להיות ישראלי/ת בתפוצות

כשאת חיה מחוץ לישראל, את בעצם יכולה לבחור כמה "ישראלית" להיות. זו בחירה אקטיבית.

אין צפירה ביום הזיכרון.

כולם נוסעים ביום כיפור.

גם אין עדלאידע בפורים, זיקוקים ביום-העצמאות, פקקים בליל-הסדר.

אין סרטי-שואה בטלויזיה אחרי שחוזרים מבית-הספר ביום השואה.

אין "אווירה של יום שישי" ביום שישי בצהריים. גם אין שקט של שבת בבוקר.

אין חדשות. בשביל לקרוא חדשות אני נכנסת ל-Ynet.

אין "אווירה של מלחמה". לא מתקרב הקיץ ואיתו מתגנב החשש שהנה, זה שוב מתחיל.

כשנופלים טילים ברמת הגולן ואני באמצע שיעור קרמיקה אף אחד מסביבי לא יודע מה עובר לי בראש ולמה אני לא מצליחה למרכז את החומר.

לפני שאני מעלה פוסט חדש לבלוג, רגע לפני ה-Publish אני נכנסת ל-Ynet רק כדי לוודא שלא קרה משהו בדיוק עכשיו בארץ ורק אני לא מודעת אליו.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

אבל אפשר לבחור כמה ישראלית אני רוצה להרגיש היום:

יש JCC – המרכז הקהילתי היהודי שמקפיד לחגוג את כל החגים. כולל טקס יום הזיכרון, כולל הפנינג בפורים, כולל סופגניות בחנוכה. כולל הכל. רק צריך להגיע.

יש הופעה ביום העצמאות. הופעה מושקעת, של אחד האמנים המובילים בארץ (בשנה שעברה היו ג'יין בורדו, השנה שלומי שבן אירח את נינט) באולם הכי יפה בונקובר.

יש הופעות של אמנים מישראל, במחיר מגוחך בשיתוף הקהילה. מאז שהגענו הופיעו פה: דן תורן, שלום  חנוך, עידן רייכל, דיויד ברוזה, יזהר אשדות. אנחנו עדיין מייחלים ליהודית רביץ. ישנן הרצאות של סופרים ואורחים ישראלים בתחומים נוספים.

יש בית-ספר יהודי – למי שרשום אליו. הוא חוגג את כל החגים היהודיים והישראלים ובגדול. מי בכלל מכיר את סיפור ל"ג בעומר?! אני מכירה. כי תמר ועלמה סיפרו לי. הן גם חגגו בהפנינג ל"ג בעומר, עשו סדר טו' בשבט וטיול מיוחד לכבודו, וחגגו כל נר של חנוכה בנפרד. וזאת כמובן בנוסף לחגים ה"גדולים". בשביל להרגיש אווירת חג כאן צריך להתאמץ, ובית-הספר יוצא מגידרו כדי שהילדים יהנו מהחגים.

יש "פסטיבל הריקוד" שהוא פסטיבל שלם סביב הופעות חוגי ריקודי-העם שמתקיימים בבתי-הספר היהודיים ובמרכז הקהילתי. לפסטיבל מגיעות גם להקות מחו"ל – השנה הגיעו להקה מקרית-שמונה, ולהקה ממיאמי. חוץ מההופעות יש גם הפנינג חינמי (הפנינג בכל הזדמנות. תמיד עם אוכל ישראלי). את הרקדנים האורחים מארחות משפחות יהודיות, ובנוסף לריקודים בפסטיבל יש גם מסיבות לחבר'ה הצעירים, הרקדות וכד'. כן, עלמה משתתפת בחוג ריקודי-עם במשך כל השנה. מי בוחר חוג ריקודי-עם בגיל 6 בארץ?!

*****

בימים האחרונים אני מרגישה יותר ישראלית מבדרך כלל. החדשות מהארץ יושבות לי כמו אבן על הלב, וחוץ מישראלים – אין לי עם מי לדבר עליהם. קנדים לעולם לא יבינו. מי שגדל פה לא יכול לדעת איך זה לפחד ממלחמה, להבהל מרעש של אופנוע כי הוא מזכיר אזעקה, או לישון במיטה של ההורים כילדה מפחד כי אבא במלחמה בלבנון. הם לא יכולים להבין את המורכבות של לא להסכים עם המדיניות של המדינה שלך, אבל לרצות להגן עליה. להבין שיש שני צדדים. רוב היהודים פה מאוד מחוברים לארץ, מבקרים בה, או אפילו חיו בה כמה שנים. אבל ישראל איננה המולדת שלהם.

בימים האחרונים אני מרגישה את כובד המילה ״מולדת״. זו שמושכת אותי אליה בחזרה, למרות שלפעמים היא כל-כך רעה ואכזרית. לבניה וגם לשכניה.

האם בה אגדל את בנותי? כדי שגם הן יגדלו עם פוסט-טראומה מודחקת מאזעקות וריצות למקלט ופיגועים באוטובוסים?  אולי זו הזדמנות לבחור עבורן מולדת חדשה.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

התמונות מתוך פסטיבל הריקוד ונקובר 2018 . צילום: גלית לוינסקי Photos: Festival Ha'Rikud Vancouver 2018 / Galit Lewinski

16 מחשבות על “להיות ישראלי/ת בתפוצות

  1. חס וחלילה לבחור לבנותיים מולדת חדשה!

    ארץ שנאהב
    היא לנו אם ואב
    ארץ של העם
    ארץ לעולם
    ארץ בה נולדנו
    ארץ בה נחיה
    יהיה מה שיהיה.

    ארץ, ארץ, ארץ,
    ים אל מול החוף
    ופרחים וילדים
    בלי סוף.
    בצפון כינרת
    בדרום חולות
    ומזרח למערב
    נושק גבולות/ נושק בסוד
    ארץ שנאהב…

    ארץ, ארץ, ארץ,
    ארץ התורה
    את מקור האור
    ושפת האמונה.
    ארץ, ארץ, ארץ,
    ארץ יקרה,
    הן הבטחת
    שאין זו אגדה.

    אהבתי

    1. אנחנו בהחלט מתכננים לחזור ולחיות בישראל. אני מאוד אוהבת את ישראל וזוכרת את היתרונות שלה. קשה לי להתגעגע כשאני קוראת חדשות מהארץ. גם על ההתנהלות במדיניות הפנים וגם על המאורעות בעזה. אני גם יודעת שלעולם לא ארגיש "בבית" במקום אחר. רק מהרהרת בקול רם, ומשתפת אתכם.

      אהבתי

  2. את מחזירה אותי כל פעם מחדש לשנתיים שלי במסצ'וסטס. בדיוק אותן מחשבות ותהיות, בערך לפני עשרים שנה. אין חדש תחת השמש. אני אישה של מילים (זו גם העבודה שלי) ולכן לו הייתי בוחרת להמשיך לחיות בארה"ב תגית המחיר היתה גבוהה במיוחד: לחיות במקום שבו את לא מדברת את שפת אמך, ולא משנה כמה טובה האנגלית שלך את זרה, ויש ניואנסים שחומקים ותמיד יחמקו ממך. להיות רחוקה מהתרבות שלך, מהשורשים, ובעיקר, מהמשפחה. אבל את אישה של תמונות, ואלה דוברות 'בינלאומית'. אולי השיקולים שלך אחרים.

    אהבתי

    1. אני מאוד מזדהה עם המילים שלך. אני מרגישה בכל נימי ליבי שהבית בישראל, ולא "שייכת" לכאן. לכן הנסיון להחליט החלטות רציונליות במקום כל כך רגשי מאוד קשות…

      אהבתי

  3. פוסט שצובט את הלב, הצבוט גם כך, שלי.
    העברת את הקונפליקט הפנימי, השבר, שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהנוף שבפנוכו. עם דמעה בזווית העין תצלומי הריקודים נוצצים במיוחד ❤️

    אהבתי

  4. קראתי את הפוסט וממש עלתה לי בראש השאלה הראשונה של יונתן כשנחתנו בוונקובר ( 4 שנים אחורה, אמצע מבצע ״צוק איתן״, אזעקות כל יום.. פעמים ביום, בגן לומדים להיכנס במהירות לחדר האטום)…
    יונתן: איפה המקלט או החדר האטום?
    אני: אין פה מקלט או חדר אטום
    יונתן: אז מה עושים שיש אזעקה?
    אני: אין מלחמות בקנדה….
    השאלה איפה נכון יותר לגדל את הילדים תמיד קיימת ברקע, ולמרות המלחמות והאזעקות והפיגועים.. השאלה איפה באמת הבית???

    אהבתי

    1. קראתי מה שכתבת ומיד עלו לי דמעות לעיניים. "אין מלחמות בקנדה". אני זוכרת את עצמי באחד הימים הראשונים של "צוק איתן", יושבת על הרצפה בסלון ועלי שתי ילדות שאני מנסה להעסיק, אחת בת שלוש ואחת בת חצי שנה. אנחנו בבית כי כל רגע יכולה להיות אזעקה ונצטרך לרוץ למקלט, אני ושתיהן, רם במילואים. וכל הזמן אני חושבת לעצמי: איך אני חיה ככה?! בדיוק עכשיו היינו אמורים לגור שנתיים בונקובר (בסבב הראשון של הנסיונות היינו אמורים להגיע ביולי 2014. זה לא קרה ובמקום זה הייתי על הרצפה בבית מחכה לאזעקה).

      אהבתי

  5. אני לא יכולה לענות על השאלות שלך, אבל נגע ללבי שאת בודקת בYNET לפני שאת מפרסמת כאן פוסט. אני עושה בדיוק את אותו הדבר, תמיד.

    אהבתי

    1. גם אני עשיתי את זה עוד בארץ, אבל כאן אני מרגישה שאני צריכה לבדוק גם מה ״האווירה״, לפעמים קשה לי להבין רק מהכותרות…

      אהבתי

  6. בצילומים רואים את הטוב משני העולמות: הפקה מעולה ומוקפדת כמו שלא יודעים לעשות בארץ, עם הביחד שהכי יודעים לעשות כאן. אני לא יודעת איך הקנדים יחסית לאמריקאים, אבל אחרי 5 ימים של תענוג בניו יורק אני יודעת שבחיים לא הייתי מסוגלת לגדל ילדים במדינה הזאת. לא משנה עד כמה הנימוס והסדר אטרקטיבי, הזיוף הזה מחרפן אותי, והמחסור באינטימיות.
    מבינה אותך לגמרי ואת מחשבותייך. בדיוק חשבתי על זה שבארץ לא מוכנים להפנים שאנשים בוחרים לגור במקום אחר. גם אם יש לי בני דודים שחיים מחצית חיים באמריקה, אנחנו תמיד נגיד "הוא חי 20 שנה ב.." ולא "הוא גר ב". כאילו סופרים לו, בידיעה שעוד שניה הם חוזרים. ובכן, יותר ויותר לא חוזרים, וזה בסדר גמור.

    אהבתי

    1. כן העלת פה כמה נקודות מאוד משמעותיות. אנחנו כאן גם שואלים את הישראלים – כמה זמן אתם פה? למה באתם? לפלושים? לאמזון? מתכננים להשאר?
      יש את אלה שכבר הרבה שנים פה ואז אין את השיחות האלה. ב"דור " שלנו אין אף אחד שאומר שהוא נשאר. כולם מתכננים לחזור מתישהו. יש כאלה שפשוט כבר יודעים מתי…

      אהבתי

  7. פוסט מרגש ומעורר מחשבה. בכל פעם ש"המצב" נהיה קשה אני מהרהרת בבחירה שלי לגור כאן. אני יודעת שלא ארגיש באמת בבית בשום מקום אחר, אני קשורה לישראל, לשפה, לתרבות בנימי נפשי. אבל עדיין תוהה אם הייתי מסוגלת לבחור אחרת עבור הילדים שלי. ואגב – גם עומר בחוג ריקודי עם! כאן קוראים לזה חוג הורה, וזה ממש חזק בפרדס חנה. בעוד יומיים הופעת סוף השנה שעומר מחכה לה מהשיעור הראשון. ההפקה אצלכם נראית ברמה מדהימה.

    אהבתי

    1. ההפקה באמת ברמה אחרת. מדהימה ממש! מגניב שהוא בחוג ריקודי עם, למה לא?! גם ריקוד וגם ישראלי, נשמע לי אחלה חוג.

      אהבתי

אין כמו תגובות לשמח לבב בלוגרית, יאללה, תחלקו איתי (:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s