אחרי היומולדת של תמר שאלנו אותה מה היא רוצה לעשות בכסף שהיא שומרת ל״תרומה". כשהתחלנו עם חלוקת דמי-הכיס השתמשנו בשיטה שאחותי הציעה – ללמד את הבנות לחלק את כספן לשלושה חלקים (לא שווים): כסף לשימוש, כסף לחיסכון ולהפריש כסף לתרומה. בדרך כלל לא מופרש כסף לתרומה משני הדולר שתמר מקבלת לשבוע (כיתה ב׳=2 דולר) אבל מדי פעם כשהיא מקבלת יותר (למשל ביומולדת) מופרש קצת כסף לתרומה. הרבה זמן הכסף הזה נשמר בצד עד שבאמת עושים איתו משהו. פעם אחת עלמה תרמה את כספי התרומה שלה למחלקת השיקום לילדים שרם עובד בה. בפעם נוספת היא תרמה לאיכות הסביבה.

בקיצור ולעניין, לתמר היה רעיון לתרום את הכסף למשאית אוכל (Food truck) שתחלק אוכל להומלסים בדאון-טאון. כאן אני צריכה לפתוח סוגריים ולהסביר שוונקובר, כמו ערים במערב ארצות הברית (סיאטל למשל) ידועה בכמות ההומלסים הרבה שבה בגלל מזג-האוויר הנוח יחסית לשאר המדינה. הומלסים נודדים הנה מאיזורים מוכי חורף ונשארים פה. זו בעיה ידועה וקשה מאוד שהעירייה מתקשה להתמודד איתה. יש איזורים בדאון-טאון שעם רדת החשיכה ניתן לראות מאות אנשים מצטופפים יחד על המדרכות, ומנהלים חיים שלמים שנסתרים מהעין שלנו – האנשים שחוזרים לביתם הבטוח.

יש מערך של בתי תמחוי, אכסניות ועזרה שונה ל״תושבי מזרח הדאונטאון״ (downtown eastside residents) כמו עזרה בגמילה מסמים, אספקה של מחטים נקיות ותחליפי סם, ואגודות שמתנדבות לסייע. האמת המרה היא שמדובר באלפי אנשים, וזה עוד לפני עשרה חודשי קורונה. מכת הסמים קשה פה יותר מכל מחלה, תאונות דרכים או קורונה. בחודשי הקורונה הפרובינציה הגיעה לשפל של בממוצע 5 נפטרים ליום ממנת-יתר. באוכלוסיה של 5 מליון תושבים. אני משתדלת לא להסתובב בכלל באיזורים האלה גם במהלך היום, ובטח שלא בלילה.

סגור סוגריים – אתמול תמר ורם דיברו על התרומה בעזרת רעיון הפוד-טראק הזה שתמר הגתה, ורם הציע לה שהם יעשו את זה בעצמם. עלמה, שהיתה גם באוטו בדרך חזרה מהבריכה, התנדבה לעזור בהכנות, ואני שמעתי על זה בבית. חשבתי שזה רעיון יפה (שלבטח יתמסמס תוך כמה ימים). אני על כל פנים לא מתנדבת להתקרב לזרים בדאון-טאון בכלל או להומלסים בפרט. אני יודעת שהם לא "נחשבים" אלימים או מסוכנים. אבל אני  אישית (כאישה?) לא מתקרבת לזרים אלא אם אני חייבת. רם קונה אוכל להומלסים גם ככה.

אז היום, אחרי שיחות הוידאו בבוקר עם סבאסבתא שבארץ (אנחנו בחופשת חורף מבלי שום טיול או תכנית משמעותית מפאת הגבלות הקורונה) הוחלט ללכת על ״פרוייקט האוכל״ המדובר. רם והבנות הכינו רשימת קניות לסופר, אספו את כספי התרומה של תמר, ועוד קצת כסף שעלמה הפרישה וקצת שנשאר ממכירת הרחוב שהבנות עשו בקיץ שעבר (לפני שנה וחצי) ויצאו לסופר לקניות.

כשהם חזרו עמדנו והכנו ארבעים סנדויצ׳ים משלושה סוגים שנבחרו כטעימים ושיהיו פופולריים ביותר בעינינו: סלט ביצים, נקניק+גבינה ועוף. כולם שודרגו בתוספת מיונז, חסה ועגבניה, ונעטפו בניילון נצמד (לא מצאנו פיתרון יעיל אחר שלא מזיק לאיכות הסביבה. כנראה שאנחנו מצליחים לתרום לעולם באופן אחד בלבד בכל פעם).

נסענו ארבעתינו לפינת רחוב שאנחנו מכירים באיסט-סייד באיזור שיש בו הכי הרבה מחוסרי-בית. אני באתי על תקן הנהגת ועלמה התלבטה אם היא תצא או תישאר באוטו. אחרי שמצאנו חניה החלטנו שכולנו נצא, ומקסימום נחזור.

לא היינו צריכים להתקדם יותר משלושים מטר. במשך רבע שעה חילקנו ארבעים סנדוויצ׳ים ושלושים תפוחי-עץ אדומים. החזקנו שקיות עם הסנדויצ׳ים לפי הסוגים השונים והצענו לכמה אנשים, ואז התחילו להתקרב אנשים נוספים שראו שאנחנו מחלקים אוכל. כל אחד בחר סנדוויץ׳, ותמר הציעה תפוחים. כולם הודו לנו בנימוס ואיחלו חג שמח או שנה טובה. חלק החמיאו לבנות איזה חמודות, איזה משפחה נחמדה. איש אחד קרא לתמר איינג׳ל והיא זרחה. חלק עצרו לעטות מסכה לפני שהתקרבו, חלק חיכו קצת אחרי שקיבלו את הסנדוויץ׳ וכשהצענו להם עוד אחד הם שמחו לקחת והודו לנו שוב. הסנדוויץ׳ האם אנד צ׳יז (נקניק וגבינ״צ) היה הכי פופולארי, אבל כולם נלקחו בשמחה. כולם הודו בנימוס, אף אחד לא לקח מאיתנו אלא לקח רק מה שהושטנו לו. כמה לקחו כריך נוסף ואמרו שיתנו לחבר / אישתי שבהריון, בן-זוג.

אחרי כמה דקות עלמה (בת 9) ביקשה לחזור לאוטו. היא הסבירה לי שאמנם הם מנומסים ונחמדים אבל עדיין קשה לה לראות אותם. אמרתי לה שאני מבינה. בכל חיי בישראל ראיתי פחות מחוסרי בית מברבע שעה הזאת באיסט-הייסטינגס. תמר (בת ה-7) היתה כולה במשימה ואפילו פנתה בעצמה לאנשים והציעה תפוחים וכריכים. שמחנו שהבנות ראו בעצמן שהם גם אנשים, עם העדפות ורצונות, ונימוס קנדי.

כל הסיפור הזה לקח לא יותר מעשר-חמש עשרה דקות. חזרנו לאוטו שלנו ונסענו בבגדינו החמים כמה דקות, לבית המחומם והבטוח שלנו, שלושה קילומטר משם. לא עזרנו הרבה, אפשר לומר אפילו שעזרנו במתי מעט, לאנשים ספורים, אבל נתנו ארוחה טרייה מעשה ידינו לשלושים-ארבעים איש והיינו גאים, כולנו.

מסקנות לקראת הפעם הבאה:

1. 50 דולר קנדי מספיק להכנת כ-40 סנדוויצ׳ים מושקעים ושלושים תפוחי עץ, במיוחד אם קונים בסופר זול יחסית.
2. החשש שלי שאנשים יהיו נבוכים או שנרגיש מתנשאים הופרך כשפגשנו באדם הראשון. כולם שמחים לקבל אוכל, ואנשים רעבים שמחים עוד יותר.
3. כדאי לבחור פרי רך יותר כמו קלמנטינה, הרבה אנשים לא לקחו תפוח כי הראו שחסרות להם שיניים.
4. זה נחמד להכין מבחר סנדוויצ'ים כדי לתת לאנשים אפשרות בחירה, אבל ההאם-אנד צ׳יז היה הבחירה הראשונה משלושתם. אחותי סיפרה לנו לאחר מעשה שכשהבנות שלה נשלחו בתקופת התיכון להתנדב בבתי התמחוי בעיר, ביקשו מההורים לשלוח איתם גבינה צהובה. אנשים פה מאוד אוהבים כריך עם גבינה צהובה. אולי זה משהו שחסר להם יותר. אולי כי גבינה צהובה יקרה יותר מנקניק זול.
5. עלמה אמרה שהיא תשמח לעזור בקניות ובהכנת הכריכים אבל תעדיף להשאר להבא בבית.
6. כמה מזל צריך בחיים האלה, וכמה מזל יש לנו.

לסיום אני מצרפת כתבה מעניינת על מחקר שנעשה בוונקובר ופורסם ממש עכשיו:

https://www.cbc.ca/news/canada/british-columbia/new-leaf-project-results-1.5752714

אתמצת אותו למי שאין חשק לקרוא:

לניסוי בוונקובר נבחרו 115 הומלסים שהיו ללא קורת גג לפחות ששה חודשים. כל הנבחרים היו ללא בעיות התמכרות קשות או בעיות נפשיות קשות. לחמישים מהם נתנו 7,500$ במזומן לכל אחד, לשאר לא נתנו כסף והם היו קבוצת הביקורת. עקבו אחרי כולם במשך שנה.

התוצאות המפתיעות: לאלה שקיבלו כסף מזומן היה מקום מגורים אחרי שלושה חודשים בממוצע (לעומת חמישה חודשים בקבוצת הביקורת) וביטחון תזונתי אחרי חודש אחד. הם הוציאו 39% פחות על סמים ואלכוהול בהשוואה לקבוצת הביקורת (שלא קיבלו כסף בכלל). אחרי שנה רבים מהם הצליחו לחסוך לפחות 1000$. בראיונות עם משתתפי המחקר- הרבה מהם אמרו שהכסף נתן להם אפשרות לממן הכשרה מקצועית שעזרה להם לצאת ממעגל העוני. ההוצאה הציבורית על מחוסר בית בבריטיש קולומביה היא 55,000$ בשנה בממוצע על שירותים סוציאליים ושירותי בריאות. מתוכם כ-8100$ על מקלטים ללינה. (שנחסכו בעצם כשאנשים מצאו לעצמם מקום מגורים).

המסקנה: בניגוד לתפיסה הרווחת שמחוסרי בית ישתמשו בכסף מזומן למטרות שליליות – רובם הצליחו לנתב את הכסף למטרות חיוביות. מסקנה נוספת – קנדה מוציאה המון כסף על מחוסרי הבית שלה. מדינה עם ערכים סוציאליים (לכל מי שמתבלבל עם ארצות-הברית).