חודש בבית.

הקורונה תפסה כל משפחה בצורה אחרת. ככה זה נראה אצלינו:

רם עובד כמעט כרגיל. (הימים שלו בעבודה אחרים לגמרי מלפני חודש – הוא לא רואה מטופלים אלא פוגש אותם בזום ועושה ישיבות רבות משתתפים בעמידה בחוץ בצעקות, אבל מבחינתינו הוא ממשיך ללכת כל בוקר לעבודה ולחזור אחר הצהריים). כל העבודה שלי התבטלה, כל האירועים, החוג שאני מלמדת אחרי הצהריים התבטל ביחד עם הלימודים, ואף אחד לא רוצה לעשות צילומי משפחה או פורטרטים במצב הבלתי ברור הזה. לבנות התבטלו הלימודים, החוגים והופעות סוף השנה. ייצרנו לנו שגרת לימודים בבית ואחרי שבוע התארגנות בית-הספר התחיל ללמד אונליין למשך שבועיים עד חופשת הפסח. בשבוע הבא בית-הספר יחזור לשגרת לימודים אונליין חדשה ומשופרת (כך הובטח לנו לפחות).

איך זמן הבית שלנו נראה?

למידה דרך מסכים, שיחה עם המורה במסכים, צפיה בסרטים במסכים, ריקודים וספורט במסכים, שיחה כל בוקר עם ישראל במסכים, יצירה דרך מסכים, שיעור פסנתר במסכים. יחסית לבנות בלי טלפון שחולקות טבלט ובו מותר לצפות רק בבוקר בסוף השבוע – נראה שבחודש הזה הן השלימו זמן מסך של כל השנים האחרונות.

שקט.

זמן חופשי.

קריאה.

יצירה יצירה יצירה. שלושתינו חזרנו לרקום (עבודה שכל אחת התחילה בנפרד לפני המון זמן ועכשיו חזרה להיות רלוונטית), אנחנו מעבירות אחת לשניה כמעט כל יום שיעור יצירה, או עושות יצירה על פי האינסטגרם של שירה גנני. תמר אפילו צילמה הדרכת יצירה של שירה בעצמה (הוידאו בסוף).

הצגות. הופעות. ריקודים. מופעי סלון כל יומיים.

הבנות לומדות כל בוקר, גם עכשיו בחופשת הפסח. אנחנו צריכות את השגרה הזו, ומשהו לחכות לו בכל יום. אתמול תמר העבירה לשלושתינו שיעור עברית, ובו לימדה אותנו איך להכין עיתון משפחתי.

עצמאות. יותר זמן בבית הוא הזדמנות להציע רעיונות ולבצע אותם לבד.

תספורת ביתית.

בכל יום בשעה שבע בערב יוצאים לעשות רעש ולהריע לצוותים הרפואיים.

מקננים. יצא שהזמנו וקנינו לפני הקורונה כמה רהיטים. בשלושה סופי-שבוע פנויים שונים הרכבנו לבנות מיטת קומותיים, כוורת מדפים לחדר, וספרייה חדשה בסלון. אמנם אין לנו למי להראות ולהשוויץ, אבל דווקא בתקופה זו של השתבללות יש לנו בית נעים יותר מהרגיל להנות ממנו.

ביקורים מרוחקים. מקפיצים עוגיות לאחותי ונשארים לדבר קצת משני עברי המדרגות. פוגשים חברים בפארק לשיחת צעקות וזריקת כדור או פריזבי. חסכתי מכם את התמונות, שלא ישבר לכם הלב מקנאה. מותר לנו לצאת החוצה ליותר מ-100 מטר תוך שמירה על מרחק ואנחנו מקפידים לצאת בכל יום לפחות לסיבוב מסביב לבלוק.

המון משחקי דמיון, ברביות, פאזלים.

בתוך כל הדאגה, תחושת חוסר היעילות שלי, התסכולים של כולנו, הפחדים של הבנות, המצב הזה של הלא-נודע, והעצב על כל התוכניות שהתבטלו, משתדלים להסתכל ולראות את הטוב. ויש בזה גם די הרבה טוב:

המון זמן ביחד.

המון אוכל טעים בבטן.

הרבה פחות הוצאות (חוץ מעל מוצרי מזון). אפילו מחיר הדלק ירד. לא שצריך דלק כרגע, רק רם נוסע לעבודה וחוזר הביתה.

הרבה רכיבה על אופניים. שקט מכל הבלגאן של חוגים, בית-ספר, מחוייבויות חברתיות.

טוב אחרי שכתבתי את כל אלה אני מבינה כמה אני מתגעגעת.

אלף תמונות – אני יודעת. יש לי הרבה מה לצלם. וידאו בסוף כבונוס למתמידים:

שיחה עם ישראל

עצמאות

בונים ספריה

שיעורי בית בעברית

מיטת קומותיים ושיחת וידאו עם הכיתה

מיטת קומותיים ושיחת וידאו עם הכיתה

יוצרות עם המדריכות של הקמפ

יוצרות עם המדריכות של הקמפ

ריקמה

ריקמה

עלמה רוקמת

אין מנוחה לעמלים

תמר בהדרכה בעקבות שירה גנני:

מי אני ומה אני שאגיד משהו על הקורונה.

הקורונה, זו שבאה וחטפה לנו את שנת 2020, זו שהתחילה משמועות ותוך חודש הפכה לנו את החיים, את סדר היום, את סדר העדיפויות. זו שחיברה את כל העולם ל״כפר גלובלי״ קטן ומוכה מגפה, זו שמאיימת על החיים של כל האנושות – החיים הגשמיים והחיים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם. מי יודע מי יהיה איתנו כשהטירוף הזה יגמר, ומה ישאר מהעולם ומהכלכלה שלו.

בהתחלה הודענו לבננות שאולי לא נטוס לישראל השנה בפסח. אחר כך זה הפך לביטול, ולשנה הראשונה שלא נחגוג את פסח בארץ. לאן ניסע לטייל אם כך? עוד התחבטנו. לא כדאי לחצות גבולות, נישאר פה בבריטיש קולמביה. תוך פחות משבוע הבנו שאין מצב שרם יקח חופש מהעבודה בתקופה כזו, ובטח שאין שום מקום שיארח אותנו, ותוך כמה ימים נוספים בוטלו הלימודים, אנשים התחילו לעבוד מהבית, נסגרו מקומות הבילוי, הספריות, המרכזים הקהילתיים, אחר כך הגינות הציבוריות, ואז נתבקשנו להשאר בבית. כמו כמעט בכל העולם.

פה בקנדה כל ההנחיות וההגבלות מגיעות כמה ימים אחרי ישראל. בהתחלה זה היה בהפרש יותר גדול – כשבישראל סגרו את הגבול פה עדיין המשיכו לטוס אפילו לסין. כשבישראל פרסמו ״מעקב אפידימיולוגי״  אחרי מעשיו של כל חולה מס׳ חדש, פה המשיכו לצמצם בדיקות. בימים האחרונים נסגר הפער כמעט, ויומיים אחרי סגירת גני השעשועים בארץ גם פה אסרו כניסה לגני משחקים.

קנדה היא לא ארצות-הברית. מערכת הבריאות פה היא ציבורית. היא גם לא ישראל, ובאופן מאוד בולט (למי שקורה כל יום וויאנט) מתחילת המשבר המדיניות היתה לא להלחיץ את הציבור. מאחורי הקלעים בריטיש קולומביה רכשה מכונות הנשמה ובדיקות לקורונה, והתחילה להערך לקטסטרופה כבר לפני חודש. לפני כשבועיים מערכת הבריאות החלה לבטל את כל הניתוחים האלקטיביים, ולפנות את בתי החולים מתפוסה של כ-105% ל-60%, תוך פינוי מסיבי של מיטות חולים (4000 מיטות פנויות כרגע כך דיווח לי נציג הבריאות המשפחתי – רם). יש פה (כנראה) יותר חולים ממה שיודעים, כי ההנחיות לבדיקות מאוד ספציפיות. רק מי שמפתח תסמינים נשימתיים קשים נבדק, ורק מי שחייב הולך לבית-חולים. כל שאר החולים, מאובחנים ולא מאובחנים כלל – מתבקשים להשאר בבית לתקופה של 14 יום או עד שמחלימים לגמרי. כשביבי (וכל משפחת נתניהו כמובן) נבדקו לקורונה – בלי תסמינים ובלי חשיפה – סופי טרודו (אשתו של ראש הממשלה הקנדי) נכנסה לבידוד כי התגלתה כחולה בקורונה. ראש הממשלה ג׳סטין טרודו נכנס מיד לבידוד, אבל לא נבדק משום שאין לו תסמינים והוא לא רצה לבזבז בדיקת קורונה. ג׳סטין טרודו גם מדבר אל העם כל יום בשמונה ורבע בבוקר, אך גם הוא וגם הדוברים של הפרובינציות השונות עסוקים בהסברה לציבור שמטרתה להרגיע ובמקביל להניע את הציבור לפעולה (לא להכניס לפאניקה, ומצד שני לא להכניס לשאננות). רם מאזין קבוע לבוני הנרי – הרופאה הראשית של בריטיש קולומביה – שמעדכנת בכל יום בנהלים, בכמות ובמצב החולים. אני חושבת שהוא קצת מעריץ אותה (וכמוהו כמה מליוני תושבי הפרובינציה), עומדת בכל יום כשלצידה מאזין שר הבריאות המקומי, ומתורגמן ללקויי שמיעה מהצד השני. האמת שקשה שלא, אחרי שנשברה בשידור חי כשבישרה על הנפטר הראשון מבית-חולים סיעודי בצפון ונקובר. (ולמי שנכנס ללינק שצירפתי – תראו כמה התקשורת אוהדת את הרגישות שלה).

יש עוד מליון הבדלים כמובן. קנדה היא לא ישראל – היא הרבה פחות צפופה מישראל, התושבים הרבה יותר ממושמעים, ו״ריחוק חברתי״ הוא הרחבה של השמירה על ״פרסונל ספייס״ – המרחב האישי שגם ככה מקובל פה. כולם גם פה מפחדים מאוד, ובכל זאת מתקשים לא לצאת לגנים ולפארקים בסופשבוע יפה. פה לא סגרו את הגבולות ובמשך חודש נכנסו עוד ועוד תושבים שחזרו מסין ומאירן -פשוט כי הם חזרו הביתה.

ומה ביומיום? כמעט ואין פה שירותי משלוחים מהסופר. במובן הזה זה כמעט שנות ה-80 פה. אתמול הלכתי לקנייה גדולה בסופר כי לא יכולתי לדחות אותה יותר – נגמרו הירקות בבית. האווירה בסופר היתה אפוקליפטית. חיכינו בחוץ – עשרות לקוחות ועגלותיהם הריקות, עומדים במרווחים וחמושים מי במסכה ומי בכפפות – הכל כדי להרגיש קצת מוגנים מהאוייב הלא -נראה. הורשנו להכנס בקבוצות קטנות כדי לשמור על עומס קבוע בחנות עצמה. המדפים הענקיים הריקים הלחיצו אותי לקנות יותר מדי מהמוצרים שכן מצאתי. אני מבינה שאין מחסור עולמי בשמן זית, אבל אם כבר מצאתי בירכתי המדף את הבקבוק הנכסף אז קניתי מיד שניים. קניתי כדי להרגיש ש״עשיתי משהו״, וגם כדי שלא אצטרך לחזור לשם בקרוב, ואולי כי גם ככה לכסף שלנו לא יהיה ערך בסוף המסע הזה, אז לפחות נהיה מושקעים בשלושה בקבוקי שמן זית כתית איכותי.

הכי אני דואגת להורים שלי ושל רם שבארץ. ולא בגלל הגיל והמצב הבריאותי שלהם, הם בסדר כרגע. בעיקר כי הם לא מספיק ממושמעים, כמו ההורים של רוב חברותי. כנראה ששנים של הלחצות של התקשורת, ודאגה קיומית בלתי פוסקת בארץ הביאה את כל הדור הזה לחשוב שהוא עבר כבר הכל, וקצת קורונה לא יכולה לו. ואני מבקשת – עברתם דברים קשים הרבה יותר, תהיו סבלניים ותנו לגל הזה לחלוף בלי להפגע. מה זה כבר חודש-חודשיים בבית? תשתדלו להשאר בריאים נפשית, ואל תצאו למגפה שבחוץ.

איך אנחנו עוברים את החופשה הכפויה הזו? קיבלנו את פני האביב במסיבה בבית (תמר התעקשה), הבנות לומדות אונליין כמה שרק הן (ואני) יכולות. עדיין מותר לצאת קצת החוצה אז אנחנו מנסות לנצל את המצב כמה שעוד ניתן, במיוחד בימי השמש הספורים.

האביב היפה, שכל השנה אנחנו מחכים לו, חולף לו מבעד לחלון.

שיגמר כבר, שנקום בצד השני בריאים ומחוזקים נפשית. .

אז בסוף כתבתי על הקורונה. לא התכוונתי האמת, פשוט ראיתי את הפוסט הקודם פה בבלוג, על פורים, והוא נראה לי כאילו נכתב בעשור אחר, אז, לפני שהטירוף הגיע אלינו.

מעט תמונות מאחת התקופות המוזרות שחווינו: (כל התמונות צולמו בחמישה הימים האחרונים, והן מתכנסות לכיוון הבית עם ההנחיות), בונוס לגוללים עד הסוף!

ושני וידואים מעולים שעשה ליאור נוימן (שבא לשאול את הבננות שאלות, ביום האחרון שהרשנו לאנשים עוד להכנס אלינו הביתה לפני שבוע וקצת):