בין הספרים בבית שלנו ברחוב המעגל (שהיה הבית של סבתא אילזה שלי) מצאנו ספר רפואה בגרמנית.

היה זה ספר ברפואת נשים, משנת 1914, של סבי ד"ר היינס לוינסקי, בתקופת לימודי הרפואה שלו בברלין בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

בעלעול בספר לא יכולנו שלא לעצור מול האיור הזה. איור של אישה קשורה ברצועה מהודקת על המותניים, באופן שנראה כמו איזו שיטה של עינויים או פתרון קיצוני לאיזושהי בעיה גופנית.

אני לא יודעת גרמנית, בוודאי לא לקרוא גרמנית. אבא שלי, במאמץ רב תירגם את ההסבר ככזה (אבי אמנם דובר גרמנית ולמד רפואה בשפה הגרמנית, אבל התרגום של ההסבר אינו מיידי, וגם אותו זיעזע): מה עושים במקרה של המשך דימום וגינלי לאחר הלידה? יש לנסות לעצור את הדימום על ידי כיווץ חיצוני של הרחם, בעזרת החזקת הרחם בידיים, דרך בטן האישה, משיכתו כלפי מטה ועיסויו. במידה והדבר איזו עוזר, יש לקשור בעזרת רצועת עור עבה את מותני האישה, ולהדק את הרצועה עד היחלשות ועצירת הדימום. יש להשאיר את האישה במצב זה מספר שעות, עד עצירת הדימום ועצירת הדופק בגפיים התחתונות. סביר להניח שאשה זו לא תוכל לחזור וללכת (אם תמשיך לחיות…).

מה אני רוצה להגיד בעצם?

שזה מטורף.

וכמה הרפואה התקדמה במהלך 100 שנה. ואיזה מזל שהמציאו את האנטיביוטיקה, ולכן אפשר לעשות ניתוח לעצירת הדימום מבלי להסתכן בזיהום. וכמה מוזר האיור של האישה היפה הזו, כביכול אחרי לידה, שנראית נחה לה ברוגע, בחלק העליון של התמונה, (בכלל לא כמו באיור מתוך ספר רפואה), ואז באמצע הגוף שלה באופן לא פרופורציוני לחלוטין מופיע חבל שמכווץ את מותניה לכדי חוסם עורקים. כמה נשים מתו ככה עד שנמצא פתרון טוב יותר? כמה נשים מתות עד היום מסיבוכים לאחר לידה?

סבתא שלי מצד אבא, אילזה, נולדה וגדלה בברלין, בתחילת המאה ה-20.

היא גדלה בבית יהודי בורגני, בו שני הילדים עודדו לצאת ולרכוש השכלה גבוהה. היא בחרה ללמוד רפואה, כמו אביה, כמו דורות רבים של גברים רופאים במשפחה.

סטודנטית לרפואה, בשנות ה-20 של המאה ה-20.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה היא פוטרה מעבודתה בבית החולים, ארזה מזוודה ועלתה ארצה בעקבות בן זוגה (בעלה לעתיד) הציוני: היינס לוינסקי. גם הוא היה רופא.

סבא וסבתא שלי היו בין מקימי "רמות השבים". הם הקימו בעצמם בית, לול, משק, ועבדו בו.  אבא שלי מספר שלקח יותר משנה להקים את הישוב. שנה של הליכה מהצריפים בהם ישנו, לנקודה שבה הקימו את הבית. הם בנו אותו בעצמם, מהיסוד, הקימו לול, למדו להיות חקלאים.

אחרי כמה שנים בעלה נפטר. הלול הושכר, הבית נמכר.

היא חזרה לעסוק ברפואה. בהתחלה בהתנדבות, אחר כך הצליחה למצוא משרה כרופאה גניקולוגית.

ד"ר אילזה לוינסקי, סבתא אילזה בשבילי, עסקה ברפואת נשים עד שפרשה בגיל 66. היא עבדה כרופאה מנתחת ומיילדת בבית חולים בילינסון, במרפאת הנשים של בית חולים דונלו-דג'אני ביפו, ובקליניקה פרטית בביתה ברמת גן.

גידלה שני ילדים וחמישה נכדים.

סבתא שלי היתה אישה קשה. "לא קלה", זה מה ששמעתי שאמרו עליה.

"ייקית" קשוחה, עצמאית, דעתנית. עם ציפיות גבוהות.

הלוואי שהבנות שלי היו מכירות אותה. אני זכיתי.