עלמה ביום הראשון בכיתה ט'

תמר ביום הראשון בכיתה ז'

אתמול עלמה התחילה את שנת הלימודים, היום הראשון בכיתה ט', היום הראשון בתיכון, היום הראשון בבית ספר חדש.
היום תמר התחילה את שנת הלימודים, היום הראשון בכיתה ז', בחזרה לבית-הספר היהודי הקנדי שלמדה מגן טרום-טרום חובה ועד כיתה ו', זו השנה האחרונה בבית הספר היסודי לפני מעבר לתיכון.
לפני חודשיים בדיוק, ב-3 ביולי עלינו על טיסה מישראל לוונקובר אחרי 11 חודשים בארץ. אני מרגישה שאני עוד לא בשלב הסיכומים של השנה הזו, אבל אני לא יודעת אם אי פעם אהיה.

השנה (כמעט) בישראל היתה מהמשמעותיות בחיי, בחיים של כולנו לדעתי. הבננות למדו בבית-ספר ישראלי, גרנו בשכונה ברמת-גן, קרוב למשפחה ולהורים של שנינו. השנה הזו היתה מאוד משפחתית, בכל שבוע ארוחה משפחתית, מפגשים משפחתיים, קופצים לסבא וסבתא ולשרון וריקרדו כמעט בכל יום. הבנות הכירו חברים חדשים, הלכו ברגל לבית-הספר, ולחברים, ולצופים, ולגלידה ולקניון והפכו עצמאיות כמו שלא היו מעולם. כל יום למדנו משהו חדש – בכל יום בצהריים היינו יושבים והבנות היו מספרות לנו על החוויות שלהן בבית-הספר. קצת כמו תצפית אנתרופולוגית הן סיפרו בצחקוק "אתם לא מבינים איך —– דיברה עם המורה!" "—– צעקה על אחותה מול כולם "הלוואי ותמותי!" "המורה —– אמרה לכל התלמידים "מה יש פה נהג אוטובוס ערבי?! אני לא הייתי מסכימה שהילדים שלי יסעו עם ערבי!".
הן הלכו לצופים, ולחוג ריקוד, וחוג תופים, ועשו שיעורים בעברית, ונבחנו במבחנים בעברית, ונכשלו כישלונות צורבים בהתחלה (למה לתת להן ציון נכשל?!, הרי הסברתי למורים שהן לא ישתמשו בציונים האלה ורק ישאו את הכישלון איתן) ואחר כך הצליחו הצלחות כבירות אחרי עבודה קשה וסיזיפית. הבננות כל אחת בכיתתה, עם האתגרים החברתיים של הגיל והכיתה הספציפית מצאו את מקומן, והרגישו שייכות.

הגענו לישראל ב-1 באוגוסט אחרי עשרה חודשי מלחמה, מיד אחרי ההתנקשות בעיסמאיל הנייה, ותחילת האיומים לתגובה מלבנון ואיראן. ב-14 לספטמבר, בדיוק אחרי שבועיים לימודים ב-6:30 בבוקר חווינו את האזעקה הראשונה. זו היתה האזעקה הראשונה של הבנות מאז שגרנו בישראל ב"צוק איתן" ב-2014. היינו כל-כך מופתעים וחדשים בזה, שעלמה אמרה "אני לא הולכת לבית-ספר אחרי זה", ואז עשר דקות אחר-כך התברר שכולם חזרו מיד לשגרה וגם אנחנו. למחרת ב-6:30 היתה האזעקה השניה. שוב טיל חות'י. ואז זה הפך לתדיר יותר ויותר. הילדים הישראלים למודי האזעקות נכנסו מיד למרחבים המוגנים, והבנות שלי הרגישו היחידות שנבהלות וחרדות.
באוקטובר – אחרי עשרות אזעקות, אזעקה בגלל כטב"ם שתפסה אותנו רבע שעה אחרי שהגענו לאילת בלי מרחב מוגן, טילים מלבנון ומתימן, וליל הטילים האיראני הראשון – כבר היינו עייפים וחרדים כל-כך שלא ידענו אם נצלח את השנה הזו. לאט לאט התרגלנו. הבננות צברו ניסיון, למדו לאן כדאי לרוץ מכל לקום שבו נמצאים, איך להעביר את החרדה בממ"ד, ואיך לטפל בפחד. התרגלנו, כמה שאפשר.
עד הטיסה בחזרה בתחילת יולי כבר חווינו אזעקות מחוץ לבית, לבד בבית, עם חברים, במקלט של חברים, בממ"ד של משפחה, בחדרי מדרגות, בספריה, בצופים, עם זרים שנכנסנו איתם לחדר מדרגות, על האספלט לצד כביש, מתחת לגשר ועוד. ואת כל מלחמת 12 הימים עם איראן.

ניצלנו את הזמן כמו תיירים – ידענו שאנחנו בישראל לזמן מוגבל (הבטחנו לבנות שהשנה בישראל תהיה בין  קמפ מרים לקמפ מרים) והיתה לנו רשימה מתעדכנת של דברים להספיק. טיילנו עם חברים, ועם משפחה, ובעצמינו. היינו פעמיים באילת, טיפסנו על המצדה, טבלנו בים המלח, טיילנו ברמת הגולן, עשינו מסלולים בצפון ובדרום, היינו באקוודוקט בקיסריה, ובפארק חוף השרון, טיילנו בתל-אביב, ובירושלים ובחיפה. לנו בדירה שלנו ובצימרים ומלונות ואצל חברים ואצל משפחה. בין לבין ניסינו לשמור על שגרה.

רם ואני התנדבנו בפרוייקט "בונים מחדש" של שיקום כפר-עזה, רם עשה קורס נגרות עם אבא שלו, ולמד שני קורסים באוניברסיטה. אני הלכתי להרצאות עם אמא שלי, חזרתי לכדר בסטודיו לקרמיקה של רועי מעיין, הלכנו להופעות וסדנאות, ובין לבין עבדנו.

למדתי פוטותראפיה. הכרתי קבוצת אנשים נהדרת, ביחד עברנו תהליכים משני חיים.

נסעתי לרומניה ללמוד צילום ועריכת וידאו עם קבוצת צלמות הכי טובות.

פגשתי אחלה חברים מהעבר- ריוניונים טובים ומצחיקים, ביליתי עם חברות אמת זמן איכות (שלא כמו פגישה של ביקור בארץ) ועשיתי חברים חדשים.

פגשתי כמעט בכל יום את ההורים שלי.

גרנו בבניין של 26 קומות בשכונה ברמת-גן. הלכנו הרבה ברגל. רכבנו על אופניים ביום-כיפור. אכלנו סופגניות מוגזמות בחנוכה. הלכנו לפורימון בצופים. אירחנו את משפחתינו בערב ראש-השנה ובליל-הסדר. קראנו עיתונים של סופשבוע. ראינו טלויזיה בעברית. צחקנו מסטנד-אפ ישראלי. הלכנו לשוק. קפצנו לחברים. היינו במליון קבוצות וואטס-אפ. אכלנו חומוס ופלאפל פעם בשבוע לפחות. היינו בטקס יום הזיכרון בשכונה. עשינו דברים שעושים רק בישראל.

אם בכל השנים שלנו כאן הרגשתי שאני חיה עם רגל אחת בקנדה ורגל שניה בישראל – עכשיו גם הבנות שלי מרגישות ככה. מרגישות בבית בשני עולמות שונים. ואני מרגישה בישראל הכי בבית. 

וחזרנו לוונקובר.

כאן, הזמן כאילו קפא. בזמן שעברנו 11 חודשים בישראל בקצב החיים המטורף של ישראל – החיים התנהלו בקצב הרגוע שלהם.
מצד שני גם פה עברה שנה. החיים המשיכו, החברים עברו חוויות חדשות, חברויות נוצרו ונפרמו, ילדות בנות 11 הפכו לנערות בנות 12. תלמידים נרגשים שסיימו בית-ספר יסודי עברו כבר שנה ראשונה בתיכון.

הבנות חזרו לחברים שלהם מכאן, שגדלו איתם את רוב חייהן. את החוויות שהבננות צברו בשנה הזו – גם  הטובות וגם הרעות – גם ההישגים והאתגרים שעמדו בהם, וגם הפחדים והטראומות, הכל מצטרף למסע של החיים שלהן.
אני חושבת שהן חזרו חזקות יותר, מחוספסות וישראליות יותר, וגם בעלות תושיה ופרספקטיבה. אני מקווה שהחוויה הזו תעזור להן בחיים. ושיתגברו במהירות על הקשיים של החזרה והריחוק.

שתהיה שנת לימודים פוריה – שתהנו בלימודים, תרכשו חברים, תחדשו קשרים, תבחרו בחירות טובות לעצמכן.
שיהיה לכן טוב. שתרגישו בבית.

שמדינת ישראל תחזיר את החטופים.

עלמה ביום הראשון בכיתה ט, 2025

תמר ביום הראשון בכיתה ז, 2025

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים (בוונקובר):  בבית החדש, בשנת 2021, שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015
בשנה שעברה בישראל: אחד בספטמבר בישראל