לפני שמונה שנים התחתנו. בהתחלה בשישי בבוקר עם רב וקומץ קטן של משפחה וחברים בגינה של ההורים של רם, ושבוע אחר כך, ביום שישי במסיבה וחתונה אזרחית ב"חגיגה בכפר".

זה היה ביום שישי בצהריים, מיד לאחר יום כיפור. אוקטובר, חגים, אווירה טובה. יום שמש מקסים.

ידעתי שזה יהיה ב"חגיגה בכפר" עוד הרבה לפני שרם הציע לי נישואין. צילמתי שם חתונות ואירועים שהיו קטנים ומקסימים בצורה יוצאת דופן. ידעתי גם מי יהיה הדיג'יי (איתמר גבע), הצלם (אלי מעייני כמובן) ואפילו ראיתי את השמלה שלי בעיתון (מדדתי עוד שמלות אבל חזרתי לזו ששבתה את עיני. אז עוד אפרת ליכטנשטט עיצבה שמלות וזכיתי להתחתן בשתיים של "ליכטנשטט"). בכל זאת – צלמת אירועים. אספתי לי במשך השנים רשימת "רק לא" כל כך ארוכה שלא הייתי צריכה להתלבט מה "כן".

חתונה קטנה, שישי בצהריים, "חגיגה בכפר", אסתי זקהיים חיתנה אותנו, ושבעה מבני משפחתינו וחברינו בירכו אותנו ב"שבע הברכות". האוכל היה מעולה (איך לא, "חגיגה בכפר". שנים נהנתי לעבוד שם ולא ויתרתי אף פעם על הפסקת אוכל), המוזיקה – הרבה אייטיז, והאווירה – כמו חתונה בחצר של ההורים (אם להורים שלי היתה חצר. גדולה. בכפר הס נגיד). בקיצור היה ממש כיף.

לפני שנתיים בערך שמעתי שהמקום נסגר. במשך שנים ריחף מעליו צו סגירה, כמו על גני אירועים רבים באיזור השרון. הצו נדחה ונדחה, ולבסוף המקום באמת נסגר.

לא יכולתי להתאפק ובאתי לראות אותו אחרי כמה חודשים. אי אפשר להאמין. נכון, זה רק מקום, עסק, אבל בכל זאת, מוזר. הסתובבתי בין ה"טאבון" ל"תנור העישון" ול"קליפטיקו" (?), בין הרחבה הקטנה של הריקודים והדשא עליו עמדו השולחנות וסידורי הפרחים העדינים שרונית שזרה בעצמה.

סתם. מוזר.