אני, עלמה ותמר הגענו לוונקובר ב 16/7/2016, לפני עשר שנים. אני כותבת את זה ולא מאמינה למשפט שכתבתי. רם הגיע חמישה שבועות לפנינו.

למרות שאני חושבת על זה מדי פעם בחודשים האחרונים (למשל לקראת טקס סיום בית-הספר של תמר שאלו אותי כמה שנים המשפחה שלנו היתה בבית-הספר היהודי- כי מציינים בטקס את המשפחות העוזבות. התשובה – עשר שנים, מתוכם שנה בישראל).

זה כמעט חמישית מהחיים שלי. רוב החיים של עלמה (עוד חודש בת 15), כמעט כל החיים של תמר (בת 12.5). בקיצור זה המון. תקופה.

כשבחרנו לעבור לפה זה היה לשנתיים עם אופציה לשלוש. אחרי שרם קיבל רישיון לעסוק ברפואה ותפקיד כרופא בכיר אמרנו שהוא חייב לעבוד פה לפחות עוד שנתיים – כדי להיות בסדר עם המעסיקים. אחרי שקיבל את תפקיד המנהל הרפואי של המרכז להתפתחות הילד – שוב אמרנו, צריך לתת לזה שנתיים. במשך כמה שנים, לפחות שש שנים, כל פעם אמרנו לבנות שאנחנו פה לעוד שנתיים. אחר כך הבנו שאנחנו מחרפנים אותן. אי אפשר לגדול בידיעה שאנחנו פה אבל עוד רגע אולי לא, ואנחנו חוזרים לארץ. ילדים צריכים שורשים, ילדים צריכים אחיזה. גם מבוגרים.

קיבלנו אזרחות. אימצנו כלבה. קנינו בית.
וכל הזמן אמרנו – אזרחות נוספת זה טוב, את פיצה הכלבה ניקח איתנו לאן שנלך, ואת הבית תמיד אפשר למכור.

נסענו לגור שנה בישראל. היתה שנה מאוד טובה ועוצמתית וחווייתית ומאתגרת, וגם מחשלת ושמחה ומורכבת, אבל טובה. וגם התלבטנו אם לחזור.

אבל חזרנו לגור בוונקובר.

השנה בארץ היתה מטלטלת. כל ביקור שלי בארץ בעשר שנים האחרונות היה פתח למחשבות – איפה אני מרגישה בבית, מי אני בכל מדינה, איך אני רואה את עצמי, את העתיד של הבנות שלי וכו׳. השנה בארץ היתה מערבולת של שאלות כאלה. מצד אחד – מיד הרגשתי בבית. ישראל היא יותר מהמקום בו נולדתי. היא מולדת. חלק ניכר מהאישיות שלי נבנה בה וממשיך איתי גם למקומות אחרים. ועם הקושי העצום שבלבוא כמשפחה עם ילדות צעירות לארץ חבולה במלחמה הארוכה בתולדותיה, ולחוות עם הבנות את הפחד וההתמודדות עם כטבמי״ם חות׳ים, טילים מלבנון וטילים ארוכי טווח מאיראן, החוויה בסופו של דבר היתה חיובית וטובה. במהלך השהות בארץ עשינו שלוש ״שיחות חתך״ בהן שיתפנו את החוויות וההתלבטויות שלנו בשהות הזו.

ובכל זאת החלטנו לחזור לוונקובר.

עשר שנים זה הרבה זמן. הרבה חוויות משפחתיות ואישיות. זה מרגיש כמו פרק בחיים אבל גם כמו חיים שלמים. ב-2016 טראמפ נבחר לקדנציה הראשונה, ואנחנו כגרים כל-כך קרוב נחרדנו. עלמה ותמר התחילו גן-חובה וגן-טרום-טרום-חובה בבית ספר היהודי, עם מערכת חינוך תומכת ומעודדת סקרנות ועבודה משותפת. השנה הן סיימו כיתה ט׳ וז׳ בהתאמה. עלמה סיימה כיתה ט׳ בתיכון היהודי, ותמר בחרה לעלות לתיכון ציבורי בשנה הבאה. הכרנו ונפרדנו מחברים טובים. עברנו פה את שנות הקורונה, בהן הבנות לא הפסיקו ללכת לבית-הספר למעט חודשיים בזמן התפרצות המגפה. חגגנו חגים, אכלנו ארוחות שישי עם משפחה ועם חברים. טיילנו במקומות קרובים ורחוקים, בבריטיש קולומביה ובצפון אמריקה בכלל. שתי הבנות עלו לתורה וחגגו בת-מצווה בבית הכנסת של בית-הספר, ובמסיבה עם החברים שלהן. וגם חגגו עם המשפחה בארץ. אנחנו כל שנה (למעט שנתיים בקורונה) מבקרים לפחות פעם אחת בארץ. לפעמים גם באים לבקר אותנו.

עשר שנים של חיים שפרושים על שתי יבשות. שתי מדינות שהן בית.

אנחנו מדברים וכותבים וחושבים בשתי שפות. חלקנו חושבים בעיקר בעברית ומדי פעם משתרבבת מילה באנגלית. חלקנו הפוך. לפעמים באמצע משפט בשיחה עדיין בורחת לי מילה בעברית ואני נבוכה.

אני עדיין לא מרגישה שזה לגמרי ״שלי״. אבל עברתי תהליך בו הבנתי שזה לא פחות ״שלי״ משל האחרים פה. בגלל זה הבנות שלי עלו לתורה בבית-כנסת, כשהבנתי שגם לנו (החילונים, הישראלים) מותר. בגלל זה הזמנתי אלי הביתה חבורה של אמהות חברות שלי, ״קנדיות אשכנזיות״ אני קוראת להן – קנדיות מקוריות. כשהבנתי שגם אני חלק מהחבורה הזו, כי כל אחת אחרת בדרכה.

בהתחלה כשעברנו הנה, בתקופת ״ירח הדבש״ שלי עם וונקובר התלהבתי מאוד מכמה נאורה וליברלית היא. הערכתי מאוד את הקנדים שיודעים להכיר במעשי העוולה שעשו לעמים הילדים (האינדאנים בקנדה) ולהזכיר אותם בכל מקום. כמה המדיניות מתקדמת, מקבלת את כל הנטיות והג׳נדרים. היחס השוויוני, ראש הממשלה טרודו שמרכיב קבינט של 50% נשים.

עם השנים הכרתי גם את הצד השני של הדברים. העולם השתנה והקצין מאוד, הליברליות הברוכה הפכה לפרוגרסיביות לוחמנית. אני צריכה לחשוב כמה פעמים כדי לא לפנות בצורה לא נכונה לאנשים שהם לא ״היא״ ולא ״הוא״ אלא ״הם״. התזכורת של העוולות לעמים הילדים בתחילת כל הרצאה והצגה הפכה להיות ארוכה ומייגעת ולעיתים מגוחכת. נשים לבנות מזילות דמעה ומרימות ידיים בתנועה ילידית, במה שנתפס בעיני כצביעות והתחסדות. טרודו התפטר בזמן הכהונה השלישית ומסתובב עם קייטי פרי במדורי רכילות.

ואחרי השבעה באוקטובר ההתפכחות הקשה – גם באי של שפיות כמו וונקובר יש אנטישמיות. כמה מטופשים יכולים להיות אנשים שצועקים מילים שהם בכלל לא מבינים. כמה הרסני זה לבחור צד שהוא כביכול האנדרדוג – ולהעלות אותו על נס, ולהתעלם מהאלימות והנזק העצום שהוא עושה. הראייה של העולם כשחור או לבן היא גרועה ממש. בכל מקום.

וזו ההבנה האמיתית. לכל מקום יש יתרונות וחסרונות. יש חיובי ושלילי. לפעמים יש הרבה יותר יתרונות טכניים, אבל הלב נצמד ליתרון אחד רגשי והוא המכריע.

יש בוונקובר שקט, וטבע, ונוף ירוק וכחול, ופנאי לטייל בכחול והירוק הזה. יש לנו זמן משפחתי שגיבש אותנו בעשר השנים האלה להיות יחידה חזקה, שבה יש מקום לכל אחד וגם לכולנו ביחד. הבנות שלנו חכמות ומכירות את העולם, וחזקות, גם בגלל מי שהן, וגם בגלל כל מה שספגו בוונקובר ובשנה בארץ. יש להן משפחה וחברים בשתי מדינות, והן יכולות להכיל מורכבות וקושי, יותר מאנשים בוגרים מהן.

יש בישראל אנשים מאוד טובים. הכי טובים. וזו המולדת. רק בה ארגיש שייכת אי פעם, כך נראה. וזו מדינה שהיא נס, שהוקמה מכלום בכוח הכישרון והיוזמה של אנשיה. ויש בה אנשים שרוצים לחיות טוב. יש בה את המסעדות הכי טעימות, וההופעות הכי יפות, והקומיקאים הכי מצחיקים. ואינסוף אפשרויות לבילוי – סדנאות והרצאות והופעות. לא משעמם לרגע. אבל זו גם ארץ אוכלת יושביה. אלמלא האנשים הטובים כל-כך שבה – החינוך והרפואה והביטחון היו קורסים. והעומס הרגשי של הדאגה לעתיד האישי והכללי יושב עלי בכל רגע שאני נמצאת בה.

חברה אמרה לי פעם: מי שעשה רילוקיישן – תמיד ירגיש שיש לו רגל אחת כאן ואחת מעבר לאוקיינוס. וככה גם הלב.

אבל אנחנו כאן עכשיו.

נתראה בבחירות.

אני כותבת את הפוסט מהאי גבריולה שבמפרץ האיים שליד וונקובר איילנד. אני ורם שוהים כאן – רם מתנדב השבוע כרופא במחנה מרים שהבנות הולכות אליו, אני מתנדבת כצלמת. התמונה הראשונה צולמה במעבורת בדרך לוונקובר איילנד. כל שאר התמונות צולמו באי גבריולה בטיולים היומיים שלנו כאן, ובערבים בשקיעות הנהדרות. 

במשך היום מגיעים איילים מחוץ לבית שאנחנו שוהים בו. החמוד כאן למטה הגיע עם אחיו ואמא שלו האיילה לאכול את הסביונים. הם אכלו והמשיכו לדרכם. 

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (אחרי שלוש שנים) . למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות), 16 ביולי היה לפני 6 שנים (שש שנים), היום הראשון ללימודים – שוב בוונקובר (על החזרה לוונקובר אחרי שנה בארץ).

הנה התחיל החופש הגדול, ועמו הקייטנות.

אחרי חודשים של ציפייה, פחד, והתרגשות הגיע הרגע ועלמה (בת כמעט 8) נסעה לחמישה ימים ולילות בקמפּ-מרים. תבינו, מחנות קיץ זה אחד הדברים הכי קנדיים שיש. הילדים מחכים כל השנה לרגע שיעלו על האוטובוס ויסעו לבדם לאחד המחנות פה. יש שלושה מחנות קיץ יהודיים באיזור שלנו. שכטר (נחשב הכי דתי, והוא בכלל בוושינגטון) קמפּ התקווה (הכי מבוקש, הכי "עשיר", כל היום הילדים מבלים בספורט מים באגם, או כמו שהאחייניות שלי מגדירות אותו: "שום ערכים, רק עושים שם כיף") וקמפּ מרים (מחנה של תנועת הנוער הבונים-דרור, שהיא עקרונית תנועה סיציאליסטית אבל הורי החניכים מכל הקשת הפוליטית, והוא המחנה שנחשב הכי "ישראלי").

אני אמנם חדשה בסצנת הקמפִּים, אבל אני דודה של וותיקות המחנה. שתיים מהאחייניות הקנדיות שלי הולכות למחנה כבר שנים. אין מקום בכלל למחשבה על אחד הקמפּים המתחרים, כבר מהארץ אני יודעת ש-אם כבר ללכת לקמפּ אז רק לקמפּ מרים. למה לקמפּ מרים? "כי שם יש ערכים, שם יש פעולות, יש תורניות מטבח, שירותים…." בקיצור נשמע שזר לא יבין זאת, אבל מי שהולך שנה אחת לקמפּ מרים, לא מנסה אף מחנה אחר. זה ירדנה מול עופרה של הקמפּים, וברור שאנחנו בצד של מרים פה.

ושלא כמו מחנה קיץ בארץ, באמת באמת – אין פה מבוגרים. במטבח מבשל צוות המטבח – שהוא נוער. ראש המחנה (שנקראת "הראש") בת 20 וקצת, הצוות הפסיכולוגי לתמיכה בחניכים ("מלוָוה") הן בנות עשרים, המצילים בבריכה – נוער, החובשים במרפאה – נוער. יש רופא אחד שבא לבקר פעם ביום (גיסי, כמה נוח, בשבוע שעלמה נמצאת – המשפחה שלהם חזק בקמפּ הזה) ויש את האחראית על המחנה מול ההורים שהיא מבוגרת. כל השאר – נוער נוער נוער.

וככה זה, מילדים אחרי כיתה ב' (כמו עלמה) שיוצאים לחמישה לילות, ועד הבוגרים, אפשר לצאת בהדרגה לשבוע, שבועיים או שלושה, או להשאר שם שני מחזורים וחלוץ (כל הקיץ תכלס') כמו שהאחייניות שלי עושות. עד גיל 24. מעל גיל 24 כבר אסור לבוא למחנה. די, הם הרי כבר "מבוגרים!"

ומה הם עושים שם? אני לא ממש יודעת. נצטרך לחכות שעלמה תחזור ותספר. ממה ששמעתי וראיתי: המחנה בן ה-100 שנה ממוקם בשטח סגור באי גבּריוֹלה. יש מגרש כדורגל ומגרש כדורסל, ויש בריכה, ויש הרקדת ריקודי עם ביום שישי, וקבלת שבת, ויש טיולים לקבוצות הבוגרות וקמפינג, ויש חתירה בקנו בים, ושירים בכל בוקר, ויש נדנדה על חבל למי שקם מוקדם – לפני ההשכמה של המחנה. הם ישנים בבקתות עץ, על מיטות קומותיים. מתקלחים מקסימום פעם ביומיים (יש מחסור במים על האי, כי כל המים נשאבים מבארות). כל קבוצה נמצאת עם המדריכ/ה שלה מהבוקר עד הערב, כולל מקלחת משותפת (בעירום! דוגמא אישית!) ולינה משותפת באותו חדר. ויש פעולות בנושאים שונים, מפעולה על שיר הפלמ"ח ועד דיונים על ג'נדר בקנדה.

ואגב ג'נדר. בטפסי ההרשמה של עלמה (בת כמעט 8) היינו צריכים למלא תחביבים, וגם באיזה ג'נדר היא מעדיפה שיפנו אליה- היא, הוא או הם. כל המחנה מאוד אינקלוּסיב – למשל שינו את כל שמות הקבוצות מ"ניצנים", "בונים" וכו' ל"ניצנימוֹת", "בונימוֹת", והצוות הוא "מדריכימוֹת". גם תאי השירותים מחולקים לפי ג'נדר אך פתוחים לכולם.

ותמר? תמר מתה מקנאה. כל הזמן דאגנו שעלמה תתחרט, וכשהמחנה יתקרב הלחץ יגבר, והיא לא תרצה בסוף ללכת. בעודינו שקועים בעידוד ומילים טובות על הקמפּ כמעט פספסנו את תמר שמתפוצצת מקנאה. עד שהיא התפרצה יום אחד לפני כשבועיים: "גם אני רוצה ללכת לקמפּ מרים! למה רק עלמה יכולה?". כל מילות הניחומים וההסברים לא עזרו. לבסוף הבריק במוחי רעיון: את תעשי קמפּ בבית! עם שקי- שינה, ופעילויות מיוחדות, וסליפּ-אוֹבר בסלון! תמר שמחה מאוד, ורם העניק שלו את השם המנצח: "קמפּ סלון" (על משקל "קמפּ שלום" של ה-JCC).

אז כשארזנו לקמפּ מרים לפי רשימת הציוד – תמר ארזה לה גם תיק לקמפּ שלה. ובימים האחרונים הוציאה את שקי-השינה ופרסה אותם, מוכנים לשימוש בסלון. עלמה התרגשה, יותר ויותר מיום ליום, ובניגוד לחששותינו – נסעה לה לקמפ בשמחה גדולה, בלי להביט לאחור (באמת! היא אשכרה נפרדה והלכה לה לאוטובוס). ותמר, שסובלת מכאבי בטן כבר כמה ימים, ואפילו התעוררה מהשינה בלילה מרוב כאבים, מיד כשהאוטובוס של עלמה נסע – הסתובבה לחבק אותי ואמרה בדמעות: "אני מתגעגעת לעלמה".

עד היום חשבתי שתמר רק מקנאה בעלמה נורא. היום נפל לי האסימון. היא מתגעגעת, הרבה יותר מאיתנו.

היה לנו יום מוזר אתמול. כבר היו לנו פה פעמיים לילות שעלמה נסעה לישון בקמפינג עם מחנה הקיץ של ה-JCC (מתחילים עם זה מגיל בוגרי גן-חובה. לא, זה לא יאמן) אבל הפעם זה לחמישה ימים ולילות, לא לילה אחד. אי אפשר להתקשר אל הילדים בקמפּ, או לבוא לבקר. אני קצת לא מאמינה שנתנו לה, בת קצת פחות משמונה, לנסוע. כששמעתי על זה לראשונה בארץ – על האחייניות שלי שנוסעות בגיל 10 לשלושה שבועות וההורים אפילו לא יכולים להתקשר אליהן הזדעזעתי! מה זה פה? צבא?! אבל אנחנו מנסים להכנס לראש הקנדי. המחנה מעלה תמונות של החניכים לאתר פרטי, שרק קרובי משפחה מורשים להכנס אליו. וגם אחיינית שלי שלחה תמונות ווידיואים של עלמה (מזל שיש לנו קשרים בהנהלה).

לתמר היה חוג כדורגל, ואחר כך היה טיול של קמפּ-סלון לחברים. ואחר-כך היתה סדנת שזירת צמידים מגומיות (תמר העבירה את הסדנא לעצמה ולחבריה הדמיוניים לקמפּ). וכשהיא סיימה שלושה צמידים היא ביקשה שאצלם ואשלח לעלמה. הסברתי לה שאין לי איך לשלוח לעלמה תמונות, אז תמר כתבה לה מכתב וציירה את הצמידים שהכינה.

ביום השני בקמפּ סלון היתה קייטנת כדורגל וגם טיול של כל ילדי המחנה (תמר וחבריה הדמיוניים) עם המדריך רם לבריכה. הם חזרו מאוד עייפים, ומרוצים. הדינמיקה בבית השתנתה לגמרי. ילדה אחת, שני הורים. אין שוב ויכוח או ריב, תמרול העקשנית משתפת פעולה עם כל הנעשה בבית מבלי להתווכח או להתעקש. מצד שני היא גם עצובה, עצב אמיתי, כמה פעמים ביום. היא מתגעגעת לעלמה.

לא נותר אלא לספור את הימים, ולקוות שעלמה תחזור בטוב. בתמונות נראה שהיא נהנית בטירוף, עצמאית, משתתפת, שמחה. חבורה של ילדים על אי עם הנוף הכי יפה בעולם, עושים כיף. כמה רע זה כבר יכול להיות?! וגם אצלינו בקמפ סלון עושים חיים. מוזמנים להצטרף במחזור הבא…

דברים שעושים בקמפ סלון:

כתבתי את הפוסט הזה לפני חמישה ימים, יום אחרי שעלמה נסעה לקמפ. היום בצהריים היא חזרה. נסענו לאסוף אותה עם כל הילדים האחרים מהמעבורת. כולנו עמדנו נרגשים, מחכים לילדים שלנו שירדו במדרגות ונראה סופסוף מה מצבם באמת. עלמה חזרה צרודה, שמחה, חייכנית, ותמר קפצה עליה וחיבקה וחיבקה וחיבקה, ולא עזבה אותה. עלמה חזרה גדולה באיזה שנתיים שלוש, נשבעת. במהלך הנסיעה באוטו הביתה ירד גשם, ובין סיפור לסיפור היא התעצבה לה. "מה קרה עלמולי?" שאלתי כשהתחילה לדמוע. "אני רוצה לחזור למחנה. היה נורא קצר! הייתי נשארת שם עוד חודש. כל הילדים בקבוצה שלי היו נשארים. את בטוחה שזה היה חמישה ימים?! מרגיש לי כמו יום אחד".