצריך להזהר לא להעלות נושאים שנחשבים "אישיים" (כסף, דעה פוליטית, גזע, לאום, נטייה מינית – זה ברור, אבל גם כל נגזרת כללית של אחד הנושאים האלה). הם יכולים לחכות בתור שעות בלי לפצות פה, ותמיד זה יהיה בתור מסודר ומרווח. הם לא קולניים, לא וולגריים, ומאוד מנומסים. הם קנדים "קרים ונוקשים" (ככה לפחות אנחנו הישראלים חושבים עליהם). אבל חלק מהחינוך שלהם הוא להיות חביבים זה לזה. הם מתאמצים להיות נעימים. הכוונה לאנשים ה"רגילים" – לא אלה ש"מנסים למכור לי" או שעבודתם היא לתת שירות. הם פותחים בשיחה, גם אם היא שיחה של שני משפטים על מזג האוויר. הם מחייכים, גם אם זה חיוך קטן מעבר למתקנים בגן שעשועים. הם לא נכנסים לדברים של האחר, גם אם הוא הוא זר ומתקשה למצוא את המילים.

אני לא רוצה לקטר על הארץ. אני אוהבת את ישראל. ואני לא צריכה לומר את המובן מאליו (עקיפות בתור, דיבור תוקפני ללקוחות, חוסר סבלנות) בשביל להדגיש את ההבדל בין ההתנהלות בארץ להתנהלות הקנדית הטיפוסית. ואני מכירה בעל-פה את התירוצים שלנו הישראלים (אנחנו חיים במדינה חמה וצפופה, משכורות הרעב בארץ, אנחנו עם חם-מזג, אנחנו יודעים יותר טוב).

אבל מתברר שזה באמת יותר נעים. יותר נעים לקנות בלי שעוקפים אותי בתור, ושהקופאית פונה אלי בחביבות ולא כאילו אני הארנק שמעל לערמת מוצרים שצריך להקליד. דווקא נחמד להכנס לחנות ושמברכים אותי לשלום, ולא (כמו שפגשתי לא פעם בארץ) נותנים לי לחכות שהמוכרת תתפנה מענייניה בטלפון. בוודאי יותר קל לנהוג שלא מצפצפים ושמחכים בסבלנות שאשתלב בכל פעם שאני מנסה לעבור נתיב.

ולפעמים אני עומדת משתאה בתור בסופר, שמתעכב עוד קצת כי הקונה לפני שקועה בשיחה עם הקופאית על הילדים שלה (של הקופאית) שבאו לביקור לכבוד החג. אני תוהה: האם הן חברות? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? אבל אז הקונה מסיימת לשלם, והקופאית פונה אלי ושואלת גם אותי: "How are you today?"

ואני מבינה, שאם גם אני הייתי קנדית, הייתי יכולה עכשיו לפתח איתה שיחה של שתי דקות, עד שהיא תסיים לארוז לי את המוצרים, כמעט על כל נושא שגרתי, ואז לצאת ולהמשיך את היום. בנעימות.

כשסיפרתי בישראל שאני עוברת לגור בקנדה כולם הזהירו אותי מהקור. בעיני רוב הישראלים קנדה מוכרת כמדינה קפואה, ש"החיים מתנהלים מתחת לאדמה", החורף ממש ארוך וקשה וכו'. אבל קנדה היא ענקית, ואנחנו עברנו לוונקובר, האיזור ה"חמים" ביותר במדינה. את ונקובר תיארו לי "כמו ירושלים – שלג פעם בשנתיים בממוצע, לא תמיד מצטבר". באמת בכל הפעמים שבאתי פה לביקור (וזה תמיד קרה בחורף, כיאה לצלמת אירועים) לא כל כך ירד שלג, ואם ירד הוא לא נשאר יותר מכמה ימים. ודווקא בחורף הזה – החורף הראשון שלנו כאן – זכינו לחורף שהוכרז כ"חורף הכי קשה בשלושים שנה האחרונות". גם כאן אף אחד לא ממש מאמין לתחזית, וכשירד השלג הראשון כולם חשבו שיימס עד הצהריים. כולנו הופתענו שהשלג המשיך לרדת גם בימים הבאים. עוד יותר הופתעו המקומיים שהוא לא נמס, וכשבמשך חודש לא פינו את הכבישים, כבר דובר על "מחדל עירוני". הוונקוברים לא רגילים לחורף כזה, לא מפנים פה את הכבישים משלג (מלבד הראשיים), אף אחד אפילו לא מחליף את צמיגי הרכב לצמיגי חורף. הכמויות הגדולות של השלג שירד, בצירוף טמפרטורות נמוכות שלא נתנו לשלג להינמס + מחסור בכל העיר במלח ואתים לפנוי השלג – יצר חודש ויותר של קרח על הכבישים, אנשים מחליקים על המדרכות, רכבים מחליקים על הכביש, וגם הקנדים המנומסים (שלא מתלוננים בדרך כלל על שום דבר) התחילו לקטר.

אבל אנחנו ישראלים, ולא הפסקנו להתפעל מהיופי הלבן הטהור הזה. ומאחר ומעולם לא גרנו במקום שיורד בו כל כך הרבה שלג , ממש מחוץ לבית, עשינו כל מה שאפשר בכדי להנות מהלבן הלבן הזה.

10 דברים שאפשר לעשות בשלג:

1. לשחק בשלג. ביום הראשון שהתחיל לרדת שלג נשארנו בבית ולא הלכנו לגנים. רם היה בכנס, ואני עוד לא ידעתי שהרבה יותר קל לנהוג כשיורד שלג, מאשר אחר כך כשהוא קופא והופך לקרח על הכביש. אניוויי, נשארנו בבית, ושיחקנו בחצר של הבית שלנו. זאת אומרת הבנות שיחקו ואני בעיקר צילמתי, כששלושתנו מתמוגגות מהפלא הזה.
2. לבנות איש שלג. אולף הוא כמובן ההשראה, אבל אפשר לאלתר. אף מגזר ועיניים ממטבעות שוקולד או מענפים, איש שלג קטן או אשת שלג ענקית שאפשר לשבת לה על הכתפיים, הכל הולך.
   

   

   

   

3. להחליק על השלג בעזרת ניילון או מזחלת. גם מחסור במזחלות היה פה, אז לקח קצת זמן עד שהצלחנו לקנות אחת. בנתיים הלכנו להחליק בפארק הקרוב לביתינו (חמש דקות הליכה. זה אותו פארק שהבנות התרחצו במזרקות שלו בקיץ) וכשרצינו להחליק במדרון אמיתי, נסענו להר הסמוך (חצי שעה נסיעה) – הר סימור. שם מחליקים על אמת!

   

   

   

   

   

   נדנדה מקרית בדרך

   

   

   

4. לצאת לטיול. העיר הזו כל כך יפה בכל עונות השנה, והטבע פה ממש קרוב. ביום יפה כ-ו-ל-ם יוצאים החוצה. גם בשלג.

   

   

   

5. לעשות סקי. גיסי לימד את רם, ורם רצה ללמד את עלמה (תמר ואני פחות נהנות מהקור ופחות נענות לאתגר). אבל קבענו לה שיעור סקי עם מדריך. בנתיים, עד שהשיעור התחיל יצאנו החוצה כדי שהיא תנסה להתרגל למגלשיים, ותתנסה קצת. תוך שלוש דקות (בדוק, על השעון) היא החליקה את הגבעונת שעליה מתקיימים השיעורים הראשונים, ונהנתה עד השמיים. כשהמדריך התחיל את השיעור הוא לא האמין שזו הפעם הראשונה שלה. כל השיעור הוא ניסה ללמד אותה לעצור, להאט, והיא רק רצתה להמשיך. "She has the need for speed!" הוא סיכם.

   

   

   

   את שיעורי הסקי צריך להזמין שבועות וחודשים מראש. יש פה שלושה הרים, ובהם אתרי סקי מאוד פופולאריים ומוצלחים (כך אמרו לי, אני לא מבינה בזה כלום). אז בהחלה נסענו להר סימור ("זה ה"עזה של ההרים" הסביר לנו אחד הישראלים פה). בפעם השניה נסענו להר סייפרס שהוא כבר אתר סקי אולימפי ובעל שם עולמי (וגם יותר יקר). כיאה לניסיון שני בהתחלה היה לעלמיק יותר קשה, אבל אחרי כמה נפילות היא נהנתה מאוד.

   

   

   

   נחל באמצע האתר

   

   מנסה לקחת סיבוב

   

   

6. להחליק על הקרח. אפשר להחליק על הקרח בכל עונות השנה, ואפילו במחיר שווה לכל נפש (כמו הבריכות הציבוריות פה, גם ההחלקה על הקרח במרכזים הקהילתיים זולה עד גיחוך. 3 דולר למבוגר, עוד 2 דולר לשכירת מחלקיים). נראה מתאים יותר לעשות את זה בחורף, כשגם ככה אנחנו במיטב המעילים/כובעים/כפפות. הבננות שלי שונאות את זה. ניסינו פעמיים, נראה אם ננסה שוב. הן מבינות את פוטנציאל הכיף, אבל זה לא כיף להן. לא נורא, יש מספיק בילויים אחרים.
   

   ילדה מרוצה. לא מההחלקה, מרוצה כי יורדים מהזירה

   

   בנות דודות עוזרות לעלמה ללמוד

   

7.  לאכול שלג. תחביב  מוזר שהבננות שלי אימצו. אני לא יכולה להסביר את התופעה. 
8. להשאר בבית ולהסתכל על השלג. לשחק בבית, לאפות, לצפות בסרטים, לחגוג יומולדת חצי. השלג הוא תפאורה נהדרת, אבל כשהוא הרבה זמן בחוץ, איך לומר – התחלנו להתרגל אליו. הבנות כבר מזמן התרגלו, ואפילו אני ורם הפסקנו להתפעל ולהגיד כל כמה דקות "תראה איזה יופי!" או "תסתכלי על הר גראוס, כמה שלג ירד עליו הלילה!". הרבה פחממות עברו כאן בחודשיים האחרונים.
9. להמשיך את החיים כרגיל. נכון, קשה לנהוג. נכון, התחבורה הציבורית גם לא תמיד עובדת. נכון, יש מחסור במלח בכל הפרובינציה (ולא חשבו על להביא מפרובינציה אחרת? כזו שיש בה בכל חורף שלג? איפה הישראלי שירים את הכפפה ויעשה פה מליונים). נכון, אפילו הקנדים מקטרים. אבל צריך להמשיך ללכת לעבודה ולגן, ובגן ממשיכים לצאת בכל יום לשחק בחצר (חוץ מביום אחרי שילד החליק ושבר את היד וביום אחרי שמורה החליקה וקיבלה זעזוע מוח. בשאר הימים.) ולנסוע לחוגים ולעשות קניות. הקנדים גם חזרו כבר לרכוב על אופניים. אבל אחרי חודש וחצי עם שלג וקרח, ואז שוב שלג ושלג וקרח, (לא מאמינה שאני אומרת את זה:)
10. מיצינו. מתי מתחיל האביב?

אמצע יולי 2016. אנחנו מגיעים לוונקובר. עלמה בת כמעט חמש, תמר בת שנתיים ושמונה חודשים.

חופשת קיץ ארוכה בוונקובר, הבנות לא יודעות אנגלית מלבד "ת'נק יו", "יו'ר וולקאם", "מיי ניים איז עלמה/תמר". עלמה השתתפה בחוג אנגלית בגן בישראל, זוכרת ממנו שיר אחד "הד שולדרס ניז אנד טוז" ושני שיעורים פרטיים שנגמרו בגלל חוסר רצון של התלמידה. אי אפשר להכריח ללמוד אנגלית בישראל חודשים לפני שזה רלוונטי לה בכלל.

היום הראשון לשנת הלימודים:

עלמה: "היה כיף. אבל אני לא אוהבת את הגן הזה. אני רוצה גן שמדברים בו עברית". סיכמנו שהיא תדבר עברית מתי שהיא רוצה, והסברתי לה שהגננות – גם אם לא מדברות עברית היטב – מבינות אותה, ושאת רוב הדברים בעולם מבינים ללא שפה בכלל. חברה אחת מהגן היא גם ישראלית שהגיעה בערך מתי שאנחנו (מיקה), ויש עוד ילדה אחת שמבינה עברית.

תמר: מתעלמת מהעובדה שמדברים אנגלית בגן. מתעניינת במשחקים ומדברת עם כולם בעברית. הגננות מבינות כולן עברית, שתיים ממש יודעות לדבר עברית. ילדה אחת בגן דוברת עברית ואנגלית מהבית.

השבוע הראשון ללימודים:

עלמה אחרי שיעור ספורט ראשון (השיעור היחידי שהמורה בו שחור, לא יהודי ולא מבין עברית בכלל): "היה היום שיעור ספורט. זה היה שיעור ממש טפשי! הכל היה באנגלית!" מה שלא הפריע לה לומר ש"היה כיף" ולשמוח שזה היה ב'אולם הגדול'. יושבת ליד מיקה, הילדה הישראלית היחידה הנוספת בגן.

תמר: מתחילה לשיר לעצמה בעברית לאורך כל היום כמו שעושה בבית ובגן בארץ. כשהגננת מבקשת ממנה להצטרף לשירה תמר עונה: "לא! אני לבד!"

שבועיים בדיוק לתחילת שנת הלימודים (כולל שבוע התאקלמות חלקי לתמר):

לשאלה "איך היה היום בגן?" שתיהן עונות: "כיף."

עלמה שואלת בכל יום על מילים חדשות ששומעת. "מה זה שולדרס?" "מה זה סי יו לייטר?" וחוזרת על מילים שכבר יודעת: "bus", "goodbye".

עלמה משחקת עם כמה ילדות, חלקן לא מדברות או מבינות עברית בכלל. "נאווה היא חברה שלי, אנחנו עושות פרצופים אחת לשניה".

אני שומעת מהצד שיחה בין עלמה לילדה גדולה יותר שפגשה בבית הספר. הילדה שואלת באנגלית, עלמה עונה באנגלית. ילדה: "איך קוראים לך?" עלמה: "עלמה". ילדה: את לומדת פה?" עלמה: "כן". ילדה: "באיזה כיתה את?" עלמה: "קוראים לי עלמה" ילדה: "את בגן?" עלמה: כן. ילדה: "באיזה גן?" עלמה: "K1".

מקבלת בכל יום מהגן ספר באנגלית שהם קראו, כדי לקרוא שוב בבית. ברוב הימים לא מתחשק לה לקרוא ("נמאס לי כבר שמקריאים ומתרגמים לי. אני רוצה ספר בעברית"). לפעמים מבקשת לקרוא את הספר באנגלית. כותבת את השם שלה באנגלית, לאו דווקא משמאל לימין.

תמר: מדברת בעברית עם הצוות, מצחיקה אותן מאוד (נו מה, זה רק עניין של זמן עד שיכירו את האישיות בת השנתיים ותשע שהיא תמר. קורעת מצחוק) מלמדת אותן מילים חדשות בעברית (מנהלת החטיבה הצעירה מספרת לי באנגלית: "היא כל כך מצחיקה. היא נכנסה אלי למשרד ושאלה איך המחשב שלי עובד, אם לא נגמרה ה- סלול? סוללת? לא הבנתי מה היא אומרת. מזל שאורה היתה שם ותרגמה לי שזו בטריה").

בבית מדברת משפטים ארוכים ומפורטים בג'יבריש, לטענתה באנגלית. סופרת באנגלית משובשת.

בתום חודש ראשון ללימודים:

עלמה: "אמא מה זה No man?" אני: "אף אדם". עלמה: "לא אמא, איש שלג." אני: "אה… Snow man". אומרת: Everybody together!" במבטא, "I like cake", "I love you", "How are you? – I'm fine", הרבה "very very very very much".

מילים חדשות מכירה ישר עם המבטא המתאים, ומתקנת אותנו. "לא אומרים "סורי" אומרים "sorry" (מילה חשובה מאוד בלקסיקון הקנדי).

משבר סביב החגים של "אני לא רוצה יותר אנגלית, אני רוצה לחזור לישראל".

עלמה, שכבר יודעת לכתוב בעברית מגן טרום-חובה בישראל מתחילה לכתוב את השם שלה בעברית משמאל לימין.

תמר: "יש לי בגן שתי אורות (הסבר: אורה וליאורה, גננת ומנהלת החטיבה הצעירה) אחת אני מבינה ואחת אני לא מבינה." (הסבר: אחת מדברת עברית אחת לא).

ובמקביל שתיהן שרות ביחד את השירים ה"יהודיים" וה"ברכות": עלמה יושבת בשרותים ושרה לעצמה את המנון קנדה ומיד ממשיכה (כמו בגן) ל"התקווה". בזמן שמשחקות אחת עם השניה שרות "תורה תורה תורה תורה, ציווה לנו משה", תמר שרה לעצמה באוטו: "שמע ישראל", ומברכות ברכת המזון ועל הנרות בערב שבת. נו טוף, רציתי שיזכרו עברית לא?!

אחרי חודשיים (כולל כל חגי תשרי, שני סופי שבוע ארוכים ושני Pro-D – יום השתלמות למורי הפרובינציה וחופש לילדים):

עלמה סופרת 51 מילים באנגלית שהיא מכירה (כולל כל משפטי המפתח How are you? I'm fine thank you, כמה צבעים, כמה איברי גוף וכד').

עלמה מתוסכלת מהגן. לא אוהבת את המפגש כי קוראים בו סיפור באנגלית, הגננת פונה אלי לשאול "אם קרה משהו, היא פחות שמחה". היא ומיקה החברה היחידה בגן מישראל נאחזות זו בזו כמו בגלגל הצלה, יושבות ביחד, משחקות ביחד, רבות. ומצד שני –

עלמה ותמר שרות את ה- A, B, C מההתחלה ועד הסוף. עלמה זוכרת את כל האותיות, תמר מתבלבלת בדרך ("מלו-מלו-פי!"). עלמה סופרת עד 100 באנגלית. תמר עד 12 באנגלית.

עלמה מדברת במבטא קנדי, ומתקנת אותנו ללא הרף. את המילים שהיא כן יודעת היא מיד מבטאת במבטא הנכון. היא גם שרה את הברכות והשירים היהודיים במבטא קנדי, אבל יודעת לצחוק על המבטא של הילדים בגן כשהם שרים את "התקווה". היא ומיקה צוחקות על הגננות ש"העברית שלהן לא טוב".

לא נראה שתמר מדברת באנגלית בכלל בגן. היא כנראה מסתדרת ללא מילים, שלוש הגננות שלה מבינות עברית וזה מספיק לה. להפך, מתחילה להשתמש בשיבושים של העברית שלהן.

בתום שלושה חודשים (כולל חופשת חגים ארוכה באוקטובר, ושבועיים וחצי חופשת חורף בדצמבר):

עלמה: מתרגלת כל הזמן משפטים וביטויים באנגלית, לעצמה וגם מולנו, כאילו משננת לעצמה משפטים ששומעת בגן: "Good for you", "Are you OK Tamari?", "Upside down", "where are you going?", "I'm singing a song", "You're Tired", "Fabulous"

חוזרת ומתלוננת על קשיים חברתיים בעקבות השפה: "הילדים כל הזמן אומרים לי "לא עלמה" ואני לא יודעת מה הם רוצים".

בכל פעם שיוצא לי לראות את עלמה בסביבה דוברת אנגלית היא מסתדרת לבד לגמרי. בדיסנילנד שוחחה בחופשיות עם הנסיכות. בימי הולדת מסתדרת ונהנית למרות שכולם דוברי אנגלית, גם אם לא יודעת לענות על כל השאלות ששואלים אותה.

עלמה מזהה הרבה מהאותיות באנגלית, קוראת כמה מילים, כותבת חלק מהאותיות. בעברית מתבלבלת וכותבת משמאל לימין בכתב מראה.

תמר: חוזרים סופסוף לגן אחרי חופשת החורף. הגננת שהיתה מדברת איתה רק בעברית עזבה לישראל… תמר מתחילה גם להגיד שרוצה לבוא לגור בישראל (או שאולי חוזרת אחרי דברי אחותה?). טוענת שלא משחקת עם שאר הילדים. בשיחה שלי עם הגננת אנחנו מתלבטות אם זו האמת כפי שתמר רואה אותה (היא משחקת עם עוד ילדים אבל לא מדברת איתם. אולי היא מרגישה שהיא משחקת עם החברות הדמיוניות שלה או לבד?) או מניפולציה של הקטנה החכמה הזאת שמרגישה שאנחנו מודאגים.

תמר: מזהה את האות T של תמר בשלטים ברחוב, כותבת אותה. מזהה גם את A של עלמה (קוראת לה האות "אל").

מצד שני כשהן משחקות בינהן בבית הן מתבלות את העברית באנגלית, שתיהן.

באסיפות הורים לקראת סיום הסמסטר הראשון אצל שתיהן הרגיעו אותנו. אצל תמר סיפרו שהיא משחקת ואהובה על הילדים, מבינה הכל, לא כל כך מדברת. "אל תדאגו. עד פברואר היא מדברת אנגלית, הבטחה שלי." אצל עלמה: "עד סוף השנה היא קוראת וכותבת באנגלית, יותר טוב מכמה מהילדים שנולדו כאן. הבטחה שלי."

לסיכום: אז איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים?

אנחנו פה כמעט חצי שנה, אפשר להגיד שהבנות למדו בגנים שלושה חודשים נטו. עלמה בת כמעט חמש וחצי, תמר בת שלוש. הן מבינות הרבה, מדברות מעט. ההתמודדות עם האנגלית היא יומיומית. אנחנו גאים בהן מאוד על כל מילה שנוספת, על כל יום שלמרות הקושי הולכות לגן ומסתדרות שם, לבדן.

כל כך הרבה שמעתי בארץ מבוגרי רילוקיישנים "אל תדאגי, תוך שלושה חודשים הן מפטפטות באנגלית", "בחנוכה קורה נס והן יפתחו את הפה אחרי שלושה חודשי שתיקה"… כשהגעתי לכאן זה כבר נשמע אחרת. הרבה הורים מספרים על קשיים, אומרים שזה לוקח חצי שנה, שנה. הילדים שנכנסים למסגרת דוברת אנגלית בלבד (פאבליק סקול) באמת לומדים מהר יותר, פשוט כי אין להם ברירה. אבל לכל הילדים קשה. זו התמודדות גדולה גם עם המעבר, גם עם השפה, גם סביבה חדשה, צורך להכיר חברים חדשים, מנטליות אחרת. כולנו מתמודדים.

אם פעם קיוויתי שהבנות יזכו ל"שפה שניה" לאט לאט השאיפות שלי הפכו ל"רק שיהיה להן טוב". שידעו אנגלית מספיק כדי שיוכלו להתבטא בגן, כדי שיהיו להן חברים, כדי שיבינו מה מדברים סביבם. כדי שיהנו מכל זה.

כולנו עדיין מתרגלים. וזה לא לוקח שלושה חודשים.

גם לנו יש "חנוכה בוש".

הוא קטן, בגובה 40 ס"מ. קניתי אותו בדולר סטור, יחד עם הקישוטים שעליו, ושרשרת הנורות שלו. בשבוע שלפני חופשת החורף – אותו שבוע בו הבננות שרו כל יום בגן שירי חנוכה, הופיעו ב"חנוכה קונצרט" מול כל הקהילה היהודית, התחפשו לסביבון, וקישטו חנוכייה לקחת הביתה – אחר הצהריים אחד פתחנו את העץ ותלינו עליו את הקישוטים. זה לקח עשר דקות.

כל העיר מקושטת, כמעט בכל בית יש אורות / זר על הדלת / קישוטים קנויים של צבאים או סנטה קלאוס בחצר. החנויות מקושטות באורות, ברדיו שומעים כבר שבועות שירי קריסמס, יש בעיר מגוון אטרקציות מיוחדות לחג. לפני כמה שבועות כשהבתים אט אט התחילו להתקשט ולהתחגג עלמה שאלה אותי מי זה סנטה קלאוס ואם מקשטים את הבתים ברחוב לכבוד חנוכה או האלווין.

כבר כמה שבועות דנים בשאלה הזו בפורומים ובקבוצות השונות שאני משתייכת אליהן בפייסבוק (קבוצות של נשים ברילוקיישן, אמהות בוונקובר וכד'). כולן דנות באותן שאלות: איפה עובר הגבול, עד כמה כדאי להכניס את קריסמס אלינו הביתה, איך להסביר לילדים הקטנים על ההבדל בין החגים, האם אנחנו מקפחים אותם כשלא מזכירים את קריסמס, או האם כדאי לחגוג בייתר התלהבות את חנוכה כדי "לרומם" אותו לדרגת הקריסמס…

אני גם שואלת את עצמי.

כי מאוד ברור לי שאני יהודיה. אני לא מאמינה באלוהים, וכועסת על הדתיים ש"השתלטו" על היהדות, כך שלא נותר לי אלא להגיד שאני מאמינה בלשמור את המסורת. אני מאמינה בלשמר את המסורת כמו שאני חוויתי אותה בילדותי – להדליק נרות שבת (אני ואבא שלי), לחגוג את החגים (בעיקר באוכל מסורתי ובמתנות), ולחיות כחילונית מובהקת. דווקא כאן, בוונקובר, אני נאלצת פתאום לבחון את עצמי, ולענות על שאלות שעולות בכל יום מחדש.

לפני יומיים עלמה (חמש וחצי) שאלה אותי מי היה האדם הקדמון. הזכרתי לה את ההסבר על תורת האבולוציה, ואז, אחרי שהיא אמרה שהיא הבינה, היא שאלה: "אז האדם הקדמון היה אדם וחווה?". הרי בחרתי לשלוח אותן לגנים בבית ספר יהודי. הרי רציתי סביבה דוברת עברית, רציתי חגים, רציתי שעלמה תלמד לכתוב ולקרוא עברית, שלא תישאר מאחור כשנחזור ארצה. אז הן אכן בסביבה דוברת עברית, הן שומעות שירים בעברית בגן, לומדות על סימני החג, והן יודעות לברך על נרות השבת. הן יודעות לברך גם את "ברכת המזון", שרות לעצמן בשרותים את "שמע ישראל", ולמדו באריכות על שבעת ימי הבריאה. אבל כשראיתי שהגננת של עלמה מבקשת מכל ילד לנשק את המזוזה בכניסה לגן נחרדתי וביקשתי להפגש איתה עוד באותו היום. אז איפה עובר הגבול שלי? מה יותר חשוב לי? אופי משפחתי יהודי, המסורת שספגתי בבית הורי, או לשמור על משפחתי חילונית וליברלית?

"אמא, אני מאמינה באלוהים. למרות שאני יודעת שאת לא מאמינה." צעקה לי הבוקר עלמה מהשרותים (כנראה שזה הזמן הכי טוב אצלה לחשוב. אצלי זה במקלחת). "יופי אמרתי לה. את יכולה להאמין במה שאת רוצה, את לא חייבת לחשוב בדיוק כמוני". אבל אני לא יודעת עד כמה זו האמת. הרי אני כן רוצה שהיא תאמין בדברים שאני מאמינה (או לא מאמינה), או לפחות תראה את הדברים (בערך) כמוני. הרי אני רוצה בשבילה את הכי טוב. הרי אני רוצה שנהיה גם חברות, שנוכל לנהל שיחות אמיתיות, שנעריך זו את דעתה של זו. אני רוצה שהיא תהיה ליברלית, ופתוחה לדעות של אחרים. אני רואה את עצמי כליברלית, האם אני פתוחה לדעות של אחרים?

בסך הכל רציתי לחגוג את חג האורות, ולהנות מכל העולמות. למה לא, שיהיה עוד אור בבית.

חג שמח.

לפני יומיים ירד השלג הראשון שלנו כאן!

בשש בבוקר כשעלמיק קמה לעשות פיפי הלכתי לחלון לראות אם החזאים צדקו הפעם. הם צדקו. פתיתי שלג גדולים ורכים נשרו מהשמיים, לבנים ויפים כמו שרק שלג יכול להיות.

הלכתי מיד להעיר את עלמיק, שתראה את היופי הזה. בנתיים תמרול הצטרפה ונצמדה גם היא לחלון.

התחלנו את הבוקר לאט. מסתכלות בחלון, מהופנטות ללבן שכיסה את הכל. ציפינו שכשהבוקר יעלה והשמש תאיר היא תמיס את השלג ונוכל לצאת לבית הספר, ובנתיים לבשנו בגדים חמים ויצאנו לשחק בשלג.

ההתרגשות היתה רבה. כמובן שראינו כבר שלג בחיים. בצבא גרתי בקיבוץ אל-רום שברמת הגולן, ועוד ארבע שנים בירושלים (במהלך לימודי הצילום שלי), ובחרמון, ובביקורים בטורונטו ובניו-יורק… עלמה ראתה פה בוונקובר, ובניו-יורק, ותמרול ראתה קרח כשהלכנו להחליק על הקרח (: (רם היה בכנס בקליפורניה אז הוא לא נכלל בספירה).

אבל זה לא כמו לחיות במקום שיורד בו שלג. לצאת לחצר שלנו ולשחק בשלג. לבנות איש שלג "משלנו" ולהשגיח עליו מהחלון שלא יקחו לנו אותו. לקחת קצת שלג מהחצר ושים בפריזר "כי רציתי לקחת קצת ולהביא הביתה".

באותו יום לא הפסיק לרדת שלג, ואנחנו כבר נשארנו בבית ולא נסענו לבית ספר. מצטערת, אני ישראלית וגם ככה הנהיגה פה עדיין מאתגרת אותי, בטח ובטח לנהוג בשלג (כשאני לא מוכרחה).

התחזית לסופשבוע: שלג, 2 מעלות. הפעם אני כבר מאמינה לחזאים.

ולא, לכל מי שתוהה: לא כל קנדה "קפואה", לא "חיים פה מתחת לאדמה", אין לי מה "להתחיל להתרגל". זאת ונקובר. היא מזכירה את ירושלים מבחינת מזג אוויר (נגיד, אם בירושלים היה יורד כל הזמן גשם). לרוב האנשים אין צמיגי חורף למכוניות. מה שכן – בית הספר במדיניות "יציאה לחצר בכל מזג אוויר", וזה דווקא הגיוני לאור החורף הממושך פה. אז אני כבר נהגתי בקרח (מלחיץ), והבננות יצאו לשחק בשלג בהפסקות בגן. אין ספק שאנחנו אוספים לנו חוויות לחזור איתן לארץ…

דברים שלמדתי על הסתיו:

הסתיו הוא עונה. הוא לא סוף הקיץ כשמפסיק להיות הביל ואפשר סופסוף לנשום. הוא גם לא כשחם כל היום וקריר בערב. הוא עונה בפני עצמה.

הסתיו מתחיל ב-21 בספטמבר ומסתיים ב-21 בדצמבר. כל חיי חשבתי שדצמבר הוא שיא החורף.

 בסתיו מתייבשים עלי העצים והצמחים, משנים צבעם ומתחילים לנשור.

כשהעלים משנים את צבעם על העץ ניתן לראות עצים שצבעם מתחיל להשתנות קודם בקצוות, ולאט לאט במרכז העלווה. לעיתים כל העץ משנה צבעו בבת אחת. לעיתים ניתן לראות את העץ משנה צבעו בחלקים / כתמים.

 צבע העלים הנושרים נע בכל הטווח בין ירוק – צהוב – כתום – ורוד – אדום – סגול – חום.

יש עצים שהעלים נושרים מהם לאורך תקופה. יש עצים שמשב רוח חזקה מפיל את כל עליהם בבת אחת והם נותרים ערומים.

את העלים הנושרים לא אוספים.

בישראל בסתיו יורד הגשם הראשון, הוא נקרא "היורה". בונקובר יורד גשם בכל השנה. עם בוא הסתיו השמיים כאילו קיבלו פקודה להתקדר, והם נשארים קודרים רוב הזמן, עד סוף החורף. הימים מתקצרים, הטמפרטורות יורדות, ובכלל, מתחילים להרגיש את הגעגועים לקיץ.

מסמלי הסתיו בישראל: חצב, נחליאלי, שבלולים, חגי תשרי. מסמלי הסתיו בקנדה: עלים צבעוניים, תפוחים, קישוטי האלווין (נחגג כאן בסוף אוקטובר).

עלי עץ המייפל אכן הופכים אדומים אדומים בסתיו, ממש בכמו בדגל קנדה.

מעבר לרילוקיישן מזכיר (לי) בכל כך הרבה מובנים לידה.

קודם כל הלא-נודע. גדול, שחור, מחכה לו שם מעבר לתאריך הנקוב. לפני הלידה של עלמה לא יכולתי לדמיין מעבר ללידה. חששתי מהלידה, חשבתי על הלידה, לא יכולתי לחשוב דקה אחריה. לא יכולתי לדמיין שיגור עוד ייצור זעיר בבית שלנו. לא יכולתי לחשוב על עצמי כאמא, בטח לא לתכנן איזו אג'נדה, לחשוב על חינוך או העדפות שלי לגבי הגידול שלה. מטפלת? גן? לא העלתי בדעתי את השאלות האלה. כך גם במובן מסויים הרילוקיישן. למרות שבאתי לבקר בונקובר מספר פעמים לפניכן, ואפילו כמה חודשים לפני המעבר, וניסיתי לדמיין את עצמי ברחובות, את עלמה ותמר בבית הספר, למקם את עצמי בנוף הזה – פשוט לא הצלחתי. הכל התנקז לתאריך הטיסה. כל החששות, ההתארגנות, הדאגות, העצב. הצלחתי לתכנן את הטיסה, לדמיין את העליה למטוס. זהו. מרוב שלא יכולתי לדמיין והייתי כל כך מופתעת שעלמה נולדה – לקחו לי כמה חודשים להפנים שאני אמא. ברילוקיישן המעבר היה יותר הדרגתי, בכל זאת זה אינו שינוי גדול כמו הבאת ילד לעולם, אבל גם, לקח לי שבועות רבים להבין – זהו, הגענו.

דבר שני תחושת ה"תכף הכל נגמר" שליוותה את השבועות האחרונים לפני הטיסה לונקובר, הזכירה לי כבר בארץ את התחושה של חודש תשיעי להריון. להספיק להספיק להספיק. להיפרד מחיים שלי כמו שהם. לפני לידה – לצאת, לבלות, כי "בטח לא נצא בשנתיים הקרובות", כי אי אפשר לדעת איך זה יהיה עם הגור הקטן הזה שייכנס לחיינו. כי קנדה היא לא ישראל ואין שם שוקולית ואיך אני אמצא תחליף הולם, ואין את המסעדה הזאת, ואין את הים. בשבועות שלפני הרילוקיישן הסתובבתי בתל אביב, ויצאתי בערב ופגשתי חברים כמו שלא עשיתי מעולם. להספיק להספיק להספיק. לסגור פינות, לסיים עבודות, להספיק להנות, להספיק לראות ולהגיד שלום. גם לאנשים, גם למקומות, (ואפילו לאוכל).

בימים האחרונים לפני הרילוקיישן הייתי בטלטלה רגשית כזו, ממש כמו בימים ההורמונאליים שאחרי הלידה. בכיתי בכל יום. בכל יום נפרדתי מחבר או בן משפחה, הייתי כמעט באבל. כל כך הרבה רגשות מעורבים – ציפייה מהולה בפחד, עצב על הפרידה מלווה בהתרגשות מהדבר הגדול הזה שצפוי לנו. מחשבות על כל מה שהבנות יפסידו בארץ – החברים, והקרבה למשפחה, והקיץ הישראלי, והחום האנושי, לעומת המתנה שיקבלו: פתח לעולם אחר, חברים חדשים, שפה, הבנה שהעולם גדול ומגוון. בשבוע האחרון רק רציתי שיגיע כבר תאריך הטיסה ונגמור עם זה. לא יכולתי יותר.

ואז – הגענו.

ושקט.

הכל על מי מנוחות. אנחנו ביחד. אנחנו לא מוקפים בהרבה אנשים, מבלים הרבה עם עצמינו. שגרה איטית יותר, רגועה. אווירה קנדית. שלום-שלום לשכן. שיחת חולין עם השכנה. נפגשים עם אחותי ומשפחתה, שגם הם רגועים ו"קנדיים". והסערה שככה, נשארה מאחור בנתב"ג. אני אפילו לא יכולה לדמיין את החום המהביל והרגשות הסוערים שם במדינה שחייתי בה כל חיי. פה, במרחק של אלפי קילומטרים, "אפילו הדאגות הכי גדולות נראות כמו נקודות קטנות*".

* מתוך השיר: לג'ירף יש צוואר ארוך / יונתן גפן