קצר וטוב לה

ביקרתי בארץ לביקור חטוף בן שבוע. פגשתי כמה בני משפחה וחברים ספורים.

בין "מה שלומכם?" ל-"מתי חוזרים?" ואיחולי חג-שמח, לא היה אדם אחד שפגשתי שלא שאל אותי לגבי התספורת של עלמה.

השאלות נעו בין "איך זה קרה?" ל-"למה הסכמתם לה?!", חלק התעניינו בתגובה של החברים, והאם היו תגובות קשות שהיא נפגעה מהן, והיתה חברה שסיפרה שבעקבות התספורת נפתחה שיחה בענייני "בנות שרוצות להראות כמו בנים וההפך" עם הבת שלה. כולם סיכמו בשאלה "האם היא עדיין אוהבת את זה?"

אז כן. מאוד. עלמה אוהבת את התספורת, נהנית מהקלילות, ומתמודדת יפה עם העובדה שחלק מהאנשים חושבים שהיא בן.

היא אפילו אמרה לי שבפעם הבאה שתלך להסתפר היא תבקש מהספרית לצייר לה משהו בגלאח, כמו שיש לכמה בנים שהיא ראתה.

אחרי שפירסמתי את הפוסט והתמונות בפייסבוק הקראתי לעלמה את התגובות. היא התרגשה וקצת נָבוכה, ולא לגמרי הבינה למה כל-כך הרבה אנשים אמרו לה שהיא אמיצה. היא לא ראתה בזה איזה אומץ מיוחד, היא פשוט עשתה את התספורת שהיא רצתה, למרות כל העיכובים והקשיים שהערמנו עליה.

ולשאלה "איך הסכמתם לה?" ששאלו אותי גם כאן בוונקובר בלחישה כל מני אנשים, לא היתה לי תשובה אחרת חוץ מ-"זה מה שהיא רצתה". איך אני יכולה לעמוד בפניה? זה רק שיער, זה לא שהיא רצתה קעקוע על הפנים, ואני האחרונה שאעמוד בפני החלטה עצמאית ובטוחה של עלמה.

כמה ימים אחרי הפוסט ניגשה אלי ידידה במרכז הקהילתי וסיפרה לי שהיא בכתה כשקראה את הפוסט. היא היתה ילדה עם שיער ארוך ויפה שרק רצתה לגלח אותו, ולא הרשו לה. היא הסתפרה לראשונה בגיל 22, ואז הרגישה את האושר שבלבחור לעצמה. "התרגשתי כל-כך לקרוא שלפחות ילדה אחת לא צריכה לעבור את מה שאני עברתי, ויכולה להנות מהשיער הקצר שבחרה".

מהוידוי הזה גם אני התרגשתי. מאוד.

אז למי שתוהה – עלמה שמחה, ואנחנו שמחים איתה.

עלמה קיץ 2019 – לפני ואחרי התספורת

עלמה בצילום השנתי מגיל חודש ועד יום הולדת 8: (אפשר ללחוץ להגדלה)

השוואה עלמה גלית לוינסקי

עלמה בת 8 גלית לוינסקי
עלמה בת 8

רציתי גלאח

ואז הילדה החליטה שהיא רוצה קצוץ. שיער קצוץ. תספורת קצרה.

"מה את רוצה לקבל ליומולדת שמונה?" שאלתי אותה. "אני רוצה להסתפר. קצר."

אז התיישבנו לחפש תמונות בגוגל, שתראה לי מה היא רוצה.

"את יודעת שאין לנו שיער כזה?" הזהרתי אותה. "יש לנו שיער נפוח, הוא לא שוכב ככה."

"כשהוא יגדל הוא יצמח בעיקר כלפי מעלה. לא סתם הכינוי שלי בטלפון של אבא הוא "כרובית" כבר 12 שנה. רק שתדעי".

"אוקי, אחרי הקמפ".

ככה התחיל הקיץ.

"בואי, הורדתי לך אפליקציה, תנסי בנתיים כל מני אפשרויות".

"את רוצה אולי לצבוע? אולי כחול? הצבע שאת הכי אוהבת. תעשי קבוצת שיער כחולה".

"אוקי, מצאתי ספרית שאמורה להיות ממש טובה, נלך אליה ותתייעצי".

"בואי נסכם שתעשי תספורת אחת ביניים, עם קצת ארוך מקדימה, שיהיה לך מה להזיז. אם לא תהיי מרוצה, בתספורת הבאה תעשי קצוץ כמו שאת רוצה. ככה לפחות אם תתחרטי זה יגדל יותר מהר".

"ומה אם אני לא ארצה בסוף אמא?" – "תגידי לספרית מה שאת רוצה ותמיד אפשר לקום וללכת. אל תדאגי, הזמנתי תור, אם לא תרצי תעשי רק קצוות".

כשיצאנו מהמספרה, ממש מחוץ לדלת היא אמרה: "אבל רציתי גלאח מאחורה. ממש. כמו של אבא. לא ככה".

ישבנו בבית שוב על גוגל, וכל התספורות שהיא ביקשה לשמור היו של גברים. תספורות ממש יפות, אבל.
ומה אם יצחקו עליה בבית ספר שיש לה תספורת של בן? שאלתי את רם בלחש. למחרת שמעתי אותה אומרת לחברה – "אני הולכת לעשות תספורת קצוצה. של בן". אם כך, הבנתי, היא יודעת.

"כמה יפה לך ככה, תתחדשי!" אמרו לה כולם. "תודה", היא ענתה, "אבל אני הולכת לעשות תספורת של בן".

קבעתי שוב תור למספרה.

נכנסנו הבוקר. אני – בלב דופק מהתרגשות, היא – בדילוגים של שמחה.

הספרית (המתוקה כל-כך) ישבה איתה שוב על תמונות בגוגל. הציעה הצעות, הסבירה הסברים, חיפשה תספורות "מגניבות" של בנות, שיהיה גם קולי. ועלמה שלפה את הטלפון שלי והראתה לה: "אני רוצה ככה, בין התספורת של אבא שלי, לתספורת של הבחורים האלה. כי של אבא שלי קצת קצרה מדי".

היא ישבה על הכיסא, בהתרגשות ושמחה. ולא הפסיקה לחייך. היא פחדה קצת ממכונת הגילוח – אז מלאני הספרית נתנה לה להרגיש על כף היד שזה לא כואב.

היא התחילה ללטף לעצמה את הגילוח כבר אחרי השביל המגולח הראשון, וצחקה בקול: "כן, בדיוק ככה רציתי".

"יש לך מזל שאמא שלך כזו קולית" – אמרה לה מלאני – "לא כל האמהות מסכימות כזו תספורת. ואז הם באים אלי לפה להתווכח…"

מה אני יכולה לומר? גם לי יש גלאח, ויש לי וותק של 5 שנים קרחת מגיל 16, ועוד שנים רבות של תספורות קצוצות וקשקושים.

וחוץ מזה, היא יודעת מה היא רוצה.

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
אושר הילדה הזאת

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
תמרול לקחה את כל הסיפור מאוד ללב
תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
מתברר שיש לה גומה כשהיא ממש שמחה

"את רוצה שהיא תעצור כאן?" הצעתי, כשקבוצת שיער מתולתלת נפלה לה על העין בשובבות. "ממממ… לא. אני רוצה הכל קצר.".

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי

יצאנו לרחוב, אני בלעתי את הדמעות, של התרגשות, של פרידה, של הבנה – הילדה שלי כל-כך גדולה.

עלמה חייכה מלחי ללחי, ולא הפסיקה לרקוד ולקפץ.

"כל-כך יפה לך", אמרתי לה. "ואני מאוד גאה בך. ידעת מה את רוצה, והלכת על זה."

"כמה שהיא דומה לך ככה" – כתבה לי אחותי. אני לא רואה את זה. אני רואה רק כמה שהיא בוגרת ושמחה.

סופסוף עשו לה בדיוק את התספורת שהיא רצתה.

לפוסטים הקודמים על התספורות שלנו: עלמיק מסתפרת בפעם הראשונה, על תספורת ראשונה במספרה.

זה רק שיער, וזה גדל

כשביקרנו בארץ בפסח לקחתי את תמרול איתי לספר שלי, אבי אלימלך, שתראה אותי ותקבל השראה להסתפר גם. "רק קצוות!" הדגשתי בפני כל בני המשפחה המזועזעים, "כי הם כבר יבשים והיא לא עוד הסתפרה מעולם". זה ידוע לכל – מתברר, שאסור לספר תלתלים. לפחות לא כאלה תלתלים, צפופים, כמו של כבשה קטנה. היא הרי כל כך רוצה שיער ארוך (כל משחק דמיוני שלה מתחיל בזה שיש לה שמלה ושיער ארוך) ולוקח לו באמת המון זמן לגדול (לפחות לראות שהוא גדל. במקלחת הוא ארוך מאוד, אבל ברגע שהיא מסורקת הוא מתכווץ כמו קפיץ עד גובה הכתפיים). ולמה מספרה? אני אמנם מספרת את עלמה מאז שהיתה בת שלוש, אבל תלתלים כאלה – הבנתי – זה כבר סיפור למקצוענים, והספר שלי בוודאות יודע לספר תלתלים. לעניינינו, תמר באה איתי, מוכנה ומדקלמת "כן אמא, אני אסתפר אחרייך, ולא יהיו לי יותר קשרים בשיער אחר-כך" כמו שלימדתי אותה. היא ישבה בסבלנות והסתכלה על הלקוחות המסתפרים, ואז עלי: חופפת, ומסתפרת. תמרול ישבה בכיסא הפנוי במספרה והתבוננה בסקרנות ובדממה. וברגע האמת, כשהגיע תורה, כפי שחששתי – לא הסכימה להסתפר. טוב, יצאנו מצויידות בהסבר כללי על איך אני אספר אותה בבוא היום, ובתחושת הקלה (שלא יצא קצר מדי… ברור, גם אני חששתי).

זה רק שיער
תמר (לא) מסתפרת

עלמיק שמעה על כל הרעיון והתכעסה מיד: "למה רק היא?! גם אני רוצה להסתפר במספרה!". – "את לא רוצה שאני אספר אותך? כמו תמיד?" שאלתי, מבינה שכרגע נשללת ממני עוד זכות אימהית שחשבתי שניתנה לי לפחות לעוד כמה שנים, – "לא" היא ענתה באופן נחרץ, "אני רוצה מספרה". שכנעתי אותה שנלך כשנחזור לוונקובר, למספרה שהאחייניות שלי מסתפרות בה (כי למי יש זמן לעוד בוקר בתל אביב בלו"ז הצפוף שהיה לנו בביקור הזה).

קיוותי שהיא תשכח מזה – כמובן. כבר סיפרתי שלמרות חוסר ההגיון שבזה, קצת קשה לי לספר אותה קצר כמו שהיא מבקשת. תמיד אני גוזרת לה קצוות, אפילו 20 ס"מ אבל עדיין, לא ממש תספורת קצרה. אולי בגלל זה היא החליטה להתעקש על מספרה… הבינה שאי אפשר לסמוך עלי בעניין הזה (:

לפני שבוע עלמיק הזכירה לי את בקשתה להסתפר במספרה אמיתית, וקבעתי לה תור. לפני שנוסעים לחופשה (כי אין לדעת איך תהיה המקלחת בקרוואן), אחרי הופעת הריקוד (כדי שלא נצטרך להתמודד עם הקוקו הגבוה המחוייב להופעה בשיער קצר). "אני רוצה קצר כמו שלך!" היא הכריזה. "את בטוחה?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "כן!" היא ענתה. הילדה יודעת מה היא רוצה. תכל'ס כבר שנה וחצי היא חושבת על זה. "את בטוחה?"  שאלה אותה אחותי, "אולי לא תוכלי לעשות תסרוקות". -"אני גם ככה לא אוהבת תסרוקות", אני אוכל ללכת לגן בשיער פזור", ענתה העלמה. "את בטוחה?" שאלה סבתא דליה בטלפון מהארץ. "אולי תחשבי על זה עוד קצת" – "יש לי עד יום שבת, אבל אני בטוחה. אני רוצה קצר כמו של אמא, אולי אפילו יותר קצר!".

מפה לשם השבוע שוב היתה שמועה על כינים בגן, וישבנו לעשות "סירוק כינים". באמצע רם התעצבן: "אי אפשר לסרק ככה עם כל הקשרים!" אמר לתמר (ולי, כי מאז המספרה העדפתי להדחיק את הקשרים ולהתמודד בסבלנות ובאמצעות עזרים כימיים שרכשתי בארץ). "אני יכולה לגזור לך טיפה? רק קצוות" שאלתי את תמר. באופן מפתיע תמרול הסכימה מיד. קמה, התיישבה על כיסא, מרוצה, ולמרות שזזה כל הזמן מההתרגשות, נתנה לי כמה דקות לספר לה את הקצוות. גז קצרצר ומתולתל נח על הרצפה וילדה אחת שמחה (ועם הרבה פחות קשרים) רצה להמשיך להסתרק. כינים לא נמצאו בערב הזה, לשמחתינו.

וכך יצא שהתספורת הראשונה של תמר היתה ספונטנית, בערב, בלחץ ובעצבים (גם החשש מכינים, וגם גמר ה-NBA שנצפה ברקע), ותועדה באור-לא-משהו-כי יאללה-כבר-בוא-נסיים-עם-זה.

עלמה, לעומת זאת, זכתה בטיפול מלא ומקיף של ספרית מקומית (מרוסיה האמת, כולם פה הרי מהגרים), ונהנתה מכל רגע. היא התרגשה כל כך שכמעט לא יכלה לחכות. הלכנו למספרה ברגל, 12 בלוקים, שבהם היא כל הזמן קפצה ודילגה ורצה. צילמתי אותה בחוץ, לפני, ותוך כדי כמובן. תספורת ראשונה במספרה! זה ביג דיל! ועלמיק ישבה נחושה והחלטית: "אני רוצה קצר כמו של אמא שלי. עד כאן" – הראתה את גובה הסנטר שלה עם היד. היא ישבה סבלנית לאורך כל התספורת (זה לקח די הרבה זמן, יש לה המון שיער) ולריסה – הספרית – שיתפה פעולה עם ההתלהבות שלה וההתרגשות שלי. והעיקר: ילדה שמחה ומרוצה. איזה אושר! בסוף תמרול ורם הגיעו והצטרפו בקריאות התפעלות.

עדיין מרוצה!

ורם, שמאז שאני מכירה אותו מגלח כל שבועיים-שלושה את הראש במכונה, החליט לעת זקנה ומפרצים לנסות לגדל שיער. זה נחמד מאוד, אבל כולנו עדיין מתרגלים…

זה רק שיער

עלמיק מסתפרת

הפעם הראשונה שעלמיק הסתפרה היתה ביום שחזרנו מהטיול להולנד. בגיל שלוש. דיברנו כמה פעמים על רעיון התספורת שיעזור לפתור את בעיית הקשרים בשיער. אני דיברתי בכלליות, בתור רעיון תיאורטי שכזה, שכדאי פעם לנסות. בבוקר שחזרנו מהולנד (חזרנו לפנות בוקר) היא הודיעה לי: "אני רוצה להסתפר. היום!" "אוקיי" אמרתי לה, "בואי נחשוב על זה קצת". "בסדר, נחשוב, ואז תספרי אותי. היום!".

לא נותרה לי ברירה. הרי זה רק שיער – אמרתי לעצמי. אני חייבת להראות לה שזה רק שיער, ושזה לא נורא, ושלא תתחיל לפחד משינויים (כמו אחת מאיתנו), ותתחיל להתלבט על כל שטות (כמו…) ולהתחרט (…). זה שיער, והוא גדל, והיא אמרה שהיא רוצה.  נו קדימה.

אני היחידה בנינו שהתלבטתי, והיססתי, וחששתי.

עלמיק התיישבה על הכיסא, מרוצה כולה, מחכה בסבלנות לא אופיינית.

זאת היתה הפעם הראשונה שסיפרתי תלתלים.

גזרתי מהר, שלא תתחרט באמצע – ואז יהיה לה חצי ראש מסופר וחצי לא.

רם אפילו לא היה נוכח במעמד ההיסטורי. הוא היה בעבודה, אמא שלי צילמה (וקצת התרגשה איתי).

עלמיק ישבה על הכיסא, סבלנית, מרוצה, התבוננה בעצמה במראה, דיברה עם עצמה ואיתי, ושמחה מאוד.

מסתפרת

הפעם השניה שעלמיק הסתפרה היתה לפני שנה וקצת, בדצמבר 2014. שוב היא ביקשה "אני רוצה להסתפר". ושוב אני זו שהיססתי. אני יודעת, אני יודעת, זה רק שיער. אבל אני כבר התחלתי להרגיש את הפרידה המתקרבת מבקבוקי הזהב שלה. גם ככה השיער המלא והכבד מתח אותם, ובחורף השיער מתכהה ופחות זהוב. וכן, זה עוד סימן שהיא גדלה לי.

אז התיישבנו להסתפר (הפעם באמבטיה מפאת מזג האוויר), תמר עזרה, רם צילם.

מסתפרת מסתפרת

שוב עלמיק היתה נחושה, ובטוחה שהגיע הזמן, ונהנתה מכל רגע.

גם מהתוצאה.

בשבוע שעבר עלמיק שוב ביקשה להסתפר. הפעם כבר הבנתי שאי אפשר לדחות את זה. היא רוצה להסתפר, ועכשיו.

"אני רוצה קצר". היא אמרה לי. "כמו שלך".

"אוקיי" אמרתי לה. "אבל את בטח רוצה שיהיה לך עדיין שיער ארוך כשהוא פזור, וקוקו, וצמה". "כן, אבל אני רוצה שתורידי את כל הבלונדיני". ציטוט. נשבעת.

גזרתי רק קצוות. וגם זה בלב כבד. נכון, זה רק שיער. אבל מבחינתי גם זו פרידה. (עכשיו כנראה יותר ברור למה קשה לי להפרד מבגדים אהובים שלהם, וצעצועים, ומשלי…)

והפעם בתום התספורת ראיתי כבר שהשיער כבר לא מסתלסל כל כך כמו פעם.

וקצת נצבט לי, צביטה קטנה בלב. תם עידן הבקבוקים.

ועלמיק היתה מרוצה, והסתרקה, ועשתה פוזות מול המראה.

ורק בבוקר היא קמה קצת מאוכזבת: "חשבתי שיהיה לי קוקו קצר כמו שלך. ושחור! אני אוהבת שיער שחור."

…………..

עלמיק בתקופות מתולתלות יותר: