יש שיר ילדים גרמני ידוע, שאני גדלתי עליו:

"Hopa hopa reiter

wenn er faellt dann  schreit er

Faellt er in den Graben

Essen ihn die Raben

Faellt er in den Sumpf

Macht der reiter Plumps"

ובתרגום חופשי:

"הופה הופה הרוכב,

כשהוא נופל, הוא בוכה

כשהוא נופל לתוך התעלה,

העורבים אוכלים אותו

כשהוא נופל לתוך הביצה, עושה הרוכב פלופ!"

כן, השירים הגרמנים כנראה אכזריים כמו סיפורי הילדים הגרמניים…

כשאני ואחַי היינו קטנים הסבתא הייקית שלנו – סבתא אילזה, היתה שרה לנו את השיר הזה. זה הולך ככה: מושיבים את הילד על ברכי המבוגר השר, עם הפנים אחד אל השני, ומחזיקים את הידיים. המבוגר מתחיל לשיר ולהקפיץ את הברכיים (עליהם יושב הילד המתגלגל מצחוק) בתנועת רכיבה על סוס. בשלב ה"פלומס" (כשהילד כבר לא יכול להתאפק מרוב צחוק והתרגשות) מפילים אותו אחורה בצחוק גדול (אצלינו גם מוסיפים דגדוגים בקטע הזה).

בחיפושים שלי ברשת אחרי השיר ומילותיו גיליתי שיש לשיר עוד כמה בתים, וורסיות נוספות, וגם שחלק מהאנשים לא מפילים אחורה את הילד אלא בין הברכיים של המבוגר, אבל אצלינו זה עובד ככה.

אחרי שסבתי נפטרה, כעבור שנים, כשהתחילו להצטרף נכדים למשפחתינו, דווקא אמא שלי (הלא-ייקית) לקחה על עצמה את ביצוע השיר לנכדים,

וכולם, בתורם, מתגלגלים מצחוק.

אף אחד מהילדים לא יודע בכלל את משמעות המילים (הגרמניות, הלא-עדינות), אבל זה לא משנה לנו.

אני שרה את השיר עם טעויות רבות (אני לא דוברת גרמנית), אבל מקפידה להמשיך את המסורת, בין מפגש אחד לשני עם סבתא אסתר.

לצפיה בסרטון של השיר לחצו כאן, לתרגום המילים לחצו כאן, לסרטון של סבתא ייקית בביצוע מלא שמצאתי לחצו כאן

זיכרון:

אני ילדה. שוויץ. בתי קפה על שפת אגם או נהר. יום קיץ. שעת אחר הצהריים. שמשיות. אני וההורים שלי באים לפגוש את סבתא שלי אילזה, אחרי שבילתה עם אחי ואחותי באחד מבתי הקפה. היא קנתה להם גלידה ענקית בגביע זכוכית ל"ארוחת ארבע". אני בוחרת גלידת אוכמניות ומקבלת גלידה ענקית סגולה-כחולה, מקושטת בשמשיה צבעונית מנייר, עם כפית ארוכה שהיא גם קש.

מאז בכל פעם שאני באירופה מתחשק לי לשבת אחר הצהריים בבית קפה ולהזמין גלידה ענקית בגביע זכוכית. לא חושבת שאף פעם זה קרה מאז שאני "גדולה". תמיד לא נוח או לא יוצא או שאין חשק או אין גלידה.

עד יולי האחרון בריבה-דל-גארדה באיטליה. היה זמן והיה חשק והיתה גלידה. ועלמה בחרה לה מהתפריט של הגלידות איזו גלידה בדיוק היא רוצה ואנחנו לקחנו גלידה ענקית בגביע זכוכית בכמה טעמים עם תותים, ויותר מהגשמת החלום-זיכרון שלי, הרגע הזה הפך מעכשיו לזיכרון-חלום לבננות….

אושר.

בכזאת קלות.

 

סבתא שלי מצד אבא, אילזה, נולדה וגדלה בברלין, בתחילת המאה ה-20.

היא גדלה בבית יהודי בורגני, בו שני הילדים עודדו לצאת ולרכוש השכלה גבוהה. היא בחרה ללמוד רפואה, כמו אביה, כמו דורות רבים של גברים רופאים במשפחה.

סטודנטית לרפואה, בשנות ה-20 של המאה ה-20.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה היא פוטרה מעבודתה בבית החולים, ארזה מזוודה ועלתה ארצה בעקבות בן זוגה (בעלה לעתיד) הציוני: היינס לוינסקי. גם הוא היה רופא.

סבא וסבתא שלי היו בין מקימי "רמות השבים". הם הקימו בעצמם בית, לול, משק, ועבדו בו.  אבא שלי מספר שלקח יותר משנה להקים את הישוב. שנה של הליכה מהצריפים בהם ישנו, לנקודה שבה הקימו את הבית. הם בנו אותו בעצמם, מהיסוד, הקימו לול, למדו להיות חקלאים.

אחרי כמה שנים בעלה נפטר. הלול הושכר, הבית נמכר.

היא חזרה לעסוק ברפואה. בהתחלה בהתנדבות, אחר כך הצליחה למצוא משרה כרופאה גניקולוגית.

ד"ר אילזה לוינסקי, סבתא אילזה בשבילי, עסקה ברפואת נשים עד שפרשה בגיל 66. היא עבדה כרופאה מנתחת ומיילדת בבית חולים בילינסון, במרפאת הנשים של בית חולים דונלו-דג'אני ביפו, ובקליניקה פרטית בביתה ברמת גן.

גידלה שני ילדים וחמישה נכדים.

סבתא שלי היתה אישה קשה. "לא קלה", זה מה ששמעתי שאמרו עליה.

"ייקית" קשוחה, עצמאית, דעתנית. עם ציפיות גבוהות.

הלוואי שהבנות שלי היו מכירות אותה. אני זכיתי.

סבתא אילזה נולדה וגדלה בברלין.

מצאנו שלוש תמונות מקסימות של אילזה הילדה ואחיה ארנסט.

 מאחור נרשם בכתב יד השנה בה צולמה כל תמונה: 1911, 1913, 1914. נראה ששלושתן צולמו בסטודיו לצילום, עם רקע ותלבושות. אולי האמצעית לא (הרקע התמונה זו הוא של קיר ולא רקע מצוייר כמו באחרות, והבגדים נראים בגדי חג של אותה תקופה).

הצילום שלי פה ממש לא עושה עימן חסד. ההדפסה, החדות, עומק הגוונים… גם סריקה לא היתה מעבירה את היופי הזה של הדפסת מגע (?) על נייר-נייר, לא כל שכן צילום דרך הזכוכית. תצטרכו לדמיין (או לקפוץ לראות).

לזכר צילומי הסטודיו המסורתיים של פעם.

(ולמי שרוצה כאלה גם היום: מפרגנת לאלה פאוסט: חברה מהלימודים וקולגה, ולאלי מעייני כמובן)

אני גרה כבר עשר שנים בדירה שהיתה של סבתא שלי ברמת גן. לפני כמה שנים מצאנו באחד הארגזים אקורדיון תמונות כזה, של תמונות של חדרי הבית משנת 1953. כמה חודשים אחרי שסבתא אילזה עברה לדירה היא הביאה חברה צלמת שתיעדה איך החדרים נראים (כדי לשלוח לחו"ל ו"להשוויץ", או יותר נכון "תראו איך הסתדרתי, אני חיה בישראל אבל יש לי הכל").

לקחנו כל תמונה כזו, מסגרנו ותלינו בכניסה לכל חדר.

החדר של הבנות היה הקליניקה של סבתא אילזה שהיתה גניקולוגית.