שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.

לפעמים יודעים כשתמונה היסטורית נוצרת.

ואני לא צינית בכלל.

כמה שנים לא הייתי במוזיאון הארץ (בתל-אביב)…. בדרך כלל (אם כבר מוזיאון) אני הולכת למוזיאון תל-אביב לאמנות. בביקור האחרון של אחותי בארץ הלכנו לספוג קצת תרבות במוזיאון הארץ. הלכנו במקור לתערוכת זכוכית ישראלית שיש שם, ולשמחתי התגלגלנו גם לתערוכה הזאת: "רואים שקוף" / צילומי זכוכית נדירים מתולדות הארץ.

כחובבת נוסטלגיה, עוד בלימודי במחלקה לצילום ב"בצלאל" התעניינתי בצילומים היסטוריים של ארץ ישראל מלפני הקמת המדינה ומראשיתה. לקחתי קורס בנושא התבוננות פוסטמודרנית (=התבוננות ביקורתית במילה אחת) בצילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים – אותו העבירה רונה סלע, שגם חקרה והוציאה ספר בנושא.

מדובר בצילומים מרתקים, גם מפני שהם יפהפיים מבחינת איכות וקומפוזיציה (צילמו אותם צלמים מוכשרים בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות בעולם, שעלו ארצה ועבדו כצלמי קק"ל והסוכניות השונות), גם בגלל ההשוואה למקומות ולחיים שאנחנו מכירים היום, וגם בגלל ההבנה הפוסטמודרנית של החשיבה מאחורי הצילום. הרבה מהצילומים היו "צילומים מגוייסים" – מגוייסים לרעיון הציונות. צילומים מוזמנים על ידי קק"ל (וגופים וסוכניות דומות) למען מטרה: "שיווק" הארץ בארץ ובעולם כ-ארץ שוממה (שצריך ליישב), את החלוצים כ"צברים" – יהודי חדש, פועל, שזוף, בשונה מהיהודי הגלותי (שיווק פנים להעלאת המורל, וגם כפניה לנוער יהודי בגולה), ואת הערבים כמעטים ונחשלים (אוריינטליזם).

בכל פעם מוצאים ומציגים עוד ועוד צילומים מהתקופה הזו. מדובר בארכיון כמעט אינסופי של צילומים, תשלילים, הדפסות. הרבה צילומים המתעדים את יישוב הארץ, את הקשיים, את ההצלחות. הרבה צילום מושפע סוציאליזם/קומוניזם (תיעוד שיעורי ספורט קבוצתיים, צילום מלמטה על צעיר "צבר" מביט קדימה במבט נחוש וכד'.) זהו נושא מרתק.

 תערוכה זו מתמקדת בלוחות הזכוכית בארכיון קק"ל. ולא סתם בלוחות הזכוכית – בלוחות הזכוכית השבורים. את התמונות בתערוכה הדפיסו מאותם תשלילים שנזנחו משום שהיו שבורים (מפאת אורכו אחסוך את ההסבר הטכני על צילום על לוח זכוכית) וכך נחשפנו לעוד עשרות צילומים מרתקים, מקסימים, מעניינים, אשר "מעוטרים" בשבר/ים  שהועברו אליהם בהדפסה מהנגטיב.

רדיית דבש במכוורת גן שמואל / זולטן קלוגר / 1958

מהתערוכה

זו תערוכה קטנה וצנועה, אבל בכל צילום אפשר להתבונן שעות.

נטיעת עצי אקליפטוס בנחלת יהודה/שמואל יוסף שוייג/1925

ילדים יושבים במעגל, עמק יזרעאל/שמואל יוסף שוייג/1935

בית תינוקות בבית אלפא/שמואל יוסף שוייג/1926

אום ג'וני (דגניה)/שמואל יוסף שוייג/1925

התערוכה מציגה בעיקר תמונות, נדירות ביופיין, המתארות נושאים שונים מחיי התושבים ומהתפתחות היישוב היהודי בארץ. כמו כן מוצג סרט וידאו מאוסף סרטי קק"ל 1913-1928 שהוקרנו במסגרת אירוע סינמה קק"ל 2010. (על מסך טלויזיה קטן, בצד – אם יורשה לי להתלונן. סרט מרתק, היה ראוי לפחות לכיסא ממולו כדי שיהיה אפשר לשבת לצפות בו). בתערוכה גם סרט הסבר על הכנת תשלילי הזכוכית, ודוגמאות של תשלילים – לוחות זכוכית שבורים.

אז עברנו לנו מתמונה לתמונה (נשות משפחת לוינסקי חובבות הנוסטלגיה) התפעלנו מיופיין של התמונות, מהקומפוזיציה המדוייקת, מההיסטוריה שפוגשת אותנו סתם כך באמצע השבוע. אמא שלי ממש התרגשה מזיהוי המקומות, האנשים, האווירה – סה"כ גם הילדות שלה די נראתה ככה.

מבין התמונות נתקלתי בתמונה ענקית ומרשימה של פרדס צעיר נטוע.

ומיד זיהיתי בקצה השמאלי העליון את "האחוזה" בבית חנן.

צילמתי ב"אחוזה" עשרות אירועים. זהו באמת גן אירועים מקסים, שאני ממליצה עליו תמיד לזוגות.

וכך, מיד, גם אני הרגשתי קצת שייכת.

חייבת להתנצל על איכות התמונות: כל התמונות צולמו במצלמת הטלפון

אז כל העניין עם ההשוואות התחיל בכלל עם השוואות עצמיות של עלמה עם עלמה. זאת אומרת זה לא שהיא משווה (אותה זה לא מעניין כמובן) אלא אמא שלה (אני) שאוהבת להתבונן בתמונות, ואז נזכרת בתמונות אחרות ומצלמת עוד תמונות כדי לשים ליד ולהשוות… בקיצור הזהרתי מראש שאני קצת אובססיבית.

כשעלמה הגיעה לגיל שנה הייתי חייבת לעשות לה לוח כזה שמראה את ההתפתחות שלה מגוזל עצום עיניים לציפורת שובבה.

וכיוון שכל כך התפעלתי מהגוף הקטנטנן וצילמתי כל איבר שלה בימים הראשונים, חזרתי אל זה אחרי שנה וצילמתי שוב מקרוב

והתחלתי לחפש אחורה תמונות נוספות כדי שאוכל לעשות השוואות חדשות (שרואים יותר איברים של עלמיק)

זהו, ואז כבר שיכללתי את זה. כל שנה באוגוסט יוצאים למרפסת לסט צילומים – אבא מחזיק את עלמיק מתפקעת מצחוק – ואני מוסיפה לשורה. (אבל מה יקרה כשנעבור דירה?)

יש ברשת דוגמאות נפלאות לצילומים כאלה (פעם בשבוע/חודש/שנה), רק צריך לחשוב מראש איפה מצלמים כדי שיתאים לאורך זמן… ולהשתדל לשמור על סדרתיות (כיוון התמונה, תאורה עקבית, צבעוניות בגדים ורקע. מה שבסדרה הזאת אין בכלל כי חשבתי עליה רק בדיעבד).

ואז…. הגיעה תמר.

לתמר כבר הייתי מוכנה (:

ועל השוואות בין השתיים… כבר כתבתי כאן.

סבתא אילזה נולדה וגדלה בברלין.

מצאנו שלוש תמונות מקסימות של אילזה הילדה ואחיה ארנסט.

 מאחור נרשם בכתב יד השנה בה צולמה כל תמונה: 1911, 1913, 1914. נראה ששלושתן צולמו בסטודיו לצילום, עם רקע ותלבושות. אולי האמצעית לא (הרקע התמונה זו הוא של קיר ולא רקע מצוייר כמו באחרות, והבגדים נראים בגדי חג של אותה תקופה).

הצילום שלי פה ממש לא עושה עימן חסד. ההדפסה, החדות, עומק הגוונים… גם סריקה לא היתה מעבירה את היופי הזה של הדפסת מגע (?) על נייר-נייר, לא כל שכן צילום דרך הזכוכית. תצטרכו לדמיין (או לקפוץ לראות).

לזכר צילומי הסטודיו המסורתיים של פעם.

(ולמי שרוצה כאלה גם היום: מפרגנת לאלה פאוסט: חברה מהלימודים וקולגה, ולאלי מעייני כמובן)

למי שלא מכיר- יש חיה כזאת: צילומי משפחה.  (מקצועיים, לא מדברת על האלבום בטלפון)

מדובר בסשן צילומים של כשעה-שעתיים, בלוקיישן נבחר, ובו מצטלמים בני המשפחה. בדרך כלל מזמינים אותי לצלם משפחה צעירה בשילוב עם צילומי הריון (אבא+אמא עם בטן+ילד/ה). אופציה נוספת לצילומי משפחה היא לכבוד בר/בת מצווה (בשילוב עם בוק ברמצווש/בתמצווש), או לכבוד יום-הולדת עגול "גדול"- כל ה"מישפוחה" עושה צילומים ביחד לכבוד יום-הולדת 50/60/70/80 של סבא/סבתא, ואז אפשר להפיק מהצילומים פוסטר או אלבום למסיבה. בקיצור: רק צריך את התירוץ המתאים.

כשאנחנו מתאמים את הצילומים אני תמיד ממליצה להביא כמה בגדים להחלפה לכל בני המשפחה (לפעמים בגד אחד "עובד" יותר טוב מאחר בצילומים, וזה גם קצת מגוון) ולהתאים בין הבגדים. אני נותנת מספר הנחיות לבחירת הבגדים מתוך הניסיון שלי בצילומים האלה:

1. להביא בגדים שאוהבים. או שאתם אוהבים את עצמכם בהם. (מדובר בעיקר בעצה להריוניות שגם ככה מתוסכלות מהשינוי הגופני הפתאומי: כדאי להצטלם במשהו שאת אוהבת ועושה לך טוב. אם אלה הצילומים שישארו לך מההריון, כדאי שתוכלי להסתכל עליהם, ועדיף בשמחה.)

2. אפשר להביא אקססוריז. שרשרת/ סיכה/ צעיף (הם גם מוסיפים צבע וטקסטורה לצילומים וגם יש משהו .להתעסק איתו ביד, בהתחלה, כשנבוכים)

 3. כדאי להתאים ברמת ה"חגיגיות" של הבגדים (לא כדאי שאת תלבשי שמלה מפוארת בזמן שבן זוגך לבוש בדגמ"ח וגופיה מתאילנד). וגם התאמה ברמת מזג האוויר (אם את בגופיה כי חם לך, מעיל הצמר של בן זוגך יראה מוזר בתמונה.)

4. מומלץ להתאים בגוונים של בגדי המשפחה (כדי שבתמונות הצבעים ישתלבו באופן נעים ואסתטי)

5.  לא מומלץ להביא בגדים עם טקסט/לוגו גדול (הטקסט תמיד מושך את העין. לא כדאי לעשות סשן שלם של צילומים ובסוף מה שתראו בתמונות זה את הסיסמא המטופשת שכתובה על הטי-שרט)

6. אפשר להשתמש בבגדים עם פאטרנים חוזרים, אבל בחוכמה. (או…. ועל זה רציתי להרחיב)

אין פה ממש עניין של "חוכמה". קשה להסביר מה באמת מתאים למה. אבל לפעמים יוצא לי לצלם מישהו (בדרך כלל מישהי, סליחה על ההכללה) שארזה בתיק לצילומים שילוב מנצח של דברים שפשוט "עובדים ביחד טוב". וככה, הבגדים פשוט משלימים לי את התמונה. תרתי משמע.

 ותודה לכל המצולמים שאישרו להשתמש בתמונותיהם המשפחתיות (בגלוי או בבטן): מתן, גיתית, עירד, שיזף, בארי, עפרי, ליאור, איריס, קלואי, ניל, אורי, רוני, שי, זיו, דפנה, עומר, שחר, איתן, דפנה, אלעד, ארי, מורן, עומר ודרור.

בשנת 2007 הייתי עסוקה בחיפוש אחר עץ.

רציתי צילום של עץ לתלות מעל המיטה.

היה לי בראש עץ. לא ידעתי בדיוק אם אני מחפשת עץ שלם, עם גזע וענפים ועלווה, או רק ענף שלוח. הסתכלתי אז הרבה על עצים וצילמתי.

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

את התמונות צילמתי בסרטי 120, בהאסלבלד שלי או בהולגה. מצחיק, היום צילומי ההולגה נראים קצת כמו עיבוד של אינסטגרם, אבל אז באמת שלחתי לפיתוח, ולסריקה, וחיכיתי לראות את התוצאות.

אני זוכרת צילומי עץ ליד קריית טבעון, שקדיה ליד נטף, עצי שזיפים פורחים בדרך למטולה.

בשנה הזאת גם הייתי בניו יורק וצילמתי כמה עצים בסנטרל פארק.

באותה תקופה למדתי במדרשה והגשתי את אחת התמונות לתרגיל בכיתה, תמונה רקומה.

בסוף , אחרי כל החיפושים, צילמתי נמר בספארי.

הנמר ניצח.

על סיפור הנמר כתבו גם בפוסט הזה בבלוג "הביתה"

כמעט בכל יום הבננות שלי עושות אמבטיה ביחד.

לפעמים זה יפה במיוחד.

(או שפשוט יש מצלמה).

לבקשת מיכל הקוראת המסורה של הבלוג (יש לי קוראים! איזה כיף) אני כותבת פוסט על טיול לחו"ל עם ילדים קטנים ממש.  אז אלה מבחר עצות שלי: אני לא מומחית לכלום, רק מספרת מהניסיון המועט שלי ומקווה שיעניין אתכם.

אנחנו אוהבים מאוד לטייל. בעיקר לחסוך ולנסוע לחו"ל. כשעלמיק נולדה חשבנו שייקח עוד הרבהההה זמן עד שנוכל לחזור לתחביב הזה. אבל לשמחתנו שינינו את דעתנו מהר מאוד. עד גיל שנתיים עלמיק הספיקה להיות שלוש פעמים בחו"ל: שבועיים באיטליה בגיל 11 חודשים, חודש בונקובר ושבוע בניו-יורק (בינואר פברואר יש לציין) בגיל שנה וחצי, ושבוע באיטליה בגיל שנה ו-11 חודשים (מהר מהר לפני שמתחילים לשלם עבור הכרטיס שלה).

עם תמרול הספקנו בינתיים לנסוע בקיץ האחרון לטיול של שבועיים בהולנד. תמר – בת שמונה חודשים, עלמה – בת שלוש בדיוק, ואנחנו – צעירים ואופטימיים.

קודם כל: למה? הרבה אנשים התפלאו ושאלו למה בכלל לנסוע עם כאלה קטנטנות. הרי הן "לא יזכרו כלום", ו"איזה אומץ, זה ממש קשה". נכון, זה ממש לא קל, אבל לא קשה, וגם מאוד מאוד כיף! זאת חוויה עצומה לחוות טיול איתן ולראות אותו מהעיניים שלהן (הטיול הראשון שלנו לחו"ל עם עלמיק – לאיטליה – היה ללא ספק הטיול הכייפי ביותר שהיה לי בחיים). ומבחינת קושי – אתם מכירים את עצמכם ואותם, ויודעים את הדינמיקה המשפחתית. בחו"ל זה כמו לטייל בארץ, רק יותר אינטנסיבי. לי לוקח כל פעם איזה 24 שעות להתאפס על עצמי, לצאת מהלחץ ולהתחיל להנות. וזה ממש שווה את זה. זאת חוויה משפחתית נהדרת. 

אז איך מתחילים:

צריך להוציא דרכון לקטנטנים. זה סיפור קל ביותר. ממלאים את הטפסים באתר של משרד הפנים וצריך להגיע עם הבננה הקטנה ולהראות אותה במשרד הפנים, לשלם, להצטלם, וזהו. כמעט אין תור אפילו. גם ויזה לארה"ב זה פשוט מאוד, למי שמעוניין. (אגב גם בשאלון לקטנטנים צריך להצהיר שהיא לא טרוריסטית.)

מומלץ לתכנן מראש! עם ילדים קטנטנים לא כדאי לסמוך על מלונות פנויים, ולא כדאי לבזבז הרבה זמן בחיפוש מסלולים. כדאי לדעת (פחות או יותר) מה רוצים לעשות וכמה זמן כדאי להקדיש לכל דבר. "אנחנו נעזרנו בספר "המשפחה המטיילת / שלומית יפת ביאליק בתכנון הטיול להולנד. זהו מדריך שימושי מאוד, גם אם לא נותן הרבה מידע היסטורי וידע כללי.

חשוב מאוד: לא לצפות "להספיק את ______ " (כאן צריך למלא את היעד שאתם רוצים לבקר בו) אל תצפו לראות את כל הולנד או להספיק לכל האתרים באמסטרדם או לראות את כל המוזיאונים המעניינים בפירנצה. לא הייתי אומרת "להנמיך ציפיות" אבל כדאי לשמור על ציפיות ריאליות, בהתאם לגיל הילדים שאתם מטיילים איתם ולא להתאכזב אחר כך. זה טיול שונה, החוויות הן לאו-דווקא מביקור באתרים, לפעמים הן מדבר פשוט שעושים ביחד. (בפירנצה למשל במקום לראות מוזיאונים ישבנו בכיכר והתבוננו יחד באנשים, ובסוס שהיה שם). ובכל מקרה תמיד אנחנו אומרים: "כל כך יפה פה, חייבים לחזור שוב כשהבננות יגדלו"…

אם כבר מטיילים עם הילדים (וכדאי לעשות זאת מבחירה, כי זה טיול שונה לחלוטין מטיול של מבוגרים) אז זה טיול לכל המשפחה, וממש כדאי להתייחס אליו ככזה. זאת אומרת: שכולנו נהנה. ואגב, אתם מכירים את הילדים שלכם. אם לא נראה לכם שהם יהנו אז לא חושבת שכדאי לטרוח כל כך (זה בהחלט מאמץ). מה זה שכולנו נהנה? ללכת ליום בפארק שעשועים שמתאים בדיוק לגיל של עלמיק. לנסות לשלב צפייה בחיות אם זה משהו שתמרול ממש אוהבת. להתפצל אם יש דברים שלא מתאימים לכולם (למשל להתפצל בשופינג. אני שונאת ש"עומדים לי על הראש" בחנות, ומה לעשות, את כל השאר זה משעמם).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לתכנן "טיול כוכב" אבל לשמור על נסיעות קצרות. למה הכוונה? טיול כוכב הוא טיול שבסוף כל יום חוזרים למקום לינה אחד. זה חוסך הרבה טרחה של לארוז את כל המיליון מזוודות, למצוא את כל הצעצועים, והעמיס את האוטו וכו' וכו' ובעיקר – חוסך את ההתרגלות של הילדים למקום חדש. (כל פעם שעברנו מלון עלמיק שאלה בדרך אם במלון הבא יהיו שרותים. וברגע שקיבלנו את החדר, מיד חילקה את החדרים ככה שהיא ותמרול ישנו באותו החדר והצמידה להן את המיטות, "שישמרו אחת על השניה" אבל בתכלס' – שיראה לה כמה שיותר כמו בבית).

נסיעות קצרות. אנחנו מעדיפים לבלות כמה שפחות זמן באוטו, כי (אצלינו) האוטו הוא סוג של "סיר לחץ": מעצים את כל המצבים: תמיד מתעייפים יותר, תמיד צריך פיפי וצריך לעצור בצד באמצע האוטוסטרדה, תמיד רעבים, ובעיקר רוצים לצאת. בקיצור, השתדלנו שהזמן באוטו לא יעלה על שעה לכל כיוון. עדיף כמובן לכוון את הנסיעות לשעות של שנת הבוקר / הצהריים אם יש, ולהכין בידור ו/או אוכל לקטנטנים. הבעיה היא שילוב "טיול כוכב" (שנוסעים לכל מקום מאותה נקודה) עם השאיפה לנסיעות קצרות. לשם כך רם תכנן לנו בעצם שני "טיולי כוכב" עיקריים. ישנו בשני איזורים בהולנד, ומהם נסענו בכל בוקר ליעדים שונים. באיטליה עשינו את אותו הדבר בדיוק. ישנו במהלך השבועיים שהיינו בצפון איטליה בשני מקומות מרכזיים, שמהם הגענו לכל מני יעדים בסביבה (למשל בצפון איטליה מקום לינה 1: איזור אגם גארדה וטיולים באגם, ונציה, ורונה וכו', ומקום לינה 2: איזור טוסקנה וטיולים באיזור, פירנצה, סיינה וכו'). את הנסיעה הארוכה במעבר בין שני מקומות הלינה חילקנו ועשינו בהפסקות, כך שלא תהפוך בעצמה לסיוט.

לקחת את הזמן. טיול עם ילדים הוא טיול בקצב איטי יותר. בעיני החוויה המשותפת לא נמדדת ב"לסמן וי" על יעדים. אפשר לראות פחות אבל להנות יותר. הטיול בקצב שמתאים גם לילדים. לדוגמא, הבננות שלי חייבות לנוח בצהריים. לפעמים הן נרדמו באוטו, לפעמים בעגלה או במנשא, לפעמים הלכנו כולנו לנוח בחדר, ולפעמים עלמיק דילגה על המנוחה ונרדמה ממש מוקדם בערב. כדאי להתאים את התוכניות לצרכים של הקטנטנים, והכי חשוב: להיות גמישים. (ככה גם אם התקלקל המנוע של הסירה והיינו תקועים במשך שעתיים על אי בלב אגם, לא נורא, ישבנו כולנו להאכיל ברווזים, אכלנו כריכים, ונהננו מהזמן ביחד.)

להשאיר זמן חופשי בכל יום. לא למלא את היום בפעילויות ולהגיע תשושים לערב (ואז עוד צריך להספיק ארוחת ערב ומקלחות וכבר כולן עייפות ובוכיות). אפשר לעשות הפסקה באמצע היום ולשבת קצת להסתכל על האגם. אפשר לעשות יום רגוע של טיול ביער. אפשר ללכת לאכול ארוחת בוקר בבית קפה חביב, ולהתחיל חלק מהימים יותר מאוחר (באמסטרדם למשל לא מיהרנו והתחלנו כל בוקר בארוחת בוקר בבית קפה מתוק שמצאנו לא רחוק מהמלון.) להשאיר זמן משחק לבננות. אם זה זמן זחילה לתמרול, כדי להוציא קצת אנרגיה, או זמן משחק בגינה לעלמיק כשהיא רואה נדנדה בדרך שהיא "חייבת" להתנדנד בה קצת. לזכור שהן צריכות את זמן המשחק החופשי שלהן (ולא ממש אכפת להן אם אנחנו עכשיו בגינה ברחוב המעגל או בגינה קפואה באמסטרדם, או בכיכר מלאת אדם בכפר איטלקי). ובאותו אופן: להשאיר זמן פנוי במלון. כיוון שאי אפשר לחזור הביתה באמצע הטיול, והמלון הוא "הבית", כדאי לזכור שהבננות צריכות לפעמים לנוח מהכל, וסתם לשחק בחדר. לנו זה יכול להראות בזבוז זמן, אבל להן זה עוזר להרגע ולהרגיש שייכות.

מה כדאי להביא? להביא צעצועים ומשחקים  – כמובן את הדברים האהובים ביותר על ילדכם, והקטנים ביותר לנשיאה, לפי הגילים הרלוונטיים. לטיסות – (למשל דפים וצבעים לציור, מדבקות, ספרים, אייפד עם אפליקציות של סיפורים) , לנסיעות (למשל כל הנ"ל וגם דיסקים לאוטו, ספרים עם שירים, משחקי דמיון, כוסות ורעשנים לבננה הקטנטונת) למלון (למשל כל הנ"ל וגם בובות, תיק קטן שהבננה אוהבת להכניס בו דברים ולקחת) לאמבטיות (למשל כל הנ"ל וכוסות או משהו שאפשר להרטיב וגם לקלח איתו)

להביא בגדים לכל העונות, והרבה. גם אם נראה לכם שלא צריך (תמיד אומרים שמקסימום קונים או לובשים שכבות, אבל אם במקרה אתה נופל על האוגוסט הקר ביותר ב90 שנה האחרונות בהולנד, ואתה בלי מעילים נורמאליים לבננות, אז להתחיל לחפש מקום לקנות מעיל, ו"חבל, יש להן המון בארץ", ו"חבל שלא הבאתי איזה פליז אחד לכל אחת וגמרנו"… מזל שבסוף מצאנו איזה חנות הכל-בדולר הגונה וקניתי שני פליזים כעורים אך זולים ששימשו אותנו נאמנה והשקיטו לי את המצפון). וגם אם בונים על לעשות כביסה. רוב הבגדים שלקחנו היו בגדים של הבננות, ועדיין לא היו לי בשבילן מספיק בגדים חמים (בגדי קיץ דווקא היו לי).

להביא הרבה חיתולים והרבה מגבונים. אנחנו ארזנו לפי חישוב של 5 חיתולים ליום. שזה בד"כ יותר ממה שהשתמשנו בפועל (הורים מזניחים שכמונו) אבל אף אחד לא רוצה לבזבז זמן על לחפש סופר שיש בו בדיוק את החיתולים האהובים עליו (ועוד לא במבצע!). לעלמיק הבאנו שלוש חבילות של "אסלוניות" מניילון/נייר לשרותים ציבוריים והשתמשנו בשניים בודדים בלבד. היא איכשהו תמיד העדיפה להתאפק ולחכות לחדר. (או לאוטוסטרדה). 

אוכל: להתגמש. זאת העצה הכי חשובה שיש לי, במיוחד כי זה הדבר שהכי התקשתי בו. כשנסענו עם עלמיק לאיטליה הסתדרנו בקלי-קלות. בכל פינה יש אוכל מעולה, הכל טעים, מהיר, מזין (פסטה ואנטיפסטי, מעוך במזלג, והילדה מסודרת) בהולנד עם תמרול היה כבר הרבה יותר קשה. אוכל הרחוב בהולנד די גרוע+לא מזין=רגשות אשמה שלא עוברים עד היום לאמא. הבאנו מהארץ הכל בשביל לקנות מנות מוכנות / לבשל ולתת (בלנדר סטיק, צלחת, מזלג, תרמוסים קטנים לשמירה על החום/קור) אבל מה אני אמעך לה? צ'יפס עם מיונז? אז רוב הזמן היא אכלה רסק תפוחים שהבאנו מהארץ, והרבה פתי-בר. וכן, עד היום אני מרגישה רגשות אשמה על זה. אז אני אומרת: שבועיים היא אכלה לא טוב! לא נורא, היה לה כל כך כיף ביחד איתנו, היא בטוח כבר סלחה לי על זה.

ו… לא לאכול שלוש ארוחות ביום במסעדה. על אף הרצון שלנו לחופש (חופש גם מהכנת אוכל) לשבת שלוש פעמים ביום, ולהזמין, ולהתלבט, ולחכות למנה… בזבוז זמן וכסף. לקנות בסופר בתחילת הטיול או בכל יום בדרך כמה דברים בסיסיים וחלק מהארוחות לאכול בחדר / בדרך. קורנפלקס בחדר, סנדויצ'ים בצהריים, או ירקות חתוכים ולחם עם גבינ"צ בערב. ופירות ונשנושים כמובן, לכל מקרה של רעב שתוקף באמצע היום.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

עגלה ומנשא. גם אם אתם פחות משתמשים בארץ בעגלה, בחו"ל יש הרבה הליכות (גם אם לא רוצים) ותמיד כדאי שתהיה אפשרות לקטנטנים לנוח. אנחנו הגדלנו והבאנו שתי עגלות לטיול להולנד (גם לעלמיק בת ה-3) אבל לצערנו העגלות בחרו שלא לטוס להולנד עם המזוודות אלא להתעכב לכמה ימים נוספים ברומא. אחרי שחיכינו שלושה ימים קנינו עגלה (שלישית!), וככה גילינו שבעצם, באין ברירה, גם עגלה אחת מספיקה לשתי בננות (לפי שיטת: מי שיותר עייפה יושבת) ואפילו יותר קל להתנייד ככה. חזרנו ארצה עשירים בעגלות, ונראנו כמו משפחה מרובת ילדים בטיסה מברוקלין (שלוש עגלות, מנשא, שלוש מזוודות, טרולי, שני תיקי גב, סווטשרטים ומעילים…. ) מזל שהפעם לא הבאנו כיסאות לאוטו.  ובעניין כיסא בטיחות לאוטו: אפשר לשכור מסוכנות השכרת הרכב כיסא לאוטו במחיר ממוצע של 50 יורו לכיסא. יתרון: לא צריך לסחוב בנוסף לכל גם כיסא מהארץ. (דבר שבחברות מסויימות מחליף מזוודה. זאת אומרת שאם לוקחים כיסא מותר להביא מזוודה אחת פחות או שמשלמים קנס). חסרונות: אתם לא יודעים איזה כיסא תקבלו (מבחינת איכות ובטיחות), וגם הנסיעה בארץ במונית לשדה התעופה (או נסיעות במוניות בחו"ל) היא ללא כיסא בטיחות. say no more. פחד אלוהים.

ההתלבטות הגדולה של לבחור טיסות לילה או יום. עד היום אין לנו מסקנה ברורה בנושא. ניסינו טיסת לילה: בשאיפה שהבננות ישנו אותה ונגיע ליום חדש. אבל סביר להניח שאנחנו לא נישן ונתחיל את הטיול מרוטים. ואם הן לא ישנו? אז כולנו נהיה מרוטים, ואי אפשר לעשות צ'ק-אין למלון עד שעה מסויימת ולנוח שם…. וצריך ללכת לקחת את הרכב השכור… בקיצור יום קשה ביותר. אז ניסינו טיסת יום עם קונקשן: בשאיפה שנקום בבוקר הטיסה כמו בני אדם, ניסע לשדה התעופה, נעביר את הטיסות והקונקשנים במשחקים, ונגיע בשעה סבירה למלון (אפילו הזמנו מלון בשדה התעופה וקבענו לאסוף את הרכב רק למחרת). אבל יום שכולו טיסות והמתנות, אפילו עם הבידור הטוב ביותר הופך ליום ארוך וקשה ביותר. (ואז גם צריך לשבת לחכות לעגלות האבודות ולמלא טפסים). בקיצור, לנושא הזה עוד לא מצאנו פתרון. 

לגבי טיסת חזור: זה כבר לא כל כך משנה, כי חוזרים הביתה. מה שחשוב זה לנסות להגיע לסוף-שבוע / לקחת יום חופש מהעבודה ביום החזרה כי צריך לנוח מכל החופשה הזאת (:

כל פעם שאמא שלי מדברת על הגיל שלה היא צוחקת ואומרת "אני כבר עברתי את גיל ההתבגרות" ומוסיפה "בשנה-שנתיים". (כל מי שמכיר את אסתר עכשיו בטוח מחייך לעצמו. )

אז בסוף שנות החמישים אמא שלי באמת היתה בגיל ההתבגרות.

אני לא יודעת מי צילם את התמונה הזאת, אבל היא תמונה יפהפיה בעיני. כל כך לא אופיינית לצילום במצלמה ביתית בתקופה הזאת (או בכל תקופה): תוך כדי תנועה, מתוך המים. ולמרות הקומפוזיציה המושלמת – נראית לא מבויימת בכלל. כמעט כאילו לא היתה שם מצלמה או צלם.

רגע אחד.

ועבר.