עוד משהו שקרה לכבוד יום-הולדת ארבע, זה שעלמה היתה צריכה להיפרד מהמוצצים.
עלמיק התחילה למצוץ מוצץ בגיל שנה ושלושה חודשים (לצערינו. דווקא כשאנחנו היינו זקוקים למשהו להרגעה כשעוד לא ידעה להביע את עצמה לא הצלחנו לתת לה מוצץ… אחרי שנגמלה מיניקה התחילה "לגנוב" מוצצים לילדים בגן ולאט לאט התמכרה…). בחודשים האחרונים ידעה שבגיל ארבע היא צריכה לוותר על המוצצים. היא החליטה לא לזרוק/לתלות על עץ המוצצים/להפריח לשמיים, אלא לתת לבת דודה הצעירה ביותר שלה – איה.
אני זוכרת את הפרידה שלי מהמוצץ בגיל ארבע. אני זוכרת שהלכתי בראש טור של כל המשפחה: אני, אחותי, אחי, אבא ואמא שלי, ובגאווה גדולה זרקתי את המוצץ לפח (היבש. הירוק. במרפסת של המטבח. זוכרת באמת!)
כמובן שחששנו מהפרידה שלה מהמוצץ. בחודשים האחרונים ניסינו לעבור ל"מוצץ רק בלילה", אבל זה באמת היה "כשנחים", והרי "נחים" גם באוטו, וגם קצת על הספה אחרי הגן, וגם "לנוח על אמא עם מוצץ"… ורופאת השיניים כבר אמרה שמספיק, ובכלל, לי זה ממש הפריע לראות אותה ככה – כזאת ילדה גדולה, מדברת עם מוצץ. מילא אם זה באמת היה רק בלילה, אז לא היה לי אכפת.
בימים שלפני הפרידה עלמיק ממש היתה בלתי נפרדת מהם. קשה לחכות. הציפייה קשה לה כשמושג הזמן כל כך מעורפל. היא אמרה לי בכל יום: "אמא, רק היום להסתובב בבית עם מוצץ". "כן, אני יודעת שמחרתיים אומרים ביי ביי למוצצים".
בעצת גיסתי זהבית (למודת פרידות של ילדיה ממוצצים) בנינו תוכנית מדוקדקת: ביום שאחרי המסיבה בגן (כדי לא לקלקל את ההתרגשות מהמסיבה בעוד התרגשות) בבוקר (כדי לא לחכות במתח עד אחרי הצהריים) נפרדנו מהמוצצים, ושמנו במעטפה לשלוח לאיה, לטבעון. אחרי שסגרנו את המעטפה עלמיק ביקשה לראות שוב מה יש בפנים. ראיתי אותה עומדת עם הגב אלי, מחזיקה במעטפה ומוצצת כל אחד מהם עוד קצת, וזורקת פנימה למעטפה. כל אחד, סיבוב אחרון לפרידה. בהתרגשות הלכנו לסניף הדואר, על צווארה מדליה שביקשה שאכין לה (כי עילאי מהגן קיבל כשנפרד מהמוצצים שלו), ביד המעטפה. כשחיכינו בתור היא לא יכלה לשבת מרוב התרגשות. כשהגיע תורינו הרמתי אותה לראות מה קורה מעבר לדלפק. פקידת הדואר נתנה לה להדביק את הבול, נתנה לה מדבקות במתנה ואיחלה לשתינו בהצלחה.
עלמיק נכנסה בריצה לגן וסיפרה לגננות שנפרדה מהמוצצים ושלחה אותם בדואר לאיה. "נתתי את כולם בבת אחת!", "יהיה לי לילה אחד קשה וזהו". הבאתי לה חבילת "שלוקים" כדי שתספר לילדים ותחלק בגאווה.
למחרת חיכתה חבילה ש"איה שלחה" לעלמיק – מתנה של רהיטים לבית הבובות החדש (דואר ישראל מפתיע ביעילותו), כדי להרגיש שנסגר המעגל.
היום עלמיק אמרה לי בגאווה: "אני כבר לא ילדה. אני אשה! אני כבר כמעט אמא!"
מזל טוב ילדה גדולה שלי! ידעתי שגם את האתגר הזה תיצלחי בהצלחה. תמיד את מפתיעה, ורק לטובה.
MyTrueColors גלית לוינסקי 