קמפינג

קמפינג. לישון באוהל.

כשהייתי ילדה זכור לי קמפינג בסיני. הייתי בת 4-5, אני זוכרת שנסענו המון שעות באוטו, המשפחה שלי ביחד עם עוד משפחה של חברים, אני זוכרת ביסלי לפנות בוקר בדרך הלוך (ושהקאתי אותו בצד הדרך), אני זוכרת כמה ימים של כיף וחול וים ומים מג'ריקנים ענקיים. אין לי מושג איך ההורים שלי הביאו הכל מהבית – אוהל ואוכל ושק"שים ומים ובגדים לכמה ימים.

Galit Lewinski
טוב כאן אני רואה שעלמה דומה לי. כנראה שהיא באמת מהמשפחה (:

Galit Lewinski

Sinai Galit Lewinski
אבל איפה החולצה הזאת של אמא שלי?! למה היא לא הגיעה אלי בסוף?!

Sinai Galit Lewinski

קמפינג בסיני גלית לוינסקי

בתשע שנותי בצופים ישנתי ב"מחנה הגדול" ב"מאהל", שזה לא באמת אוהל, אלא מבנה מסנדות וחבלים, שקשרנו במו ידינו במגוון "כפיתות" וקשרים מתוחכמים.

בצבא שרתתי כפקידת לשכה ופקידה פלוגתית בגדוד נח"ל, כולה 10 חודשים הייתי על מדים (כי הייתי בת גרעין אז "נאלצתי" לעזוב לשל"ת אמצע ולהאחזות …) אני זוכרת אימון אחד ברמת הגולן במהלכו ישנו כל הבנות של הגדוד בשני אוהלים ענקיים ("אוהל 11"?) שלושה חודשים של סוף קיץ וסתיו ברמת הגולן, תחת שמש קופחת וגשם עז, עד שיום אחד חזרנו לבסיס וכל האוהל היה על האדמה. התמוטט בסופה שהיתה בסוף השבוע…

בשנות רווקותי ישנתי כמה לילות בודדים באוהל על שפת הכינרת, נמסה מחום ומזבובים, או קופאת מקור הלילה באוהל במדבר עם חברים.

אוהל בכנרת גלית לוינסקי
רם ואני באוהל על שפת הכנרת, צעירים ועליזים

לפני כשנתיים במסגרת 'להספיק כמה שיותר זמן איכות עם משפחה לפני הנסיעה' נסענו ללילה של קמפינג על חוף הים בחוף-דור. ביום הראשון סבלתי מכל רגע, כל דקה, כל שניה. הרגשתי כל גרגר חול שנכנס לי בין אצבעות הרגליים וכעסתי על כל גרגר חול שנכנס לי לאוהל ולמצעים. עם בוא הבוקר התחלתי להנות. ים, חופש, אז מה אם נאלצתי לישון בשביל זה באוהל.

Camping Galit Lewinski
מקימים את האוהל

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

את היומיים האחרונים לקייטנה של עלמה הקיץ ב-JCC בילתה (עם יתר קבוצות הקייטנה בגילאי 6-12) בקמפינג באחד האגמים היפים באיזור. כן, בגיל 6, לילה בקמפינג, לבד עם המדריכים. הקנדים מאוד מאוד אוהבים Camps בקיץ, והם מתחילים איתם בגיל מאוד צעיר. היא נהנתה בטירוף!

בסופשבוע הכמעט-אחרון של הקיץ הצטרפנו לחבורה עליזה של ישראליים מקומיים שעושים קמפינג על בסיס קבוע (3-4 פעמים בכל קיץ, כבר כמה שנים). אקדים ואומר שהתלבטנו אם לנסוע או לא. לא היה לנו ממש ציוד, ולישון באוהל? למה בעצם? זה לא קרוואן, ובטח לא מלון… אבל החלטנו לאזור אומץ, (עזר לי להחלטה הפוסט של רונית כפיר על החופשה שלהם בפארקים הלאומיים של ארה"ב, בה את רוב הלילות עברו באוהל, שממש עשה לי חשק). "רק לילה אחד", אמרנו לעצמינו, "מה כבר יקרה, ואם נוסעים אז עדיף לנסוע עם כזו חבורה מנוסה, שתלמד אותנו את כל הטריקים".

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

אז מה אני אגיד על קמפינג בפארק הלאומי Sasquatch בקנדה?

אין מקלחות, אסור להבעיר אש בגלל השרפות (אבל מותר מנגל על גז), יש יתושים, קר בלילה, יש רק שרותים "עם חור" (כשעלמה אמרה לי שבקמפינג יהיו שירותים "עם חור" התחלתי ללמד אותה "על יבש" בבית איך לכרוע ואיך להקפיד שהמכנסיים ישארו יבשים. היא מיד תיקנה אותי, אלו לא שרותי "בול פגיעה" כמו בימי הצופים העליזים שלי, אלא שרותים עם אסלה, רק עם בור ניקוז במקום ביוב. בכל מקרה היא לא מסכימה להשתמש בהם).

יש אתר קמפינג מסודר ונוח, ומאוד נקי, עם שולחנות ואדמה משוטחת לבניית האוהלים, יש פקחים שמסדרים ומנקים ומוודאים שכולם שומרים על החוק (שאסור להבעיר אש למשל), יש מי שתיה זורמים, ובעיקר יש נוף מהמם, אגם לרחוץ בו, גינה לשחק בה עם הילדים, ואנשים מאוד נחמדים.

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski

נשארנו לעוד לילה. ברור לא?!

המשפחה המטיילת

תמיד חלמתי שנהיה "משפחה מטיילת". משפחה כזאת שקמה בבוקר שבת, אורזת תיקים וסנדויצים ויוצאת לטייל. בארץ ניסינו לעשות את זה מדי פעם. היתה שנה שיצאנו אחת לחודש עם חברים לטיול משפחות קצר, אבל אחת לחודש זה רק בחודשי החורף, וזה לא החזיק הרבה. ניסינו כוחינו גם בארגון טיולים קצרים בעצמינו בסביבה הקרובה יחסית, רק אנחנו או עם סבאסבתא. טיילנו בכמה מהמסלולים הקרובים המומלצים למשפחות: נחל אלכסנדר, מקורות הירקון, בריכת הנופרים, ושמורת אנטיפטרוס, תל חדיד, יער אילנות, עין השופט, רמת הנדיב, פארק חוף השרון, וכל מני מסלולים קצרים באיזור המרכז. אבל אף פעם לא היינו "טיילים". לא בעיני לפחות.

וכאן, מאז שהגענו לוונקובר, איכשהו, אנחנו מטיילים המון. כאן כולם מטיילים. יוצאים ל"הייק" קוראים לזה, וזה משהו מאוד קנדי. כולם אוהבים את ה-Out Doors. ברגע שיוצאת קרן השמש הראשונה מיד כולם בחוץ – עושים ספורט, מטיילים. גם במהלך כל החורף אנשים פה מטיילים (אבל זה לא בשבילנו. שעה בחוץ בטמפרטורה נמוכה מספיקה לי), ומרגע שמתחמם אז בכלל. הגשם התמידי לא מרתיע אותם.

הטבע פה מאוד קרוב. גם העיר עצמה מאוד יפה ועשירה בפארקים ובצמחיה, וגם הטבע פשוט קרוב, טכנית. ב-20 דקות נסיעה אפשר להגיע לטבע-טבע, לא "טבע עירוני" או פארק. כל הצילומים בפוסט צולמו (כמעט כתבתי "נלקחו"… פחות משנה פה ואני כמעט לא פוצה את הפה אבל זה מחלחל מתברר), בקיצור צולמו במקומות במרחק עד שעה נסיעה מהבית שלנו במרכז וונקובר. ללא שיט במעבורת, לפעמים כולל נסיעה ברכבל במעלה הר. אנחנו גרים במקום יפהפה, אין מה לדבר. לא סתם כל לוחית רישוי מקומית מתחילה במשפט "Beautiful British Columbia".

טבע בתוך ונקובר עצמה:
המשפחה המטיילת
ונקובר, מבט מפארק קווין אליזבת
המשפחה המטיילת
דאון-טאון ונקובר, מבט מפארק פולס קריק
המשפחה המטיילת
הפארק ליד הבית של חברים, Trout Lake, Vancouver
Trout Lake, Vancouver
המשפחה המטיילת
מוזיאון המדע, ונקובר, מבט מהכפר האולימפי
המשפחה המטיילת
גשר האריות, ונקובר, מבט מסטנלי פארק
המשפחה המטיילת
רוכבות בפולס קריק
המשפחה המטיילת
סטנלי פארק, ונקובר
המשפחה המטיילת
אינגליש ביי, ונקובר
המשפחה המטיילת
אינגליש ביי, ונקובר
המשפחה המטיילת
Wreck Beach, שלרגלי אוניברסיטת UBC, שהוא חוף מדהים ביופיו (וגם חוף נודיסטים)
המשפחה המטיילת
ההורים שלי מצלמים, החוף של UBC, ונקובר
המשפחה המטיילת
חוף UBC, ונקובר

וגם העובדה שעובדים חמישה ימים בשבוע עוזרת. סופשבוע שמורכב מיומיים שלמים זו מתת-האל למדינות המערביות. חבל שדווקא אנחנו, שהמצאנו את השבת, נשארנו רק איתה. תחשבו מה זה לקום בבוקר, לארוז תיקים ומצלמה וסנדויצים, לצאת לטייל טיול נהדר, לחזור הביתה עייפים בערב, ומחר – עוד שבת! אפשר ללכת לבריכה / למוזיאון / לחברים.

בארץ סופי השבוע שלנו כל כך עמוסים, גם במשפחה (שני צדדים תודה לאל), גם להספיק לראות חברים, וגם לנסות לעשות משהו ביחד – בריכה, מוזיאון, טיול… אי אפשר להספיק הכל. בטח לא להספיק לנוח.

וכאן, הפנאי מאוד מוערך. אנשים עושים ספורט, מטיילים, יש להם תחביבים. בכל יום שני בבוקר אנשים שואלים זה את זה: מה עשיתם בסופשבוע? נסעתם לאנשהו?

אז כן, בוודאי, נסענו! טיילנו. אם במנשא או ברגל, אם לבד או עם חברים, וכשסבאסבתא באו לבקר אז איתם, טיילנו פה בוונקובר בסטנלי פארק, בג'ריקו ביץ', טראוט לייק, ובאינגליש ביי, בחוף Wreck Beach ב-UBC, בפארק טרה נובה בריצ'מונד הסמוכה, כפר הדייגים סטיבסטון, הגשרים התלויים בקפילנו והסכר הסמוך לו, רייס לייק, אליס לייק, בונטזן לייק, הר גראוס, ווייט רוק, וויט קליף, סקוואמיש, מפלי שנון, דיפ קוב, לין קניון. מי שקרא על לכאן בטח שם לב לשמות הדומים… הקנדים לא מקוריים בשמות שלהם.

ואנחנו ממש לא "טיילים" אמיתיים יחסית למשפחות פה. הכל יחסי.

טיולים רגליים במרחק נסיעה של עשרים דקות עד שעה ממרכז וונקובר:
המשפחה המטיילת
Cleveland Dam, ונקובר
המשפחה המטיילת
Sea to Sky Gondola
המשפחה המטיילת
Sea to Sky Gondola
המשפחה המטיילת
Sea to Sky Gondola
המשפחה המטיילת
Sea to Sky Gondola
המשפחה המטיילת
Alice Lake
המשפחה המטיילת
Grouse Mountain
המשפחה המטיילת
הנוף מ- Grouse Mountain
המשפחה המטיילת
טיול עם חברים ב- Buntzen Lake
המשפחה המטיילת
טיול עם חברים ב- Buntzen Lake
המשפחה המטיילת
טיול עם חברים ב- Buntzen Lake
המשפחה המטיילת
Capilano
המשפחה המטיילת
Rice Lake
המשפחה המטיילת
Rice Lake
המשפחה המטיילת
Rice Lake
המשפחה המטיילת
Rice Lake
המשפחה המטיילת
Shannon Falls – המפל השלישי בגובהו בבריטיש קולומביה
המשפחה המטיילת
טיילת סטיבסטון, ריצ'מונד
המשפחה המטיילת
אווזים בסטיבסטון, ריצ'מונד
המשפחה המטיילת
פארק טרה נובה, ריצ'מונד
אווזים בפארק טרה נובה, ריצ'מונד
המשפחה המטיילת
Deep Cove
משיטים קנו ב-Deep Cove
המשפחה המטיילת
Lynn Canyon
המשפחה המטיילת
אוכלות סנדוויצ'ים ב- Lynn Canyon
המשפחה המטיילת
שפל ב- White Rock
כל הקישורים לאתרים מופיעים בלחיצה על שמם ברשימה (לא ליד התמונות). למתעניינים בטיול בוונקובר אשמח לתת יותר מקישורים (:

פוסט שמתחיל בהחרמת רישיון נהיגה ונגמר בפניה שמאלה באדום על בסיס יומי

יומיים אחרי שנחתתי בוונקובר רם אמר לי: ״יאללה הגיע הזמן שתתחילי לנהוג״. הוא מאמין גדול  ב״לקפוץ למים״. אני פחות. אבל באותו אחר הצהריים נעים ביולי נהגתי עד לאולימפיק-וילג׳, תוך כדי מלמול קללות וגידופים לרם שהכריח אותי, ואיך אני אי פעם אעשה את זה, ולאן הוא הביא אותי, ולמה קנינו אוטו כזה גדול (והכל בשקט שהבנות מאחורה לא יחשבו שאמא שונאת את אבא).

הוא פשוט מכיר אותי, והוא יודע שכשאני נלחצת אני נוטה להדחיק ולטמון את הראש בחול ולקוות ש״איכשהו זה יסתדר״. אבל שנינו ידענו שבדיוק אחרי שלושה חודשים להגעתי לכאן ישלל לי רשיון הנהיגה הישראלי, ועד אז אני חייבת ללמוד-ולתרגל-ולעבור תאוריה וטסט.

 אז שלושה חודשים נהגתי. נהגתי באוטו הכי גדול שנהגתי בו (מאז הטרנזיט בקיבוץ בשל״ת), עם שתי בנות במושב האחורי (מתוקות אך היי-מייטננס בסגנון המוכר), בעיר חדשה ועמוסה (הכי עמוסת כלי רכב בקנדה כך אומרים פה, כמובן שזה כלום לעומת גוש דן, ממש לא מרשים אותי). ו-GPSית מעצבנת ודוברת אנגלית. בהתחלה נהגתי רק בליווי מבוגר נוסף (רם או שין אחותי), שגם עזרו לכוון אותי וגם עזרו לי עם כללי הנהיגה החדשים. הנסיעה הראשונה שלי לבד (עם הבננות) היתה מלווה בהכנה נפשית לי ולבנות (״לכל אחת יש תפוח, בייגלה ומים. אם אתן צריכות לדבר דברו אחת עם השניה. אמא צריכה להתרכז בדרך״) , וכל זה בשביל נסיעה של 20 דקות לאקווריום. כשהגענו לשם הייתי כל כך גאה בעצמי שעשיתי את זה! (בשביל להגיע לאקווריום של וונקובר צריך לנסוע דרך כל הדאון טאון) וגם על שהצלחתי למצוא חניה… (לא רק לי היה את הרעיון המדהים של לנסוע לאקווריום ביום גשם סוחף ביולי.)

אז מה זה כללי נהיגה חדשים? רק מי שנהג בעיר בצפון אמריקה יוכל להבין אותי. זה לא נגמר בפניה ימינה ברמזור אדום, ובמתן זכות קדימה לרכבים ממול בפניה שמאלה ברמזור ירוק (גם להם יש אור ירוק, צריך לגלוש לתוך הצומת ולחכות שהתנועה ממול תפסיק כדי לפנות. הרבה פעמים זה באור כתום-אדום, ועדיין חייבים לפנות. מפחיד בטירוף. עוד לא התרגלתי), מדובר בסט חדש של תמרורים שלא נתקלתי בהם מעולם, בכמות עצומה של רוכבי אופניים, ובעיקר – בתרבות נהיגה שונה לחלוטין. שלי גרוס תיארה את זה בצורה מדוייקת. קראתי והזדהתי עם כל מילה. הנהגים פה סבלנים ואדיבים, כמעט לא מצפצפים לעולם, כמעט לא עוברים מסלולים, אבל כל הגעה לצומת מצריכה ריכוז וניתוח הסיטואציה. בפניה שמאלה המדוברת למשל, יש אור ירוק גם לי, גם לרכבים הבאים ממול, וגם להולכי הרגל שחוצים בכביש אליו אני פונה שמאלה. יש פה צמתים (four way stop) המבוססים על ״מי הגיע ראשון״ ואדיבות בלבד. כיכר לעומת זאת – הם לא מכירים. ראיתי כבר לא מעט רכבים שפשוט פנו שמאלה בכיכר (בלי להקיף אותה). ועוד ועוד.

שבועיים לפני שהרישיון הישראלי שלי עמד להשלל ממני (כי זה מה שקורה לאנשים עם ויזת עבודה שנמצאים פה שלושה חודשים) הבנתי שאי אפשר להדחיק יותר. ניגשתי למבחן תאוריה. למדתי יום אחד בבית למבחן (אפשר לפתור מבחנים באתר של משרד התחבורה, וכל שאלה מפנה לנושא הספציפי שנלמד). ״קטן עלייך, זה יהיה שטויות״. אמר לי רם. נכון, עברתי, אבל ״שטויות״ זה לא היה. בכל זאת צריך לענות נכון על 40 מתוך 50 שאלות, חצי מהן על מצבים שכוללים רוכבי אופניים, באנגלית בניסוח קנדי (המבחן הוא בעצם כלי לחינוך לנהיגה נכונה. הרבה פעמים עצרתי לשאול את עצמי איזו תשובה מנסחי המבחן היו רוצים לשמוע, ולא מהי התשובה הנכונה ביותר.)

ואז נותר רק לגשת לטסט. חודשיים וחצי פחדתי מזה, וזהו, אין ברירה, צריך להתמודד. בעצת רבים וטובים קבעתי שיעור נהיגה אחד, בכוונה למצוא תאריך לטסט מיד אחריו (מאוד מאוד קשה למצוא תאריך פנוי לטסט בוונקובר עצמה. כדאי לחפש ביטולים של אנשים בערים הסמוכות, וגם זה רק בחצות בכל לילה כשהאתר מתעדכן). כשמגיעים למבחן המעשי פה צריך לתת את רשיון הנהיגה הישראלי. לא מקבלים אותו בחזרה. אם עוברים את הטסט – מקבלים רישיון נהיגה של פרובינציית בריטיש קולומביה. אם לא עברת – אפשר לנהוג בחזרה הביתה רק בליווי מלווה מנוסה (רישיון זמני לשנה, כמו של נהג חדש). ואז, יומיים לפני שיעור הנהיגה המיועד מצאנו מועד פנוי לטסט, כאן בוונקובר. ההורים שלי היו פה (לליווי לטסט למקרה שלא אעבור), הבנות היו ביום מזדמן שהגן עבד בין חגי תשרי וסופי שבוע ארוכים קנדיים, כל התנאים הצביעו שאני חייבת לגשת. גם ככה הרגשתי שאין לי סיכוי לעבור את הטסט הראשון. אני מכירה את עצמי, אני צריכה קודם להבין מה קורה סביבי, וגם אני נלחצת (גם בגיל שבע-עשרה וחצי עברתי בטסט השני. בראשון כל כך התרגשתי שהרגל רעדה לי בקפיצות עצבניות על הקלאצ׳, עד שהאוטו נכבה עוד במגרש החניה של משרד הרישוי בפתח-תקווה). אז יאללה, שאוכל לגשת כבר לטסט מספר שתיים.

ואכן – לא עברתי את הטסט. מאוד מאוד התרגשתי. האוטו לא נכבה (הוא אוטומטי) אבל אם הבוחנת היתה יכולה היא היתה ״דופקת לי ברקס״ (בז׳רגון תלמידי הנהיגה בארץ. זה היה באוטו שלנו, אין לה ברקס בצד שלה). מאוכזבת, מתוסכלת, ובעיקר מושפלת נהגתי בחזרה (בליווי אבא שלי כמובן. פאתטי, מאותו רגע לא יכולתי לקחת את הבננות לבד לבית הספר, לא יכולתי לנסוע לבד לסופר, הייתי צריכה ליווי של נהג, גם אם הוא תייר. אפילו שכבר נהגתי פה חודשיים וחצי, כולל לחנות בחנייה הצפופה של בית הספר היהודי, כשכל הילדים רצים מסביב וצריך לחנות בין עמודים ובין הרכבים הענקיים של כל שאר האמהות היהודיות פה…)

וכך, אחרי 22 שנות נסיון בנהיגה, ישבתי ליד בוחנת צעירה ממוצא סיני, ונהגתי כל כך גרוע שנכשלתי בטסט. אין מה לומר – זה משפיל. כי אחרי שיש לך 22 שנות נהיגה, פתאום בא בנאדם ויושב איתך באוטו, ובמשך 20 דקות מסתכל על כל מה שאת עושה, והרי יש כל כך הרבה הרגלים וטעויות קטנות, ובעיקר אני סומכת על האינסטינקטים שלי, שהביאוני עד הלום.

יומיים אחר כך לקחתי את שיעור הנהיגה (שנקבע מראש), ובמשך שעה וחצי תירגלתי את ״ההצגה״ שצריך לעשות בטסט, זאת שלמדנו היטב בשעורי הנהיגה בארץ. את הפניות הראש המוגזמות (פה ממש מקפידים על זה. כל החלפת נתיב מלווה במבט מעבר לכתף, פשוט יש פה המון רוכבי אופניים), ואת המבטים התכופים במראה, ואת כל התמרורים החדשים (צריך לרדת ל-30 קמ״ש בכל סביבת ילדים, לעצור 50 מטר מאחורי סקול-באס מהבהב, כאלה). חניה וזינוק בעליה למשל (שתירגלתי כל כך הרבה בלימודי הנהיגה בישראל) לא רלוונטיים פה. יש הרבה חניה. בעיקר התרגלתי לעובדה שיושב לידי אדם ובוחן אותי בזמן שאני עושה את מה שאני יודעת לעשות כבר 22 שנה…

כעבור שבוע ניגשתי לטסט שני. הפעם רם והבננות באו איתי (ההורים שלי כבר חזרו ארצה, והיה אסור לי לנהוג לבד עד משרד הרישוי…). הטסטים פה מתחילים בבדיקת תקינות פנסי האוטו, והדגמה (של הנבחן) של איתות ידני שמאלה, ימינה ועצור (שוב, כדי שנבין את איתותי רוכבי האופניים). הפעם כבר הלך מצויין. אפילו התבדחתי (טיפה, זה קשה באנגלית) עם הבוחן. אחרי שחניתי במגרש החניה של משרד הרישוי והבוחן בישר לי שעברתי, הרגשתי כזאת הקלה. שלושה חודשים של דאגה התפוגגו. "כן", הוא אמר, "יכולת להאיץ יותר בהשתלבות בהאייוויי. אבל רואים שיש לך ניסיון. הרבה זרים לא עוברים פה בטסט הראשון, זה בגלל שיש להם כבר הרגלים, ובגלל שהם במתח מזה שיושב לידם בוחן. בואי תיכנסי להצטלם".

ואם אתם שואלים, אז רם עבר את התאוריה והטסט באותו היום, בשבוע הראשון שהוא היה פה. הוא לא לקח שיעור נהיגה, ובכלל לא ידע שאם לא יעבור את הטסט לא יהיה לו איך לחזור הביתה. קצת מזל, וביטחון עצמי.

פלא שקיללתי אותו כל הדרך לאולימפיק-וילג׳?