הבלוג מראיינת מומחית אורחת: שרון גולדמן על התנדבות

כשרם חזר מהמספרה בשבת האחרונה הוא סיפר לנו על הספרית שלו – "בחורה כזו מגניבה, כולה קעקועים ותספורת ועניינים, סיפרה לי שהיא לומדת פיתוח קול או משהו כזה. וככה תוך כדי שיחה היא אומרת – בימי ראשון אני במספרה, בימי שלישי אני לומדת, בימי שני יש לי את ההתנדבות שלי…"

וגם השכן שלנו מלמטה- ג'יימס, בחור צעיר, רווק, שיש לו נגריה. ניפגשנו למטה בגינה שלנו והוא שאל על החופש, וכשרם שאל איך עבר החופש שלו הוא אמר משהו כמו "סבבה, היינו פה, קצת התנדבתי פה בשכונה – בניתי פרגולה לגינה הקהילתית, היינו בים, כאלה".

כנראה ששנתיים וחצי זה מעט זמן פה, כי אנחנו עדיין מופתעים.

כשהתחילה שנת הלימודים הראשונה של הבנות פה בוונקובר, בבית-הספר היהודי נתתי את מספר כרטיס האשראי שלי, כתנאי להתנדבות של 12 שעות שנתיות. אם אני לא עומדת בשעות ההתנדבות אליהן אני מחוייבת – בסוף השנה בית-הספר ימשוך מחשבוני 300 דולר, או את הסכום היחסי לפי השעות שכן תרמתי. בתחילה, כמובן, התקוממתי. 'אני כבר תרמתי מספיק בחיים שלי', חשבתי ביני לביני, 'אני שירתתי שנתיים בצבא ועוד חצי שנה של"ת בנח"ל', 'הייתי מדריכה בצופים', 'תרמתי דם' ועוד מגוון קיטורים בסגנון 'תרמתי בעבודה'. פשוט לא הבנתי את זה. למה? למה בית-ספר פרטי שעולה עשרות אלפי דולרים בשנה לכל תלמיד צריך גם את ההתנדבות שלי?!

אחרי ההתנגדות הראשונית, ובעיקר הלחץ של 'מה אני אצטרך לעשות ועם מי אני אצטרך לדבר בשביל זה', התחלתי להבין שיש המון אפשרויות להתנדבות בבית-הספר, מגזירת ניירות כדי לעזור למורות, דרך טיגון לביבות בחנוכה, קישוטים בחגים, ליווי טיולים, עזרה ברכישת מצרכים ועוד ועוד. תכל'ס מלבד האפשרויות האלה שמתפרסמות כמעט בכל שבוע במיילים שבית הספר שולח, כמעט כל אחד יכול למצוא איזו התנדבות שמתאימה לו. אני פניתי למורות של הבנות, ואחר כך לאחראית על קשרי החוץ והמדיה, סיפרתי שאני צלמת והצעתי את שרותי. מאז צילמתי לבית הספר עשרות שעות בהתנדבות (הרבה מעבר ל-12 שאליהן אני מחוייבת בכל שנה), ליוותי טיולים, ציירתי שלטים והכנתי סנדוויצ'ים. "טוב, את לא ממש עובדת" בטח תאמרו לעצמכם. אבל זה לא עובד ככה.

אז איך זה עובד? כדי לנסות לפצח את החידה של רוח ההתנדבות הקנדית לישראלי הממוצע גייסתי את אחותי, שרון גולדמן (אותה חלקכם מכירים מהפוסט הקודם על הבית היפה ביותר בוונקובר), הפעם על תקן ישראלית/קנדית. שרון גרה עם משפחתה בקנדה כ-17 שנים, חמש מתוכן בטורונטו והשאר בוונקובר. היא מתנדבת באופנים שונים כבר 17 שנים, ויותר מכך, לפני יומיים, בפגישה השנתית של ה-JCC הוענק לה פרס מטעם המחלקה לתרבות ישראלית של המרכז הקהילתי היהודי על התנדבות יוצאת דופן לאורך השנים.

מה זו התנדבות בקנדה? ראיון עם שרון גולדמן.

שרון, תעזרי לנו להבין, למה בכלל אנשים מתנדבים פה?

ש: הגישה פה בצפון אמריקה היא שחלק ממה שאנחנו עושים בחיים היא תרומה כדי ליצור קהילה, קהילה היא לא מובנית, והיא לא מובנת מאליה, צריך ליצור אותה. בעצם כדי ליצור לנו תחושת שייכות. יש כל מני חלקים כאן שאני מרגישה שייכת אליהם, וכדי להיות שייכת את תורמת מזמנך, וגם תורמת כסף.
בית-הספר הוא אחת מהקהילות שאנחנו שייכים אליה. כך גם ה-JCC – המרכז הקהילתי, ויש קהילות יותר שכונתיות, ובלימודים או מקום העבודה, וכד'.

איפה את תורמת?

ש: אני תורמת לבית הספר של הבנות שלי (בית הספר היהודי והתיכון היהודי), ל-JCC (המרכז הקהילתי היהודי) , ולפדרציה היהודית. לפעמים תורמת כסף לארץ.

למה חייבים להתנדב? מה עושה מי שעובד במשרה מלאה?

ש: בבתי-הספר הפרטיים צריך להתנדב, גם בתיכון היהודי צריך לתת 12 שעות, גם בבתי ספר פרטיים אחרים. הרבה אנשים מוצאים את הזמן, הם מתאמצים. אנשים אחרים מעדיפים לתרום את הכסף (ה-300 דולר). לחלק מהאנשים 12 השעות שהם מתנדבים שוות יותר מ-300 דולר. הם לאו דווקא מתנדבים בגלל הכסף. הם גם מתנדבים בעוד מקומות, לא רק בבית-הספר שמחייב אותם.
בעיני יש בזה את הנתינה, את מקדמת את האינטרסים שלך וגם מרגישה שייכת למשהו.
זה משהו שאם לא בא מהבית ומהקהילה –  מחנכים לזה בבית-הספר כחלק מההתנהלות היומיומית. צדקה, תרומות, Food Bank, שני דולר פה ושם.
בקהילה היהודית זה חלק מהערכים שלנו – צדקה, עזרה לזולת. בית הספר מלמד את זה.

איך בית הספר מלמד את הילדים לתרום?

ש: כמו שתמר אוספת כסף לצדקה בכל יום שישי, ובסוף השנה שעברה הלכו כל ילדי הגן עם הגננות לסופר וקנו אוכל לנזקקים בכסף שאספו. בכל חודש יש יום איסוף מזון לנזקקים היהודים, יש יום של איסוף מעילים ובגדי חורף, טואלטיקה, גרביים וכד'. בדרך כלל זה לנזקקים מהקהילה היהודית, אבל השבוע דווקא אספו כסף שמטרתו שליחת ילדים באוגנדה ללימודים בבית-ספר. (הערת הבלוג – תשאלו את עלמה: היא לא יודעת איפה זה אוגנדה אבל יודעת להסביר בדיוק שכל ילד עולה 50 דולר למדינה לשנת לימודים).
זה ברמה היומיומית. בכל שבוע יש משהו. מעבר לקופסא של הקרן -קיימת שיש בכל כיתה. בכיתות הגבוהות יש את "חסד קלאב" שהם בעצם מתנדבים לעזור בקהילה שלהם – בתוך בית הספר. לעזור לילדים הצעירים מהם בתור בקפיטריה, לשמור בחצר, לעזור בספריה. הם גם אחראים על איסוף התרומות והמזון לפוד-בנק. גם כל עניין החונכות – לכל ילד בכיתה ז' יש חניך בכיתה א'. (הערת הבלוג: עלמה בכיתה ב' והיא חונכת של ילדה בגן חובה, בכיתה של תמר. בכל שבוע יש לכל הכיתה זמן חונכות, וכל ילד וילדה מקריאים סיפור, משחקים או עושים פעילות עם החניך שלהם).

בכיתות הגבוהות (ו', ז') יש שיעור בנושא, קוראים לו "תיקון עולם אין אקשן". השיעור הוא לגיל בני המצווה, והם לומדים על ההתבגרות של עצמם ביחס למשפחה ולקהילה. הם לומדים גם על החובות והזכויות שלהם כשהם גדלים, ועל האחריות שלהם. הם מתנדבים באיסוף מזון לנזקקים, וגם הולכים לעזור בבית תמחוי בדאון טאון. (הערת הבלוג: בוונקובר יש בעיה קשה של מחוסרי בית, בעיקר בדאון טאון).
לקראת סיום בית הספר, בכיתה ז' עובדים על פרוייקט גדול, MVP (Mitzvah Volunteer Program). פרוייקט של כיתה ז' שבו מלמדים אותם את המשמעות של להתבגר – המקום שלהם בעולם ומה יכולים לעשות בשביל אנשים אחרים. זה הפרוייקט המסכם. כל ילד צריך לבחור עמותה וללמוד עליה ולהציג אותה בפני החברים לכיתה ולאסוף כסף בצורה משותפת (על ידי בקשת תרומות,  עבודה בכל מני דברים – כמו למכור עוגיות, לימונדה, לעשות גראז' סייל, לעשות בייביסיטר ולתרום את הכסף,  או לתרום מהכסף שהם מקבלים לבר/בת-מצווה). בסוף כל התהליך הילדים מחליטים איך לחלק את הכסף בין העמותות. הבת הצעירה שלי הרצתה ואספה כסף לעמותה הנקראת Obakki שאוספת כסף במטרה לדאוג למים נקיים וחפירת בארות בכפרים מרוחקים באפריקה.
בבית הספר התיכון יש Rec-Week שבו כל שכבה הולכת להתנדב במשהו שבוע שלם, לחלק מרק בבתי תמחוי, וכד', כל בית-ספר עושה את זה ברמה מסויימת. בבתי ספר ציבוריים זה קצת אחרת יש כמות שעות שהם צריכים לתרום בהתנדבות.

זה כ"כ טבוע ומצופה מאנשים פה, שיש אוניברסיטאות שזה חלק מדרישות הקבלה שלהן. בשביל להתקבל צריך לא רק ציונים, צריך לכתוב חיבורים ולהראות שאת בנאדם שמעבר ללשבת וללמוד, עושה דברים בשביל להעשיר את עצמו ואת הסביבה. כך למשל באונטיברסיטת UBC.

נתת לבת שלך לתרום את הכסף שהיא קיבלה לבת-המצווה שלה?!

ש: לגבי תרומת הכסף של הבת -מצווה – הלכתי לפני כמה שנים להרצאה בבית-הספר על איך ללמד ילדים על משמעות הכסף וחיסכון. הסבירו שאת צריכה לדבר עם הילד להחליט מראש איך כדאי לחלק את הכסף שיש לו: נגיד אחוז מסויים לביזבוזים, אחוז לחיסכון, ואחוז לצדקה. הבת שלי גייסה לפרוייקט כסף מחברים ומכרים שלהם הסבירה על האגודה, היא גם מכרה סליים בבית-הספר ואספה את הכסף, וכן, גם תרמה מהכסף שלה.

לילדים יש גם את האפשרות של Toony Birthday, יש לזה כל מני גרסאות. בעיקרון הרעיון הוא שליומולדת של ילד האורחים – ילדי הגן או הכיתה לא קונים מתנה אלא נותנים שני טוניס (טוני הוא מטבע של שני דולר קנדי) אחד הילד אוסף וקונה מתנה לבחירתו, ואת הטוני השני הוא משתמש לתרומה לאגודה לבחירתו. זה מלמד את הילדים גם להעריך את המתנה שהם מקבלים, במקום אוסף של מתנות קטנות שהן הרבה פעמים מיותרות או חסרות ערך, גם מלמד על להמנע מפזרנות בתרבות השפע והקפיטליזם, וגם שאם יש לך כסף לעצמך, חשוב לתתן גם למי שאין לו. (הערת הבלוג: עוד לא הצלחתי לשכנע את בנותי הפרטיות לעשות יומולדת טוני, למרות שהן הוזמנו להרבה כאלה. הפשרה שהגענו אליה היא סכום כסף קטן מהדודים במקום כמה מתנות. עלמה קנתה לעצמה נעליים מאירות בסכום הזה, ואת החצי השני תרמה לסאני היל – מרכז לשיקום והתפתחות הילד בוונקובר).

איפה את מתנדבת? תני לנו דוגמאות של אופנים שאפשר להתנדב פה

ש: היו שנים שהתנדבתי לעזור למורה לעברית בבית-הספר היהודי – התחייבות של פעם בשבוע. לימדתי עברית. בכיתה של הבת האמצעית שלי, משום מה במשך שנתיים לא היתה העשרה בעברית, והמורה איפשרה לי להוציא ילדים ולעשות העשרה. היינו קוראים ביחד בעיתון 'ינשוף' – קיצור החדשות בעברית קלה, עבדתי לפי תכנית הלימודים. לא חושבת שזה קיים כבר.

אני מתנדבת בשני בתי-הספר של הבנות שלי את ה-12 שעות בכל אחד שאני מחוייבת לתת. חוץ מזה היו שנים שהייתי בוועדה של ה-Pac (אירגון ההורים שמארגן פעילויות חברתיות בבית הספר) אני מתנדבת הרבה שנים בוועדה של חוג ריקודי-העם בJCC, בוועדה של יום העצמאות של הפדרציה היהודית. כל הדברים האלו חייבם מתנדבים כי אחרת זה לא יקרה. אי אפשר להסתמך על כוח האדם המינימלי של האגודות האלה, אם רוצים משהו שמעבר צריך לתת מעצמך. כל הוועדות האלה זה אנשים שמתכנסים ונותנים רעיונות והרבה פעמים הם צריכים לבצע את זה בעצמם אחר-כך. למשל בריקודי-עם יש את פסטיבל הריקוד שהוא גולת הכותרת של החוג. בפסטיבל יש הופעות של כל הרפרטואר של הריקודים שלמדו ומזמינים קבוצות אורחות (מחו"ל – מישראל, מקסיקו, ארצות הברית) וצריך לארח אותם, להסתובב איתם, ארוחת ערב, מסיבות ופעילויות. – יש לכך סיבסוד מהפדרציה אבל נעזרים באנשים פרטיים כי בלי זה זה לא ילך. הרבה פעמים אירחנו בבית נערות ממדינות אחרות שבאו לתקופה של פסטיבל הריקוד, או נערים ונערות שבאו למחנות הקיץ מישראל. גם ביום-העצמאות  – בכל שנה מארגנים את המופע הגדול של ערב יום-העצמאות, אבל צריך לדאוג גם לאמנים עצמם, חברי הוועדה הם אלו שמסיעים אותם, דואגים לאוכל ולדברים טכניים.

Choices – צ'ויסיס, זו השנה השניה שאני מתנדבת והשנה הייתי הקו-צ׳ר (= אחת משלוש האחראיות על האירוע). צ'ויסס הוא ערב לנשים בלבד, המורכב מארוחת-ערב ושתי הרצאות. הרצאה אחת של מישהי מהקהילה שהושפעה מהפדרציה או שהפדרציה עזרה לה והשניה של מישהי מבחוץ – בכל מני נושאים שמתקשרים ליהדות או לפדרציה. (הערת הבלוג: זהו אירוע מאוד חגיגי המשלב מינגלינג עם נשות הקהילה, לאפשרות לכל מני תרומות קטנות להגרלות, ושתי הרצאות. השנה – בגלל שאחותי היהתה בין המארגנות – גם אני הייתי. ההרצאה הראשונה היתה של חברת הקהילה שנפגעה קשה בפיגוע בירושלים ב-1997, והשניה היתה הרצאה של בת של ניצולת מלחמת העולם השניה, פולניה שהצילה יהודים והוכרה כחסידת אומות העולם, שתי ההרצאות היו מרגשות ומעוררות השראה ומחשבה).

צ'ויסס הוא אירוע מאוד גדול, יש מאחורינו את הפדרציה, לא היינו עושים את זה בלעדיהם. מה זה האירוע? ערב שחוגג את הבחירה של כל אישה לתרום לפדרציה היהודית. בעצם כל האירוע הוא תרומה. צריך לתרום כדי לקנות כרטיס כניסה, ומחוייבים לתרום סכום כבר בשלב ההרשמה. בכל שנה מגיעות 500 נשים, והן תורמות גם במהלך הערב באמצעות הרשמה להגרלות על פרסים. זה אירוע של הפדרציה, ולמרות המחיר היקר של כרטיס הכניסה, צ'ויסס בסופו של דבר מכניס סכום אפסי לעומת הכסף שהפדרציה אוספת בכל השנה.

מה היא הפדרציה היהודית ומדוע בכלל אנחנו צריכים לתרום כסף (וזמן) לכל הגופים האלה?

ש: הפדרציה היהודית היא ארגון גג שהתפקיד שלו להיות מאחורי הקהילה היהודית בתפוצות ולעזור בקשרים בין הקהילה לארץ ובתרומות לארץ. הפדרציה נרתמת גם לעזרה לקהילות אחרות לא רק ליהודים (למשל אסון ההוקי הגדול שהיה בקנדה לפני כשנה). יש קשרים בין הפדרציות של צפון אמריקה.

הפדרציה עוזרת גם לנזקקים יהודים בעיר – גם לנזקקים באופן חד פעמי – מי שפתאום נפל עליו משהו והוא זקוק לעזרה, וגם עזרה קבועה. הפדרציה היא זו שמסבסדת טיולים של בתי הספר היהודיים לארץ, ועוזרת בכלל לקיום של בתי-הספר היהודיים ומחנות הקיץ היהודיים. הפדרציה היא זו שעוזרת בסבסוד שכר הלימוד הגבוה למי שלא משתכר מספיק.

לכל הגופים האלה – הפדרציה, בתי-הספר היהודיים, אירגוני הנוער, ק.ק.ל – יש מערך שלם של אירגון תרומות. יש קמפיין איסוף תרומות שנתי לכל גוף בנפרד, ובתקופה שגוף אחד מריץ קמפיין – לא יהיה קמפיין לגוף אחר. יש  אנשים שזה התפקיד שלהם – נשלחים מיילים, וגם פונים ישירות לאנשים, והכל כדי לעודד תרומות. כל הארוחות היוקרתיות – כמו למשל ארוחת הספורט – מגייסת כסף לJCC, יש ארוחת ערב חגיגית לגיוס כספים לבית-הספר. אלו ארוחות שכרטיס הכניסה שלהן עולה מאות דולרים, ומטרתן תרומה בלבד.
למשל שיפוץ בית הספר היהודי – שיפוץ שארך שנתיים ועלה למעלה מעשרים מליון דולר, כולם מתרומות של הקהילה. כולנו תרמנו (הערת הבלוג: גם אנחנו תרמנו איזה סכום שהתחלק בח"י דולרים. קמפיין איסוף הכספים לשיפוץ ובניית האגף החדש המשיך כדי לכסות את סכום ההשקעה, למרות שהגענו לוונקובר בדיוק כשהאגף החדש בבית-הספר נפתח! זכינו).

סיכום וראיית העולם הישראלית, שהפכה לקנדית

ש: כשהגעתי הנה בהתחלה, לא הבנתי (כמו ישראלים אחרים) שבית-הספר, בית-הכנסת, המרכז הקהילתי היהודי ואפילו מחנות-הקיץ לא יתקיימו בלי תרומות של אנשים פרטיים. תרומות של זמן ושל כסף. זו האחריות של כל היהודים ששייכים לקהילה. אני לא הבנתי את זה בהתחלה כי בארץ זה לא ככה.
בהתחלה הרגשתי שכל הזמן יש "איזה משהו". שוב מבקשים מבית-הספר עוד שני דולר, עוד שעות התנדבות, עוד תרומות של מוצרי מזון. בארץ יש יותר הרגשה של "תרמתי בעבודה". זה טבוע בתרבות שלנו. למרות שגדלנו בבית שכן תורמים ל'אגודה למען החייל' ול'אגודה למלחמה בסרטן', ומתנדבים במשמר-האזרחי.
פה אני מרגישה שזה שלי, ואני רוצה שזה יקרה אז אני צריכה לעודד את זה ככל יכולתי. אני רוצה אמנים מובילים שיופיעו ביום-העצמאות, אני רוצה שיהיה חוג לריקודי-עם, אני רוצה שתהיה פדרציה ובית-ספר יהודי וחוגים – אז אני צריכה לתת מעצמי. לכן אני גם הולכת לכל ההופעות של האמנים שמגיעים לכאן מהארץ להרצות או להופיע. אם הם הגיעו עד הנה, אני יכולה לקנות כרטיס ולהגיע להופעה שלהם.
וזה לא רק בקהילה היהודית – זה כך גם בשכונה ובעיר.

הערת הבלוג: בארץ גם התנדבתי בגנים של עלמה ושל תמר, למרות שאי אפשר להשוות בין כמות השעות שהתנדבתי בארץ לזו שאני מתנדבת פה. האם זה בגלל שיורידו לי 300 דולר אם לא אתרום 12 שעות התנדבות? אולי בגלל שבארץ זה בכל מקרה "שלנו", אני פחות מרגישה שאני צריכה "להתאמץ"? אולי בגלל שכאן, בגולה, בקהילה יהודית פצפונת, אני מרגישה "שייכת" לקהילה, יותר מבכל שכונה שגרתי בה אי-פעם בישראל?

תודה רבה לשרון שעזרה לי קצת לנסות להסביר את התופעה המוזרה הזו של התנדבות בקנדה, מקווה שהצלחנו לסקרן אתכם.

ועכשיו כמה תמונות משעשעות, אחרי כל המלל הזה:
דמי כיס ותרומה גלית לוינסקי
דמי הכיס של עלמה מחולקים לפי נושאים

שודדות חמודות

"בואי נתלבש כמו גָנָבוֹת" אמרה בוקר אחד תמרול לעלמיק.

כמה דקות וחולצות זרוקות מחוץ לארון אחר-כך: "אמא, את יכולה לעשות לי גוּלְגוּל כמו של גנב?"

ואיך הן יודעות איך נראה גנב אתם שואלים?

אחד הקטעים מתוך מופע סיום השנה של בית-הספר לאומניות הבמה של ה-JCC היה בסגנון "שוטרים וגנבים" זו היתה הופעת הסיום של חוג אקרובטיקה, והוא נראה בערך כך:

End of the year show Dena Wosk Photo by Galit Lewinski
Dena Wosk School of Dance / 2018 Photo: Galit Lewinski
End of the year show Dena Wosk Photo by Galit Lewinski
Dena Wosk School of Dance / 2018 Photo: Galit Lewinski
End of the year show Dena Wosk Photo by Galit Lewinski
Dena Wosk School of Dance / 2018 Photo: Galit Lewinski

תמרול ראתה את המופע וזה נחרט בליבה.  כך מתברר, נראים גנבים: חולצת פסים, מכנסיים שחורים, גולגול, ואם יש, גם מסכה לא תזיק. אבל המסכה איננה פריט חובה.

ובחופש הגדול הזה, בימים שאין קייטנה, כל בוקר מתחיל בזה שתמרול לא רוצה. לא רוצה לאכול, לא רוצה לצחצח, לא רוצה ללבוש מה שהכנתי לה, וגם לא שום דבר אחר מהארון. עד שיש לה רעיון: "בואי נהיה דמבואיות" (דמבו הפיל המעופף בבת), או "בואי נלבש אוברולים", "בואי נהיה בנות-ים", "בואי נהיה כלות" וכו' וכו'. לשמחתה עלמה מוכנה מיד לשתף פעולה. כמה דקות ובגדים פזורים אחר-כך אני רואה  צמד בננות מרוצה, מוכן להתחיל את היום.

מציירות ביחד צילום גלית לוינסקי
מיד התיישבו להנציח את הרגע. וגם אני כמובן

מציירות ביחד צילום גלית לוינסקי

נדנדה צילום גלית לוינסקי
אין יום שלא מתחיל בנדנדה
נדנדה צילום גלית לוינסקי
הגנבות המזמרות

חייב להיות יום טוב עם שתי שודדות חמודות כאלה נכון?!

זה השיר שליווה את המופע המתוק ההוא:

אגב מישהו יודע איך אומרים לִיסְטִים בנקבה?

 

BlackBird

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי

היום הציפור שלי עלתה להופיע במופע סוף-השנה של חוגי אמנויות הבמה ב-JCC.

הציפור – תמרול, תכף בת 4.5, עם עוד שבע חברותיה לחוג הבלט, עלו לרקוד לצלילי BlackBird של הביטלס, על במה מול קהל של 300 איש.

כבר סיפרתי פה על המקום שנותנים לעמידה מול קהל בצפון אמריקה?

זה מאוד מקובל, שבסיום השנה בכל חוגי הריקוד, השירה והנגינה מסיימים בהופעה גדולה. ההורים רוכשים כרטיסים למופע, בנוסף לתשלום עבור תלבושות ייעודיות, ומגיעים לפרגן לצאצאים המופיעים.

גם בבית הספר עולים מופעים לחגים, מופע גדול באביב (Spring Musical), מופע של התזמורת, ומופעי סיום. אני יודעת שגם בארץ מופיעים על במות בבית-הספר, בחגים ובחוגים מסויימים. אבל כשעלמה סיימה חוג בלט ברמת-גן המופע היה באולם הספורט ומול ההורים בלבד.

אולי בגלל שתמר כל-כך התרגשה וספרה את הימים עד להופעה כבר שבוע,

אולי בגלל שהיא עשתה חזרות בבית, ולימדה את עלמה את התנועות,

אולי בגלל שהיא התאמצה לכתוב בעצמה את המילים של השיר ולתת במתנה למורה שלה לריקוד,

אולי בגלל שזה החוג הראשון שהיא השתתפה בו אי-פעם, ואפילו לא ידעתי אם היא תתמיד, בטח לא אם היא תסכים לעמוד על הבמה ולרקוד מול קהל,

אולי בגלל שהיא ציפור בת ארבע-כמעט-וחצי

אולי בגלל שהיא רקדה כל-כך יפה

אולי בגלל החיוך הנבוך-גאה שלה על הבמה

אולי בגלל כולם ביחד

לא הפסקתי לדמוע מרגע שהתחיל להתנגן הצליל הראשון, ועד מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל.

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי
אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה!

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי

מפאת צנעת הפרט של שאר הילדות אני לא מוסיפה פה תמונות ווידיואים, אבל אני מצרפת את השיר. תעצמו עיניים ותדמיינו את הדבר הכי מתוק שראיתם, ככה זה בדיוק היה.

להיות ישראלי/ת בתפוצות

כשאת חיה מחוץ לישראל, את בעצם יכולה לבחור כמה "ישראלית" להיות. זו בחירה אקטיבית.

אין צפירה ביום הזיכרון.

כולם נוסעים ביום כיפור.

גם אין עדלאידע בפורים, זיקוקים ביום-העצמאות, פקקים בליל-הסדר.

אין סרטי-שואה בטלויזיה אחרי שחוזרים מבית-הספר ביום השואה.

אין "אווירה של יום שישי" ביום שישי בצהריים. גם אין שקט של שבת בבוקר.

אין חדשות. בשביל לקרוא חדשות אני נכנסת ל-Ynet.

אין "אווירה של מלחמה". לא מתקרב הקיץ ואיתו מתגנב החשש שהנה, זה שוב מתחיל.

כשנופלים טילים ברמת הגולן ואני באמצע שיעור קרמיקה אף אחד מסביבי לא יודע מה עובר לי בראש ולמה אני לא מצליחה למרכז את החומר.

לפני שאני מעלה פוסט חדש לבלוג, רגע לפני ה-Publish אני נכנסת ל-Ynet רק כדי לוודא שלא קרה משהו בדיוק עכשיו בארץ ורק אני לא מודעת אליו.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

אבל אפשר לבחור כמה ישראלית אני רוצה להרגיש היום:

יש JCC – המרכז הקהילתי היהודי שמקפיד לחגוג את כל החגים. כולל טקס יום הזיכרון, כולל הפנינג בפורים, כולל סופגניות בחנוכה. כולל הכל. רק צריך להגיע.

יש הופעה ביום העצמאות. הופעה מושקעת, של אחד האמנים המובילים בארץ (בשנה שעברה היו ג'יין בורדו, השנה שלומי שבן אירח את נינט) באולם הכי יפה בונקובר.

יש הופעות של אמנים מישראל, במחיר מגוחך בשיתוף הקהילה. מאז שהגענו הופיעו פה: דן תורן, שלום  חנוך, עידן רייכל, דיויד ברוזה, יזהר אשדות. אנחנו עדיין מייחלים ליהודית רביץ. ישנן הרצאות של סופרים ואורחים ישראלים בתחומים נוספים.

יש בית-ספר יהודי – למי שרשום אליו. הוא חוגג את כל החגים היהודיים והישראלים ובגדול. מי בכלל מכיר את סיפור ל"ג בעומר?! אני מכירה. כי תמר ועלמה סיפרו לי. הן גם חגגו בהפנינג ל"ג בעומר, עשו סדר טו' בשבט וטיול מיוחד לכבודו, וחגגו כל נר של חנוכה בנפרד. וזאת כמובן בנוסף לחגים ה"גדולים". בשביל להרגיש אווירת חג כאן צריך להתאמץ, ובית-הספר יוצא מגידרו כדי שהילדים יהנו מהחגים.

יש "פסטיבל הריקוד" שהוא פסטיבל שלם סביב הופעות חוגי ריקודי-העם שמתקיימים בבתי-הספר היהודיים ובמרכז הקהילתי. לפסטיבל מגיעות גם להקות מחו"ל – השנה הגיעו להקה מקרית-שמונה, ולהקה ממיאמי. חוץ מההופעות יש גם הפנינג חינמי (הפנינג בכל הזדמנות. תמיד עם אוכל ישראלי). את הרקדנים האורחים מארחות משפחות יהודיות, ובנוסף לריקודים בפסטיבל יש גם מסיבות לחבר'ה הצעירים, הרקדות וכד'. כן, עלמה משתתפת בחוג ריקודי-עם במשך כל השנה. מי בוחר חוג ריקודי-עם בגיל 6 בארץ?!

*****

בימים האחרונים אני מרגישה יותר ישראלית מבדרך כלל. החדשות מהארץ יושבות לי כמו אבן על הלב, וחוץ מישראלים – אין לי עם מי לדבר עליהם. קנדים לעולם לא יבינו. מי שגדל פה לא יכול לדעת איך זה לפחד ממלחמה, להבהל מרעש של אופנוע כי הוא מזכיר אזעקה, או לישון במיטה של ההורים כילדה מפחד כי אבא במלחמה בלבנון. הם לא יכולים להבין את המורכבות של לא להסכים עם המדיניות של המדינה שלך, אבל לרצות להגן עליה. להבין שיש שני צדדים. רוב היהודים פה מאוד מחוברים לארץ, מבקרים בה, או אפילו חיו בה כמה שנים. אבל ישראל איננה המולדת שלהם.

בימים האחרונים אני מרגישה את כובד המילה ״מולדת״. זו שמושכת אותי אליה בחזרה, למרות שלפעמים היא כל-כך רעה ואכזרית. לבניה וגם לשכניה.

האם בה אגדל את בנותי? כדי שגם הן יגדלו עם פוסט-טראומה מודחקת מאזעקות וריצות למקלט ופיגועים באוטובוסים?  אולי זו הזדמנות לבחור עבורן מולדת חדשה.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

התמונות מתוך פסטיבל הריקוד ונקובר 2018 . צילום: גלית לוינסקי Photos: Festival Ha'Rikud Vancouver 2018 / Galit Lewinski