הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בארץ הוא חומוס. חומוס טוב, עם פלאפל טרי ולא מלוח מדי, סלט קצוץ דק דק, וחמוצים. במלח.
חומוס, ואנשים.
לא מתגעגעת ללחץ, לחדשות שמקיפות אותך מכל-עבר, לתחושה שכל הזמן "צריך להיות בעניינים" ולקרוא/להקשיב/לצפות במידע העדכני ביותר. לא מתגעגעת לצפיפות באיזורי קניות, לריח הסיגריות ברחוב, לאלימות בכביש. ממש לא.
אני מתגעגעת ליקרים לי: להורים שלי, למשפחה שלי מכל הצדדים, לחברים המאוד-טובים שמכירים אותי שנים ושהשיחה איתם מתחילה מיד מאיפה שהפסיקה, גם אם זה היה מזמן. להם אני מתגעגעת מאוד.
אולי אני מתגעגעת גם לתל-אביב. ולים.
אני מתגעגעת לקרבה שהבננות מרגישות למשפחה שלהן. לטבעיות של להיות עם סבא וסבתא. לאהבה והחברות עם בני-הדודים. למובן-מאליו שבזה, להיות עם הדודות שלהן, לראות את הבננות שלי מרגישות אצלם בבית.
אני מתגעגעת להרגשת השייכות. ההרגשה ש"מכירים אותי". שמעריכים אותי כצלמת. שאני לא צריכה לשווק את עצמי, הקשר קיים, הם כבר מכירים. אני עובדת. יש לי קיום מקצועי בעולם.
כנראה שאני מתגעגעת. מתגעגעת לעוד כמה דברים חוץ מחומוס.
אבל בגלל זה אני כל-כך אמביוולנטית לגבי הביקור בארץ בחופשת הפסח. אני בטוחה שיהיה אושר גדול להפגש עם בני-המשפחה והחברים. אני אתרגש ואשמח והלב שלי יתפוצץ מרגשות. הבננות יהנו וירגישו בבית. אולי אני אפילו אספיק לאכול חומוס לפני שהחג יכנס.
אבל אני יודעת גם שאני לא אספיק להרגיש "שייכת". ביקור של שניים-עשר יום, של ג'ט-לג, וחג, ופקקים, ובלגאן של פסח. ולא תמיד כשפוגשים חברה אחרי שנה השיחה ממשיכה מאיפה שהסתיימה. לא תמיד האינטימיות נוצרת מיד. לא תמיד החברוּת מתגברת על העייפוּת. וכל דקה שהבננות לא "מבלות זמן איכות" עם מישהו היא דקה מבוזבזת, כי תכף נגמר וטסים בחזרה. וצריך להספיק גם כמה סידורים ורופאים ומסמכים ודברים שיש לי רק בארץ. וכל רגע בפקק הוא רגע פחות בשיחה עם חברה, פחות חוויות וזכרונות לבננות.
אני לא רוצה להתאכזב.
אני לא רוצה לאכזב.
אני עייפה מראש. וזה עוד לפני שהתחילו ה-24 שעות של הטיסות.
עכשיו כבר יש לי תאבון…
בדיוק אתמול ישבתי עם אמא שלי במסעדה הלבנונית באבו גוש, ואכלנו חומוס ופלאפל וסלט כזה קצוץ דק עם פטרוזיליה ולימון ושילמנו 33 שקל וחשבתי שזה אחד הדברים, אם לא ה-. כשהייתי בארה"ב היתה חנות לבנונית שבה קנינו טחינה וחמוצים אמיתיים ולא הדברים הזועתיים הללו שהאמריקאים קוראים להם חמוצים, והיינו מכינים את החומוס בעצמנו. אבל זה באמת כמו שאמרת לא רק החומוס. זה החברים והמשפחה והשייכות. לגמרי.
אהבתיאהבתי
יש פה באמת מסעדה לבנונית ממש טובה, ישר הרגשנו בבית. ואחותי מכינה חומוס מצויין, ויש חמוצים מיובאים מהארץ, הכל בסדר, לא מרחמת עלינו. רק… בא לי ככה בפשוט.
אהבתיאהבתי
הפוסטים שלך מרגשים, מבטיח לכן חומוס גבעתיים עם תוספות בשבוע הבא…
אהבתיאהבתי
יהההה! מחכות
אהבתיאהבתי
גליתי!
אם תרצו לעשות סיבוב אביב בכרמי יוסף – תהיי בקשר.
או אפילו לגור אצלינו קצת אם וכאשר לא נהיה כאן (עדיין לא סגור).
מקווה שתהיה לכם חופשת מולדת מצויינת, למרות כל האילוצים.
XX
רונית
אהבתיאהבתי
תודה רבה רוניתה!
אהבתיאהבתי
נזכרתי בביקורים של אחותי כשהיא למדה בלונדון והגיעה לארץ פעם בכמה חודשים. אז זה היה נדמה לי כמו מרוץ מטורף של להספיק להיות איתה כמה שיותר בשבועיים, והיא תמיד היתה חוזרת מותשת. וזה עוד לפני שהיו לנו ילדים, וטיסה רק מלונדון, אז קשה לי לדמיין כמה זה עמוס במצבכם. מקווה שיהיה ממש כיף להיות ולחזור.
אהבתיאהבתי
תודה נעמונת. בדיעבד, גיליתי שכל כך הרבה אנשים פה (יהודים בחופשה בארץ, או בארצות המקור שלהם…) מגדירים את זה קודם כל כ-"זאת לא חופשה". זה הרבה דברים טובים, אבל לא נחים לרגע
אהבתיאהבתי