במסגרת שעות ההתנדבות שלי בבית הספר (כל משפחה מחוייבת לתת 12 שעות התנדבות בשנה) נודבתי להעביר שיעור צילום מזורז לכיתות ה'. הבנות שלי הולכות גם הן לגן ולבית-הספר VTT בונקובר, ואלן, העומדת בראש מחלקת לימודי היהדות מכירה אותי כבר מצילומי אירועים בית-ספריים בשנה שעברה.

כשאלן פנתה אלי בתחילת שבוע שעבר עם הרעיון היא ידעה בדיוק מה היא מחפשת ומה היא צריכה. בשנה שעברה עשו את אותו פרוייקט עם כתות ה', וצלמת-אמא אחרת הנחתה אותו. אלן הסבירה לי שהיא רוצה שאפתח בהסבר קצר של עשר דקות על צילום ועל מהות הפרוייקט, ואחר כך אקח את התלמידים בקבוצות של 4-5 ילדים החוצה לפינות שונות של בית הספר בכדי לצלם. לצורך העניין גוייסו מצלמות דיגיטליות ישנות מהקהילה (מוטיב התרומה והעזרה פה מאוד בולט. אהיה חייבת לכתוב על זה בהזדמנות). כמובן שנענתי מיד בחיוב. לא שחסרות לי שעות התנדבות (לדעתי כבר סיימתי את כל ה-12 שלי, ורק אמצע דצמבר), אבל אם מבקשים עזרה מבית-הספר אני באמת שמחה להתנדב, וללכת לצלם עם הילדים נשמע טוב.

"אני אשמח להעביר את הפרוייקט" עניתי לאלן. "והכל אפשרי, אני מבינה שהזמן דוחק לפני חנוכה, אני מבינה שזה יהיה מאוד מהיר, רק שעה לכל כיתה. רק דבר אחד אני לא יכולה לעשות: אני לא יכולה לדבר עשר דקות מול הכיתה, את זה את תצטרכי לעשות". כן. אני יודעת אנגלית. כן, אפילו יש לי תעודת הוראה, עשיתי הסבת אקדמאים להוראת אמנות במדרשה בבית ברל. וכן, גם שם בועדת-הקבלה הסברתי שיש לי פחד קהל נוראי והם הבטיחו שהגעתי למקום הנכון, ששם במדרשה הם ילמדו אותי להתגבר ולדבר מול הכיתה. זה לא קרה. סיימתי (שנתיים? שלוש? לא זוכרת כבר) שנות הסבה שם, כולל התנסות, ועדיין אני לא מסוגלת לעמוד מול כיתה.

למחרת התייצבתי מול כיתה ה'1, מצויידת בשתי מצלמות שלי ועוד חמש מצלמות שבית-הספר הספיק גייס, מול 20 תלמידי הכיתה, כולם נראים ילדים מבית יהודי טוב, שקטים, קשובים, מתלהבים להחזיק מצלמה ביד. עדיין לא הצלחתי להרים אליהם את העיניים. אלן הסבירה על הפרוייקט מהנקודות ששלחתי לה יום קודם במייל – קצת על חיפוש האור, הסתכלות על אור וחושך, צילום בשחור-לבן, וניסתה לדובב אותי להמשיך. אמרתי שנתחלק מיד לקבוצות ואני אמשיך להסביר להם כבר בפועל מה עושים.

עשיתי את הפרוייקט הזה במשך קצת יותר משעה לכל כיתה, בשני ימים נפרדים. בכל עשר דקות פגשתי חבורה חדשה של ילדים, מתרגשים להחזיק את המצלמה וממהרים כבר להתחיל לצלם. הסברתי להם בקצרה איך להחזיק את המצלמה, איפה ללחוץ בשביל לצלם, איך להסתכל בתוצאה וגם על מה להסתכל, מה לחפש, לבחור להתבונן מקרוב או מרחוק, טיפונת על קומפוזיציה – רק בפן המעשי ביותר, ושיחררתי אותם לרוץ ולצלם.

ונהנתי מכל רגע.

זה היה מאוד מאוד לחוץ, צריך להספיק לצלם לפני ההפסקה. 20 ילדים מכל כיתה, כל אחד בקצב אחר. קצת אינטריגות בין הילדים. אבל רוב הילדים כל-כך נהנו והתרגשו, שפשוט נדבקתי מהם. כמה זה מרגש, כמה כיף להחזיק את החפץ הזה, הקסם הזה שלוקח את המציאות ושם אותה בתוך פריים. כמה כוח יש לצילום. כל ילד או ילדה שסיימו לצלם כמה פריימים ניגשו אלי וביחד הסתכלנו על מה שצילמו ובחרנו את הפריים האחד שאותו נדפיס. ואיזה דברים הם צילמו! חלק מהילדים לא "התחברו" למשימה. חלק לא לגמרי הבינו או שלא היה להם חשק "להכנס לזה". אבל חלק סיפרו לי בעיניים קורנות שלאבא/דוד שלהם יש "מצלמה גדולה" כמו שלי, שלפעמים הם מצלמים בה. אחת הילדות סיפרה לי שלקחה קורס צילום בקיץ. וחלק פשוט נהנו לחפש קרן שמש או לצלם את העלים או לחפש זווית מעניינית מתוך מתקן השעשועים בחוץ.

בבית עברתי על 39 התמונות שהילדים בחרו להדפיס והמרתי אותם לשחור לבן. שיחקתי קצת עם הקונטרסט, ושלחתי להדפסה. חלק מהפריימים היו נהדרים. כמה יצירתיות, וזה כשיש להם רק כמה דקות לצלם, ובקושי שמעו הסבר על הפרוייקט. הם רק רצו לנסות, לצלם, להתבונן. הילדים האלה, אלה שנולדו עם הסמרטפון ביד, התלהבו להחזיק מצלמה דיגיטלית כמעט בת גילם, אמיתית, ולצלם.

אחרי יומיים פנתה אלי אשה אחת בסופר שליד בית-הספר. היא שאלה אם אני "הצלמת". סיפרה לי שהבת שלה, שבדרך-כלל לא מספרת לה כלום על מה שקורה בלימודים, סיפרה בהתלהבות על שיעור הצילום הזה, ועלי, ושהיא נהנתה מאוד לצלם. האמת – גם אני מאוד מאוד נהנתי. אולי בפעם הבאה אני אצליח אפילו לדבר מול כל הכיתה ביחד.

מי יודע. אולי אני בעצם מסוגלת.

כל הצילומים צולמו על ידי ילדי Grade 5  VTT,  מפאת שמירה על פרטיות הילדים אין קרדיט אישי לצילומים

גם לנו יש "חנוכה בוש".

הוא קטן, בגובה 40 ס"מ. קניתי אותו בדולר סטור, יחד עם הקישוטים שעליו, ושרשרת הנורות שלו. בשבוע שלפני חופשת החורף – אותו שבוע בו הבננות שרו כל יום בגן שירי חנוכה, הופיעו ב"חנוכה קונצרט" מול כל הקהילה היהודית, התחפשו לסביבון, וקישטו חנוכייה לקחת הביתה – אחר הצהריים אחד פתחנו את העץ ותלינו עליו את הקישוטים. זה לקח עשר דקות.

כל העיר מקושטת, כמעט בכל בית יש אורות / זר על הדלת / קישוטים קנויים של צבאים או סנטה קלאוס בחצר. החנויות מקושטות באורות, ברדיו שומעים כבר שבועות שירי קריסמס, יש בעיר מגוון אטרקציות מיוחדות לחג. לפני כמה שבועות כשהבתים אט אט התחילו להתקשט ולהתחגג עלמה שאלה אותי מי זה סנטה קלאוס ואם מקשטים את הבתים ברחוב לכבוד חנוכה או האלווין.

כבר כמה שבועות דנים בשאלה הזו בפורומים ובקבוצות השונות שאני משתייכת אליהן בפייסבוק (קבוצות של נשים ברילוקיישן, אמהות בוונקובר וכד'). כולן דנות באותן שאלות: איפה עובר הגבול, עד כמה כדאי להכניס את קריסמס אלינו הביתה, איך להסביר לילדים הקטנים על ההבדל בין החגים, האם אנחנו מקפחים אותם כשלא מזכירים את קריסמס, או האם כדאי לחגוג בייתר התלהבות את חנוכה כדי "לרומם" אותו לדרגת הקריסמס…

אני גם שואלת את עצמי.

כי מאוד ברור לי שאני יהודיה. אני לא מאמינה באלוהים, וכועסת על הדתיים ש"השתלטו" על היהדות, כך שלא נותר לי אלא להגיד שאני מאמינה בלשמור את המסורת. אני מאמינה בלשמר את המסורת כמו שאני חוויתי אותה בילדותי – להדליק נרות שבת (אני ואבא שלי), לחגוג את החגים (בעיקר באוכל מסורתי ובמתנות), ולחיות כחילונית מובהקת. דווקא כאן, בוונקובר, אני נאלצת פתאום לבחון את עצמי, ולענות על שאלות שעולות בכל יום מחדש.

לפני יומיים עלמה (חמש וחצי) שאלה אותי מי היה האדם הקדמון. הזכרתי לה את ההסבר על תורת האבולוציה, ואז, אחרי שהיא אמרה שהיא הבינה, היא שאלה: "אז האדם הקדמון היה אדם וחווה?". הרי בחרתי לשלוח אותן לגנים בבית ספר יהודי. הרי רציתי סביבה דוברת עברית, רציתי חגים, רציתי שעלמה תלמד לכתוב ולקרוא עברית, שלא תישאר מאחור כשנחזור ארצה. אז הן אכן בסביבה דוברת עברית, הן שומעות שירים בעברית בגן, לומדות על סימני החג, והן יודעות לברך על נרות השבת. הן יודעות לברך גם את "ברכת המזון", שרות לעצמן בשרותים את "שמע ישראל", ולמדו באריכות על שבעת ימי הבריאה. אבל כשראיתי שהגננת של עלמה מבקשת מכל ילד לנשק את המזוזה בכניסה לגן נחרדתי וביקשתי להפגש איתה עוד באותו היום. אז איפה עובר הגבול שלי? מה יותר חשוב לי? אופי משפחתי יהודי, המסורת שספגתי בבית הורי, או לשמור על משפחתי חילונית וליברלית?

"אמא, אני מאמינה באלוהים. למרות שאני יודעת שאת לא מאמינה." צעקה לי הבוקר עלמה מהשרותים (כנראה שזה הזמן הכי טוב אצלה לחשוב. אצלי זה במקלחת). "יופי אמרתי לה. את יכולה להאמין במה שאת רוצה, את לא חייבת לחשוב בדיוק כמוני". אבל אני לא יודעת עד כמה זו האמת. הרי אני כן רוצה שהיא תאמין בדברים שאני מאמינה (או לא מאמינה), או לפחות תראה את הדברים (בערך) כמוני. הרי אני רוצה בשבילה את הכי טוב. הרי אני רוצה שנהיה גם חברות, שנוכל לנהל שיחות אמיתיות, שנעריך זו את דעתה של זו. אני רוצה שהיא תהיה ליברלית, ופתוחה לדעות של אחרים. אני רואה את עצמי כליברלית, האם אני פתוחה לדעות של אחרים?

בסך הכל רציתי לחגוג את חג האורות, ולהנות מכל העולמות. למה לא, שיהיה עוד אור בבית.

חג שמח.

יום שישי / נר 2 – / שתיים וחצי סופגניות מהסופר

מסיבת חנוכה של "גן הורדים" – הגן של תמר, ומיד אחריה מסיבת חנוכה של "גן נטע", הגן של עלמה.

מדד סופגניות: שתיים וחצי אכולות, וילדה אחת מחופשת לסופגניה (תמרול).

יום ראשון / נר ראשון / ארבע סופגניות רולדין

הדלקת נרות בבית שלנו, ארבעתינו.

מדד סופגניות: ארבע (שתיים עם ריבת תות, אחת שוקולד וקצפת, אחת שוקולד וסוכריות קופצות).

יום שני / נר שני / מליון סופגניות בסגנון ספינג'

קרן הגננת (הנהדרת!) של עלמיק יזמה הדלקות נרות קבוצתיות בגן. היא חילקה את כל הילדים לקבוצות של חמישה, וכל קבוצה התארחה בבית של אחד הילדים להדלקת נרות ופעילות חופשית בנושא חנוכה. אנחנו הזמנו את קבוצת הילדים אלינו, למשחק בסביבונים וטריוויה חנוכה. שונית, אמא של אוריאל, טרחה והכינה סופגניות במקום. הילדים הזריקו ריבה או שוקולד לסופגניות וכולנו זללנו.

מדד סופגניות: היו מיליון. אני אכלתי שתיים לפחות.

יום שלישי / נר שלישי / דוכן ממתקים

עלמה ותמר הדליקו נרות עם סבתא אסתר, רם עבד במרפאה ואני הדלקתי נרות בחתונתם של עדי וגלעד שצילמתי.

מדד סופגניות: לא נאכלו סופגניות. אני פיציתי בנשנושים מדוכן הקינוחים השווה שהזוג הקים.

יום רביעי / נר רביעי / עוגת יומולדת

עלמה הדליקה נרות אצל חברה, רם עבד במרפאה, ותמרולי היתה חולה אז לא הדלקנו נרות. מצד שני תמרולי כיבתה שלושה נרות יומולדת בבוקר.

מדד סופגניות: כולנו אכלנו עוגת יומולדת. מזל כי כבר צריך הפסקה מסופגניות.

יום חמישי / נר חמישי / לביבות

בצהריים צילום טקס חנוכה של הישיבה החילונית של אירגון "בינה"

אחר הצהריים הופעה של "מיומנה" עם עלמה וחברים. הדלקת נרות עם עלמה אצל טלי וגיא (תמרול חולה ורם עובד).

מדד סופגניות: לביבה ב"בינה", שתי לביבות אצל טלי וגיא.

יום שישי / נר שישי / סופגניות ולביבות

בבוקר צילום בר מצווה בסגנון "ליקוט עשבים", ובישול העשבים שהילדים ליקטו לארוחת הצהריים. לא הודלקו נרות אבל הובערה אש בטקס מיוחד באמצעות אבן צור.

בערב הדלקת נרות אצל הלוינסקים, עם הלביבות שאנחנו מחכים להן כל השנה: לביבות בטטה של אורנה ואלה, ולביבות תפוחי-אדמה קלאסיות של אמא שלי. אה, ויש גם סופגניות.

מדד סופגניות: המון לביבות תפוחי אדמה ובטטה (אני ורם), קצת לביבות ושתי סופגניות עם שוקולד (הבנות).

יום שבת / נר שביעי / לביבות סופגניות ותירס

אחר הצהריים המוקדמים הדלקת נרות מסורתית של "האחות של רועי" אצל הפרברים.

בערב הדלקת נרות עם חברים אצלינו.

מדד סופגניות: אצל הפרברים לביבות של אורי, וסופגניות של רולדין. אצלינו תירס וסלט ובטן מתהפכת.

יום ראשון / נר שמיני / ארבע סופגניות רולדין

הדלקת נרות אצלינו, ארבעתינו.

מדד סופגניות: ברגע האחרון החלטתי לקפוץ לרולדין לקנות סופגניות לכבוד הנר השמיני. (היה לי תלוש מהסופרפארם לשמונה סופגניות ריבה. לקחתי ארבע ונתתי לאישה שהיתה אחרי בתור ארבע נוספות. הספקנו להתיידד בזמן ההמתנה. אבל עלמה לא מוכנה לוותר על סופגניה עם שוקולד, אז נאצלתי לקנות עוד שתיים עם שוקולד. אפילו עם התלוש זה שחיטה במחיר!).

זהו. נגמר. האמת שיצא לנו להיות הרבה יחד שזה היה מאוד כיף. אבל כמות הסוכר והשמן שנאכלה פה… ועוד בערבים… הגיע הזמן שכולנו (וכל קיבותינו) ננוח קצת.