אני, עלמה ותמר הגענו לוונקובר ב 16/7/2016, לפני עשר שנים. אני כותבת את זה ולא מאמינה למשפט שכתבתי. רם הגיע חמישה שבועות לפנינו.
למרות שאני חושבת על זה מדי פעם בחודשים האחרונים (למשל לקראת טקס סיום בית-הספר של תמר שאלו אותי כמה שנים המשפחה שלנו היתה בבית-הספר היהודי- כי מציינים בטקס את המשפחות העוזבות. התשובה – עשר שנים, מתוכם שנה בישראל).
זה כמעט חמישית מהחיים שלי. רוב החיים של עלמה (עוד חודש בת 15), כמעט כל החיים של תמר (בת 12.5). בקיצור זה המון. תקופה.
כשבחרנו לעבור לפה זה היה לשנתיים עם אופציה לשלוש. אחרי שרם קיבל רישיון לעסוק ברפואה ותפקיד כרופא בכיר אמרנו שהוא חייב לעבוד פה לפחות עוד שנתיים – כדי להיות בסדר עם המעסיקים. אחרי שקיבל את תפקיד המנהל הרפואי של המרכז להתפתחות הילד – שוב אמרנו, צריך לתת לזה שנתיים. במשך כמה שנים, לפחות שש שנים, כל פעם אמרנו לבנות שאנחנו פה לעוד שנתיים. אחר כך הבנו שאנחנו מחרפנים אותן. אי אפשר לגדול בידיעה שאנחנו פה אבל עוד רגע אולי לא, ואנחנו חוזרים לארץ. ילדים צריכים שורשים, ילדים צריכים אחיזה. גם מבוגרים.
קיבלנו אזרחות. אימצנו כלבה. קנינו בית.
וכל הזמן אמרנו – אזרחות נוספת זה טוב, את פיצה הכלבה ניקח איתנו לאן שנלך, ואת הבית תמיד אפשר למכור.
נסענו לגור שנה בישראל. היתה שנה מאוד טובה ועוצמתית וחווייתית ומאתגרת, וגם מחשלת ושמחה ומורכבת, אבל טובה. וגם התלבטנו אם לחזור.
אבל חזרנו לגור בוונקובר.
השנה בארץ היתה מטלטלת. כל ביקור שלי בארץ בעשר שנים האחרונות היה פתח למחשבות – איפה אני מרגישה בבית, מי אני בכל מדינה, איך אני רואה את עצמי, את העתיד של הבנות שלי וכו׳. השנה בארץ היתה מערבולת של שאלות כאלה. מצד אחד – מיד הרגשתי בבית. ישראל היא יותר מהמקום בו נולדתי. היא מולדת. חלק ניכר מהאישיות שלי נבנה בה וממשיך איתי גם למקומות אחרים. ועם הקושי העצום שבלבוא כמשפחה עם ילדות צעירות לארץ חבולה במלחמה הארוכה בתולדותיה, ולחוות עם הבנות את הפחד וההתמודדות עם כטבמי״ם חות׳ים, טילים מלבנון וטילים ארוכי טווח מאיראן, החוויה בסופו של דבר היתה חיובית וטובה. במהלך השהות בארץ עשינו שלוש ״שיחות חתך״ בהן שיתפנו את החוויות וההתלבטויות שלנו בשהות הזו.
ובכל זאת החלטנו לחזור לוונקובר.
עשר שנים זה הרבה זמן. הרבה חוויות משפחתיות ואישיות. זה מרגיש כמו פרק בחיים אבל גם כמו חיים שלמים. ב-2016 טראמפ נבחר לקדנציה הראשונה, ואנחנו כגרים כל-כך קרוב נחרדנו. עלמה ותמר התחילו גן-חובה וגן-טרום-טרום-חובה בבית ספר היהודי, עם מערכת חינוך תומכת ומעודדת סקרנות ועבודה משותפת. השנה הן סיימו כיתה ט׳ וז׳ בהתאמה. עלמה סיימה כיתה ט׳ בתיכון היהודי, ותמר בחרה לעלות לתיכון ציבורי בשנה הבאה. הכרנו ונפרדנו מחברים טובים. עברנו פה את שנות הקורונה, בהן הבנות לא הפסיקו ללכת לבית-הספר למעט חודשיים בזמן התפרצות המגפה. חגגנו חגים, אכלנו ארוחות שישי עם משפחה ועם חברים. טיילנו במקומות קרובים ורחוקים, בבריטיש קולומביה ובצפון אמריקה בכלל. שתי הבנות עלו לתורה וחגגו בת-מצווה בבית הכנסת של בית-הספר, ובמסיבה עם החברים שלהן. וגם חגגו עם המשפחה בארץ. אנחנו כל שנה (למעט שנתיים בקורונה) מבקרים לפחות פעם אחת בארץ. לפעמים גם באים לבקר אותנו.
עשר שנים של חיים שפרושים על שתי יבשות. שתי מדינות שהן בית.
אנחנו מדברים וכותבים וחושבים בשתי שפות. חלקנו חושבים בעיקר בעברית ומדי פעם משתרבבת מילה באנגלית. חלקנו הפוך. לפעמים באמצע משפט בשיחה עדיין בורחת לי מילה בעברית ואני נבוכה.
אני עדיין לא מרגישה שזה לגמרי ״שלי״. אבל עברתי תהליך בו הבנתי שזה לא פחות ״שלי״ משל האחרים פה. בגלל זה הבנות שלי עלו לתורה בבית-כנסת, כשהבנתי שגם לנו (החילונים, הישראלים) מותר. בגלל זה הזמנתי אלי הביתה חבורה של אמהות חברות שלי, ״קנדיות אשכנזיות״ אני קוראת להן – קנדיות מקוריות. כשהבנתי שגם אני חלק מהחבורה הזו, כי כל אחת אחרת בדרכה.
בהתחלה כשעברנו הנה, בתקופת ״ירח הדבש״ שלי עם וונקובר התלהבתי מאוד מכמה נאורה וליברלית היא. הערכתי מאוד את הקנדים שיודעים להכיר במעשי העוולה שעשו לעמים הילדים (האינדאנים בקנדה) ולהזכיר אותם בכל מקום. כמה המדיניות מתקדמת, מקבלת את כל הנטיות והג׳נדרים. היחס השוויוני, ראש הממשלה טרודו שמרכיב קבינט של 50% נשים.
עם השנים הכרתי גם את הצד השני של הדברים. העולם השתנה והקצין מאוד, הליברליות הברוכה הפכה לפרוגרסיביות לוחמנית. אני צריכה לחשוב כמה פעמים כדי לא לפנות בצורה לא נכונה לאנשים שהם לא ״היא״ ולא ״הוא״ אלא ״הם״. התזכורת של העוולות לעמים הילדים בתחילת כל הרצאה והצגה הפכה להיות ארוכה ומייגעת ולעיתים מגוחכת. נשים לבנות מזילות דמעה ומרימות ידיים בתנועה ילידית, במה שנתפס בעיני כצביעות והתחסדות. טרודו התפטר בזמן הכהונה השלישית ומסתובב עם קייטי פרי במדורי רכילות.
ואחרי השבעה באוקטובר ההתפכחות הקשה – גם באי של שפיות כמו וונקובר יש אנטישמיות. כמה מטופשים יכולים להיות אנשים שצועקים מילים שהם בכלל לא מבינים. כמה הרסני זה לבחור צד שהוא כביכול האנדרדוג – ולהעלות אותו על נס, ולהתעלם מהאלימות והנזק העצום שהוא עושה. הראייה של העולם כשחור או לבן היא גרועה ממש. בכל מקום.
וזו ההבנה האמיתית. לכל מקום יש יתרונות וחסרונות. יש חיובי ושלילי. לפעמים יש הרבה יותר יתרונות טכניים, אבל הלב נצמד ליתרון אחד רגשי והוא המכריע.
יש בוונקובר שקט, וטבע, ונוף ירוק וכחול, ופנאי לטייל בכחול והירוק הזה. יש לנו זמן משפחתי שגיבש אותנו בעשר השנים האלה להיות יחידה חזקה, שבה יש מקום לכל אחד וגם לכולנו ביחד. הבנות שלנו חכמות ומכירות את העולם, וחזקות, גם בגלל מי שהן, וגם בגלל כל מה שספגו בוונקובר ובשנה בארץ. יש להן משפחה וחברים בשתי מדינות, והן יכולות להכיל מורכבות וקושי, יותר מאנשים בוגרים מהן.
יש בישראל אנשים מאוד טובים. הכי טובים. וזו המולדת. רק בה ארגיש שייכת אי פעם, כך נראה. וזו מדינה שהיא נס, שהוקמה מכלום בכוח הכישרון והיוזמה של אנשיה. ויש בה אנשים שרוצים לחיות טוב. יש בה את המסעדות הכי טעימות, וההופעות הכי יפות, והקומיקאים הכי מצחיקים. ואינסוף אפשרויות לבילוי – סדנאות והרצאות והופעות. לא משעמם לרגע. אבל זו גם ארץ אוכלת יושביה. אלמלא האנשים הטובים כל-כך שבה – החינוך והרפואה והביטחון היו קורסים. והעומס הרגשי של הדאגה לעתיד האישי והכללי יושב עלי בכל רגע שאני נמצאת בה.
חברה אמרה לי פעם: מי שעשה רילוקיישן – תמיד ירגיש שיש לו רגל אחת כאן ואחת מעבר לאוקיינוס. וככה גם הלב.
אבל אנחנו כאן עכשיו.
נתראה בבחירות.
אני כותבת את הפוסט מהאי גבריולה שבמפרץ האיים שליד וונקובר איילנד. אני ורם שוהים כאן – רם מתנדב השבוע כרופא במחנה מרים שהבנות הולכות אליו, אני מתנדבת כצלמת. התמונה הראשונה צולמה במעבורת בדרך לוונקובר איילנד. כל שאר התמונות צולמו באי גבריולה בטיולים היומיים שלנו כאן, ובערבים בשקיעות הנהדרות.
במשך היום מגיעים איילים מחוץ לבית שאנחנו שוהים בו. החמוד כאן למטה הגיע עם אחיו ואמא שלו האיילה לאכול את הסביונים. הם אכלו והמשיכו לדרכם.
MyTrueColors גלית לוינסקי 