יום אחד, לפני הרבה הרבה שנים (נגיד, בשביל הסיפור) מצאנו (אני? שין? אני ושין? מי זוכר) תמונה בתוך אחת ממעטפות התמונות והמסמכים בבית הורי. יש שם מסמכים מגרמניה בני יותר ממאה וחמישים שנים, ותמונות עתיקות עוד יותר.

תמונה של גרטרוד בריגר והוגו הורביץ ביום נישואיהם. הוריה של סבתי אילזה.

לקחנו את התמונה לממסגר החביב עלינו בתל-אביב, ביחד עם תמונתה של סבתי כתינוקת. בחרנו מסגרת, וכשהיתה מוכנה צמד התמונות נתלו בבית הורי.

כעבור זמן מה, כשהחלטנו להכין לאבי עץ שורשים מפואר מלווה בתמונות, הוצאתי את התמונה מהמסגרת וסרקתי אותה. בהזדמנות הבאה כשנסעתי לממסגר החביב נתתי לו שוב את המסגרת הפתוחה עם התמונה, שרק יסגור את המסגרת מחדש. כשבאתי לאסוף את המסגרות (באותה תקופה הייתי ממסגרת הרבה. חובבת תמונות ומסגרות) התברר ש…

התמונה אבדה. גם המסגרת. התמונה בת ה-100 פלוס שנים, אבדה בחנות המסגור.

אתם יודעים בוודאי איך נראית חנות מסגור קטנה בתל-אביב. מכל עבר פזורות מסגרות, הזמנות עבודה, ניירות פספרטו, לייסטים ושאריות. הממסגר חיפש וחיפש, וגם אני התחלתי לפשפש בפחים ובמדפים העמוסים, לשווא. התמונה שלנו, איננה.

100 ומשהו שנים היא נשמרה, הגיעה לישראל ביחד עם אמא של סבתי, לפני שזו חזרה לגרמניה למות ביריה ביערות ריגה, נשמרה על ידי סבתא אילזה, ואז בארון בחברת מסמכים בני גילה, ואז על הקיר בבית הורי, ואז היא פשוט נעלמה. "כנראה מישהו לקח אותה בטעות" אמר לי הממסגר המצטער. כנראה.

מה יכולתי לעשות? בבושת פנים סיפרתי להורי, ודאגתי להם לחלופה, תמונה שתהיה תלויה באותו מקום של כבוד, ותראה לכל הפחות דומה. חיקוי חדש למקור העתיק. מזל שהיתה לי סריקה של התמונה (הרי זו היתה הסיבה לפתיחת המסגרת הארורה). הדפסתי אותה על נייר מט, נתתי לממסגר להדביק את ההדפסה על נייר עבה ולמסגר במסגרת דומה.

והנה נתלו להן על הקיר התמונה בת ה–100 של סבתי התינוקת, ולצידה החיקוי בן מספר הימים של תמונת הוריה.

שוין.

חודשים חלפו, ופתאום, יום בהיר אחד, התקשר אלי אותו ממסגר תל-אביבי חביב, וסיפר שהתמונה חזרה. באמת מישהו לקח אותה בטעות, והנה, הוא החזיר אותה.

תמונה אחת, 100 שנים, מסע מגרמניה לישראל, וטיולונצ'יק של כמה חודשים ברחבי הארץ, ובחזרה לרמת-גן.

התמונה חזרה אל הקיר.

אגב אבא שלי לא שם לב, אני מבטיחה לכם. אחרי שאעלה את הפוסט אני בטוחה שהוא ישאל: "על איזה תמונה את בכלל מדברת? היא היתה שם תמיד."

וכך

זכיתי בתמונה (כמעט) מקורית של סבא וסבתא רבא שלי על קיר התמונות שלי בבית במעגל

וגם אחותי מיסגרה לה אחת כזו, ליד המיטה בביתה בונקובר.

גרמניה. ישראל. קנדה.

ותם הסיפור.

עוד סיפורים על תמונות תוכלו לקרוא כאן: בקטגוריה סיפור תמונה.

יש שיר ילדים גרמני ידוע, שאני גדלתי עליו:

"Hopa hopa reiter

wenn er faellt dann  schreit er

Faellt er in den Graben

Essen ihn die Raben

Faellt er in den Sumpf

Macht der reiter Plumps"

ובתרגום חופשי:

"הופה הופה הרוכב,

כשהוא נופל, הוא בוכה

כשהוא נופל לתוך התעלה,

העורבים אוכלים אותו

כשהוא נופל לתוך הביצה, עושה הרוכב פלופ!"

כן, השירים הגרמנים כנראה אכזריים כמו סיפורי הילדים הגרמניים…

כשאני ואחַי היינו קטנים הסבתא הייקית שלנו – סבתא אילזה, היתה שרה לנו את השיר הזה. זה הולך ככה: מושיבים את הילד על ברכי המבוגר השר, עם הפנים אחד אל השני, ומחזיקים את הידיים. המבוגר מתחיל לשיר ולהקפיץ את הברכיים (עליהם יושב הילד המתגלגל מצחוק) בתנועת רכיבה על סוס. בשלב ה"פלומס" (כשהילד כבר לא יכול להתאפק מרוב צחוק והתרגשות) מפילים אותו אחורה בצחוק גדול (אצלינו גם מוסיפים דגדוגים בקטע הזה).

בחיפושים שלי ברשת אחרי השיר ומילותיו גיליתי שיש לשיר עוד כמה בתים, וורסיות נוספות, וגם שחלק מהאנשים לא מפילים אחורה את הילד אלא בין הברכיים של המבוגר, אבל אצלינו זה עובד ככה.

אחרי שסבתי נפטרה, כעבור שנים, כשהתחילו להצטרף נכדים למשפחתינו, דווקא אמא שלי (הלא-ייקית) לקחה על עצמה את ביצוע השיר לנכדים,

וכולם, בתורם, מתגלגלים מצחוק.

אף אחד מהילדים לא יודע בכלל את משמעות המילים (הגרמניות, הלא-עדינות), אבל זה לא משנה לנו.

אני שרה את השיר עם טעויות רבות (אני לא דוברת גרמנית), אבל מקפידה להמשיך את המסורת, בין מפגש אחד לשני עם סבתא אסתר.

לצפיה בסרטון של השיר לחצו כאן, לתרגום המילים לחצו כאן, לסרטון של סבתא ייקית בביצוע מלא שמצאתי לחצו כאן