סופרבול.

התכנסנו שלוש משפחות ישראליות (אחת ישראלית-קנדית) לצפייה משותפת בחוויית הסופרבול האמריקאי.

היו: ארבע וחצי שעות משחק ברוטו.

היו: שלושה גברים ישראלים שצפו באופן די-רצוף במשחק (כשלא החליפו חיתול/שמרו על ילד לא לקפוץ מהשולחן/אכלו/תיקנו בובה בחצי מבט. אבל זה בסדר, גם ככה המשחק מפסיק כל שלושים שניות בממוצע).

היו: שלוש נשים וששה ילדים שהעדיפו לפטפט/לשחק/לקרוא/לאכול/לקפוץ מהספות, ומדי פעם באו להתעדכן במשחק. לא חושבת שזה עניין של ג'נדר, יותר של משחק ארוך ומשעמם.

היו: צעקות עידוד ועצבים מהמשחק ("יייששששש!" מלווה בקימה חדה מהספה, "איי איי איי" ומבט מאוכזב הצידה).

היו: יותר מדי הפסקות לפרסומות. לפחות יש פרסומות ממש איכותיות (אם כבר זו הפעם הראשונה בשנה וחצי שאני רואה פרסומות, שיהיה משהו שווה צפיה).

היו: אוכל כל-אמריקאי שאביחי הישראלי ופסקל הפרנצ'-קנדית טרחו והכינו (עוף בברביקיו, כמה סוגי צ'יפסים, קטשופ, מיונז, בירות, גלידה לקינוח).

היו: נאצ'וז ומטבלים כדי לאזן את הכולסטרול: חומוס עדשים, טחינה, לבנה, וגוואקמולי – כולם תוצרת בית.

היו: הופעה של ג'סטין טימברלייק במחצית, ויותר מדי קהל שנשכר כדי להראות צעיר ושמח.

היו: יומולדת-חצי לעלמה, אם כבר נפגשנו עם חברים בדיוק בחצי-יומולדת.

 

לא היו: התרגשות גדולה מסיום המשחק. אביחי אמר לבננות מראש את מי כדאי לעודד, ואכן הקבוצה הזו ניצחה. הן שמחו אבל היו כבר עם רגל אחת מחוץ לבית, בכל זאת המשחק ארך ארבע וחצי שעות. רם ואביחי כן שמחו. כל השאר פרשו קצת לפני הסוף.

אין מה לעשות, למרות הכל, זה לא אמריקה פה.