הערב חזרנו ממשחק ההוקי הראשון שלנו!

סופסוף זה קרה, קנינו כרטיסים, ארבעה מקומות (ארבעתינו ואבא שלי כשחקן חיזוק בביקור מהארץ), ארזנו סנדויצ'ים (ועוגיות וביסלי וקלמנטינות) ונסענו לרוג׳רס ארנה לראות משחק הוקי.

למי שלא יודע: הוקי קרח הוא המשחק הלאומי בקנדה.

נרגשים ומצפים הגענו לבושים במבחר בגדי הכחול/ירוק שלנו, חנינו במיטב כספינו ונעמדנו בתור בכניסה להיכל.

אבל אז

התברר

שאסור להכניס מצלמה ״מקצועית״ לאולם.

גודל העדשה הפליל אותה. לא עניין אותם שזאת העדשה הקבועה שלי, שאני מתכוונת לצלם רק את הבננות, בשביל הבלוג, כאלה. בהתחלה המאבטחים ביקשו שאפרק את העדשה מהמצלמה (שניות יקרות בהן המצלמה פתוחה ונחשפת לאבק! הרגשתי את השניות האלה מצטברות לי בגרון כמו גושי חול), ואז ביקשו שאשאיר את העדשה בארגז של כל החפצים שאסור להכניס עד סוף המשחק.

למזלי רם היה שם ודיבר איתם. כמה משפטים אחר-כך כבר היינו בדרך ליציע, עם המצלמה מחוברת לעדשה בתוך התיק והבטחה שלא אשתמש בה.

-אחרי שעבר כמעט-התקף-החרדה שהיה לי כשנאלצתי לפרק את העדשה וכמעט-להשאיר-עדשה-בשווי 10000 שקל-בארגז-הבקבוקים-של-המאבטחים, נרגעתי קצת והתחלנו להנות מהמשחק.

הוקי זה משחק אינטנסיבי, קצת אלים מדי לטעמי, אבל מהיר ומספק את הריגוש הרצוי מצפייה במשחק אמיתי בהיכל ספורט אמיתי. זה לא ה-NBA, אין מעודדות, יש הרבה פחות חשיבות עצמית, אבל הכל גדול וחזק ומאיר. לקח לנו כמה דקות להבין את חוקי המשחק, נהננו מהקצב המהיר שלו, הופתענו מהנחרצות של השופטים (כשיש 'פאול' לא נדיר שיוציאו את אחד השחקנים להפסקה של שתי דק׳. ואז בעצם במשך שתי דק׳ מתמודדות קבוצה בעלת חמישה שחקנים מול קבוצה בעלת ארבעה או אפילו שלושה שחקנים. כשיש עונש הוא אמיתי, הוא כואב), תמר נבהלה מהצעקות והמוזיקה החזקה אחרי כל גול.

אחרי שלוש דק׳ לתוך המשחק לא יכולתי להתאפק והוצאתי את המצלמה. בשו-שו ניסיתי להגניב כמה תמונות, רם לקח אותה וצילם קצת אותנו צופים ומעודדים, ככה כמו שהיא היתה מכוונת (אסא ומהירות לא נכונים). לא עברו חמש דקות ובלי ששמנו לב טיפס והגיע, עד אלינו בשורה העליונה ביותר באולם סדרן חביב, בן כ-65. איזה מזל (שוב) שהמצלמה היתה אצל רם. ״אסור לצלם במצלמה כזאת במשחק", הוא הסביר, "בגלל העדשה. היא יכולה להיות עדשה מקצועית. אלה החוקים של הליגה, אני מצטער". רם התנצל, אמר שזה משחק ההוקי הראשון שלנו והבטיח לא להוציא אותה שוב מהתיק. כמו תמיד רם הצליח ברגע להתחבב עליו, הם התבדחו, החליפו עוד כמה משפטים מחוייכים (הוא חושב לנסוע לבקר בישראל, הרופא שלו יהודי – כמה צפוי – כאלה).

בשליש השני הסדרן המבוגר קרא לנו, הוא מצא לנו ארבעה מושבים טובים יותר ושמר לנו אותם, ועכשיו קרא לנו לעבור לשבת בהם.

בשליש השלישי הוא שלף מכיסו שרשראות לכולנו בצבעים של ה-Canucks, וסיכות עם הכיתוב "My first game", שנשים על הבגדים לעידוד…

אז מה אני מנסה לומר בכל הסיפור הארוך הזה?

שבקבוקי שתיה מותר להכניס להיכל ספורט בקנדה אבל עדשה 28-70 לא. שיש מצלמות אבטחה שמכוונות את הקהל, אחרת אין סיכוי שמישהו הספיק לראות את המצלמה בחוץ, בשורה העליונה וכו׳. שהקנדים נחמדים, באמת, אפילו במצבים של "הפרת סדר קיצונית" (יחסית לקנדה). שהוקי זה אחלה משחק, מהיר, אינטנסיבי, מתקדם בקצב מספק, רק חבל שההפסקות בין השלישים ארוכות כל-כך. שכדאי בפעם הבאה לבוא עם עדשת ה-50 שלי. שאיזה מזל שיש לי את רם, בפעם הרביעית רק בפוסט הזה.

שאין אף תמונה נורמאלית מהמשחק הזה, אבל זה מה שיש, וחשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה.

אז תהנו:

אגב, המשחק נגמר 3:1 לנו!

והרי אנחנו אוהבים לעודד עוד מהארץ! לקריאה על אוהדות "מכבי" שלי לחצו כאן, לקריאה על משפחת משאל מעודדת בהיכל נוקיה לחצו כאן. לחצו ותהנו (: