אוסף המצלמות שלי:
אוסף המצלמות של הבנות שלי (תכלס גם חלק מאוסף המצלמות שלי אבל אלה מצלמות ואביזרי אופטיקה שאני נותנת להן להשתמש בהם. כך גם יש לי תירוץ להמשיך לקנות עוד מצלמות לאוסף):
בדרך כלל רוב המצלמות שלי עומדות בכבוד במדף מיוחד שבנינו להם בספרייה, והמצלמות של הבנות במדף משלהן נמוך יותר, או "מסתובבות" ברחבי הבית, תלויות על צוואר או כתף של בננה.
כבר סיפרתי כאן על ימי הכיף שאני עושה פעם ב- עם עלמיק, רק שתינו, יום חופש, אחת על אחת.
אז יום הכיף האחרון שאני ועלמיק עשינו היה במוזיאון תל-אביב. אני מאוד אוהבת את המוזיאון הזה, ואפילו התערוכה הראשונה שעלמיק ראתה בחייה היתה בו : התערוכה הראשונה שהוציאה אותי מהבית אחרי תקופת "יובש" ארוכה היתה של מורי הנערץ שרון יערי – "זנק אל עצמך". תערוכה מרגשת ומרתקת. זו גם היתה התערוכה הראשונה של תמרול (בנפרד, הבאתי אותה כשהיא היתה בת חודשיים בלבד כי הייתי חייבת לראות את התערוכה שוב ועם אחותי)
אבל סטיתי מהנושא.
העניין הוא שבמוזיאון תל-אביב תמיד יש תערוכות "לכל המשפחה" (=לילדים) מושקעות ומעניינות כל כך, שההנאה מובטחת (מובטחת? לעלמיק לא היה בכלל מצברוח, אבל אני נהנתי), וכשמגיעים באמצע השבוע מבלים די לבד ואפשר ממש להנות מכל האביזרים. הפעם התערוכה היתה "על קווי הדמיון" – תערוכה קבוצתית בנושא קוים.
וחוץ מזה סופסוף הצלחתי להציץ באגף החדש של המוזיאון (בושה, הוא קיים כבר שנתיים) ולהתפעל ממנו. עלמיק ואני התפעלנו יחד ממיצג חפצים שתלויים כמובייל מתקרת המבנה (זהו מיצב מדהים שנבנה במיוחד לחלל הזה, של טום פרידמן), עלמה חלצה נעליים בתערוכה של מחמוד קייס, טיילנו קצת בגן הפסלים, ואני הספקתי לרפרף על התערוכה של הצלם רוברט קאפה. (האמת שבתערוכה הזאת עלמיק ממש לא "הפריעה", היתה עסוקה בללכת סביב הספסל ולהסתכל מרחוק, ואני התבוננתי בצילומים. משום מה ניגש אלי עובד מוזיאון לנזוף בי שעלי לשמור עליה לידי. ראיתי שמסתובבים בין הקבוצות המודרכות כמה דוברי אנגלית בחליפות עם מדריך פרטי (תורמים פוטנציאליים?) אבל עדיין זה לא הצדיק את החוצפה שלו. בדיעבד הייתי צריכה להתלונן (המוזיאון הוא גם לילדים! בטח ובטח לילדים שלא מפריעים לאחרים להתבונן במוצגים. וזו כבר בושה אמיתית).
כהרגלינו קינחנו בארוחה טובה הפעם ב"דובנוב 8" – בית קפה שאני מכירה היטב משנים של לימודי קרמיקה ב"מרכז מאירהוף לאמנות".
בקיצור ממליצה בחום לבילוי זוגי חורפי, אחד על אחד, בשבת או באמצע השבוע. ואם מישהו יעיר לכם לשמור על ילדכם קרוב מבלי שהוא מפריע כלל, תמחו גם בשמי.
מאז שתמרול נולדה אנחנו מנסים מדי שבוע (זה אף פעם לא יוצא באמת כל שבוע, אבל מנסים) להקדיש זמן נפרד לכל אחת מהבננות. אחד ההורים עושה "דייט" נפרד עם עלמיק, ואחד מבלה זמן איכות עם תמרול. הדייטים עם עלמיק לא חייבים להיות ממש בילוי, לפעמים סתם לעשות סידורים ביחד – כמו תספורת – הם זמן איכות (רק לא ללכת לקניות יחד כי זה סיוט לשתינו). הדייטים שלי עם עלמיק (בת שלוש ושמונה חודשים כבר!) היו לנסוע באוטובוס לשבוע הספר בתל אביב, ללכת יחד להצגה, לבוא איתי לספר שלי בתל אביב, לבוא איתי לאופטומטריסט שלי, לקנות סנדלים לעלמה, וכד'. גילינו שההפרדה חשובה ומועילה לכולם. תשומת לב אחד על אחד היא הרבה יותר מתשומת לב שניים על שתיים (וזה כששנינו נמצאים). כמה שעות בנפרד וכולנו מרוויחים נשימה לעוד כמה ימים. וזה גם מאוד מאוד כיף. יש לנו שיחות נהדרות באוטו כשרק שתינו נוסעות, שתינו בדרך כלל במצב-רוח טוב, ואפילו אם זה רק "סידור" אז מספיקים גם נסיעה משותפת ואולי גם חוטפים משהו לאכול – וזה תמיד כיף.
הבעיה שהאחר-הצהריימים הם כה קצרים… עד שיוצאים מהגן, נוסעים, חוזרים, כבר הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב, אמבטיות, ונגמר היום.
ואז עלה לי הרעיון לדייט בבוקר – יום כיף אחת על אחת. סה"כ אני עובדת מהבית בבקרים, ואדון לעצמי, ועלמה רק בגן, אפשר להחסיר יום פה ושם.
אז ביום כיף הראשון היה לנו לו"ז צפוף שבסוף ויתרתי על רובו, כי גיליתי שאם רוצים להספיק גם לישון שנ"צ ביחד לפני שתמר מסיימת את הגן צריך לחזור מוקדם הביתה (ומהו יום כיף בלי לישון ביחד חבוקות במיטה הגדולה?!). בסוף הספקנו:
א. לנסוע לבקר את אבא בעבודה – דבר שעלמיק ביקשה שוב ושוב לעשות. היא גם רצתה להכיר את האחיות בפגיה שרחצו אותה כשהיא נולדה, ולשחק במשחקייה של בית-החולים.
ב. לנסוע לבלות ב"גינת ההשכלה" – עלמיק מתה על נדנדות, ויש שם המון.
ג. לאכול ארוחת צהריים ב"קפה איטליה" – המסעדה האהובה עלינו. חלקנו עיסקית וניהננו מכל רגע. לפני שקמנו ללכת עלמיק אמרה: "למה לא מביאים לנו קינוח?" אז קינחנו במוס השוקולד המהולל שלהם. גם לה יש קיבה נפרדת לקינוחים…
היה נהדר. היה מצחיק, ורגוע, וכיף.
כזכור אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי, שנבנתה בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת.
המרפסת הקדמית במקור, כמיטב הבניה באיזורינו – היתה פתוחה, והיתה בעצם החזית של הבניין. (כולל הכל: שפריץ על כל הקירות, ומעין מדרגה תמוהה מהתקרה). זו היתה מרפסת מהממת, ממש, באורך ששה מטרים, ומקשרת בין חדר השינה והסלון מהצד האחורי.
עם השנים סגרו אותה, גם, כמיטב השיפוצים פה באיזור, עם תריסים כעורים. וזהו, בזאת היא הפכה בלתי שימושית בעליל: קרה מדי בחורף, חמה מדי בקיץ, ומלאה תמיד באבק מהכביש שבחוץ.
ב-2009 שמנו סוף לעניין. בשיפוץ לא מורכב (של שיפוצניק, לא להגזים) התריסים הוסרו, ה"שפריץ" קולף, וסגרנו הכל בחלונות. התקמצנו על "פרופיל בלגי", וגם לא החלפנו את הריצוף המקורי (את כתמי החלודה על המרצפות אני מסתירה עם ארגזים) אבל לשמחתי הקשבנו לעצה של אחד מאנשי המקצוע שהגיע לתת הצעת מחיר על תריסים, ובמקום תריסים+חלונות עשינו רק חלונות.
ואז: נגלה העץ!
לרגע אחד במהלך השיפוץ המרפסת חזרה להיות מרפסת, פתוחה, כמו במקור…
אמנם החדר פונה הישר לרחוב, אבל ממש ממולו, לכל האורך, יש עץ פיקוס ענק. ואורך כל היום רואים ירוק מול העיניים.
זה חדר העבודה הכי נעים שיש. נכון, הוא מואר מדי (כריכות הספרים בספריה דוהות, ואני נאלצת לעבוד על המחשב עם כובע מצחייה בשעות שיש שמש ישירה – כדי לראות את הצילומים במסך כמו שצריך) אבל הוא מואר! החדר הכי כייפי בבית.
את שולחן העבודה תכננו לפרטי פרטים – כולל משטח הבירץ' וידיות הוינטג' (מאיקאה), וכיאה לקונטרול-פריקס שרטטנו על הרצפה את הזווית המדוייקת של חצי העיגול בפינה הפנימית של השולחן – כדי שנוכל לשבת שם שניים אם מישהו בא לעבוד איתי על המחשב.
את השולחן בנה אילן הנגר המהולל. הוא בנה גם את הספריה, שהיא ספריית החלומות שלי – (ראיתי אותה בעיתון ורציתי בדיוק כזאת). אז מדדנו ותכננו אותה בדיוק לפי הספרים והקלסרים שלנו, וכמובן השארנו מדף שלם לאוסף המצלמות שלי. (עליו יהיה פוסט נפרד).
וזהו. מזגן, וילונות למקרה שיש שמש ישירה, והמרפסת הפכה לחדר העבודה שלנו.
מה זה להיות ישראלי בלי ללכת לים?!
עלמיק היתה בפעם הראשונה בים באפריל 2012, בגיל שמונה חודשים.
רם היה תורן באותו יום, ואני אפילו לא העלתי על דעתי לטבול אותה במים הקפואים.
תמרול היתה בפעם הראשונה בים ביום העצמאות בשנה שעברה, מאי 2014, בגיל חמישה חודשים.
למזלה היה יום אביך/סגרירי, ולקול מחאותי בנושא הקור, היא נטבלה בעיקר בחול.
עלמיק, כחובבת ים ידועה כבר הרשתה לעצמה להשתכשך בחול ובמים להנאתה.
השנה פתחנו את עונת הרחצה בחול המועד פסח. המים היו ק-פ-ו-א-י-ם ואני לא העזתי להכניס יותר מבוהן (פולניה תמיד נשארת פולניה) אבל הבנות שלי ושל אחותי חגגו במים.
זאת אומרת תמרול התיידדה עם הדבר הגדול הזה שוקראים לו "ים" באופן הדרגתי ביותר: היא ממש פחדה בהתחלה, אחר כך הסכימה להתקרב ורק להביט "על הידיים". אחר כך ישבה על רם וטבלה רגליים במים, ואחרי משהו כמו חצי שעה של התבוננות וליטוף הגלים ירדה והלכה לבד, חפרה בחול ונהנתה מאוד. יש לציין שאבא שלה היה סבלני ועיקש.
ויש מי שלקח לה בדיוק שתי דקות להתחיל לרוץ ולצעוק "כיף לי בים", לקפוץ למים ולברוח מהקור, ולהנות מלהמציא בכל רגע דרך "מגניבה" חדשה לעשות פיפי במים.
אז מה עושים ביום העצמאות? מנגל? מבקרים בבסיס חיל האוויר? הולכים לים לראות את המטס?
לפני יומיים תלינו דגלים, שרנו שירי יום העצמאות עם עלמיק (היא שרה בעיקר, תמרול רקדה ועלינו פקדו רק להקשיב), פתחנו קישוטי חג שסבתא דליה קנתה לנו, עשינו מזה חגיגה שלמה.
אבל האמת היא שהשנה בכלל לא התחשק לי לתלות דגלים, ולא כל כך בא לי לחגוג "יום הולדת למדינה". אני עדיין "סוחבת" את האכזבה מהבחירות. אפילו יותר מאשר מהתוצאות, התאכזבתי בעיקר ממערכת הבחירות המכוערת ומלאת השנאה שהיתה פה, ואת גילויי הפילוג שלאחריה. ואף יותר מכך, אני מריחה את הקיץ מתקרב ונזכרת בקיץ האחרון, ב"צוק-איתן".
לא, עוד לא שכחתי את האזעקות, ודפיקות הלב, והפחד שהאזעקה תתפוס אותי בלילה לבד עם הבנות (רם היה במילואים). את המפגשים עם השכנים במקלט ב"מסיבת פיג'מות" (ככה קראנו לאזעקות כדי לא להפחיד את עלמה), את התסכול שזה לא נגמר ולא נגמר ולא נגמר, את העצב… כל כך הרבה חיילים. והמחשבות על תושבי הדרום…
את יום הזיכרון הזה ציינו עשרות משפחות חדשות, של חללים מהקיץ האחרון.
בשנה שעברה הייתי יותר אופטימית.
כמה שנים לא הייתי במוזיאון הארץ (בתל-אביב)…. בדרך כלל (אם כבר מוזיאון) אני הולכת למוזיאון תל-אביב לאמנות. בביקור האחרון של אחותי בארץ הלכנו לספוג קצת תרבות במוזיאון הארץ. הלכנו במקור לתערוכת זכוכית ישראלית שיש שם, ולשמחתי התגלגלנו גם לתערוכה הזאת: "רואים שקוף" / צילומי זכוכית נדירים מתולדות הארץ.
כחובבת נוסטלגיה, עוד בלימודי במחלקה לצילום ב"בצלאל" התעניינתי בצילומים היסטוריים של ארץ ישראל מלפני הקמת המדינה ומראשיתה. לקחתי קורס בנושא התבוננות פוסטמודרנית (=התבוננות ביקורתית במילה אחת) בצילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים – אותו העבירה רונה סלע, שגם חקרה והוציאה ספר בנושא.
מדובר בצילומים מרתקים, גם מפני שהם יפהפיים מבחינת איכות וקומפוזיציה (צילמו אותם צלמים מוכשרים בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות בעולם, שעלו ארצה ועבדו כצלמי קק"ל והסוכניות השונות), גם בגלל ההשוואה למקומות ולחיים שאנחנו מכירים היום, וגם בגלל ההבנה הפוסטמודרנית של החשיבה מאחורי הצילום. הרבה מהצילומים היו "צילומים מגוייסים" – מגוייסים לרעיון הציונות. צילומים מוזמנים על ידי קק"ל (וגופים וסוכניות דומות) למען מטרה: "שיווק" הארץ בארץ ובעולם כ-ארץ שוממה (שצריך ליישב), את החלוצים כ"צברים" – יהודי חדש, פועל, שזוף, בשונה מהיהודי הגלותי (שיווק פנים להעלאת המורל, וגם כפניה לנוער יהודי בגולה), ואת הערבים כמעטים ונחשלים (אוריינטליזם).
בכל פעם מוצאים ומציגים עוד ועוד צילומים מהתקופה הזו. מדובר בארכיון כמעט אינסופי של צילומים, תשלילים, הדפסות. הרבה צילומים המתעדים את יישוב הארץ, את הקשיים, את ההצלחות. הרבה צילום מושפע סוציאליזם/קומוניזם (תיעוד שיעורי ספורט קבוצתיים, צילום מלמטה על צעיר "צבר" מביט קדימה במבט נחוש וכד'.) זהו נושא מרתק.
תערוכה זו מתמקדת בלוחות הזכוכית בארכיון קק"ל. ולא סתם בלוחות הזכוכית – בלוחות הזכוכית השבורים. את התמונות בתערוכה הדפיסו מאותם תשלילים שנזנחו משום שהיו שבורים (מפאת אורכו אחסוך את ההסבר הטכני על צילום על לוח זכוכית) וכך נחשפנו לעוד עשרות צילומים מרתקים, מקסימים, מעניינים, אשר "מעוטרים" בשבר/ים שהועברו אליהם בהדפסה מהנגטיב.
זו תערוכה קטנה וצנועה, אבל בכל צילום אפשר להתבונן שעות.
התערוכה מציגה בעיקר תמונות, נדירות ביופיין, המתארות נושאים שונים מחיי התושבים ומהתפתחות היישוב היהודי בארץ. כמו כן מוצג סרט וידאו מאוסף סרטי קק"ל 1913-1928 שהוקרנו במסגרת אירוע סינמה קק"ל 2010. (על מסך טלויזיה קטן, בצד – אם יורשה לי להתלונן. סרט מרתק, היה ראוי לפחות לכיסא ממולו כדי שיהיה אפשר לשבת לצפות בו). בתערוכה גם סרט הסבר על הכנת תשלילי הזכוכית, ודוגמאות של תשלילים – לוחות זכוכית שבורים.
אז עברנו לנו מתמונה לתמונה (נשות משפחת לוינסקי חובבות הנוסטלגיה) התפעלנו מיופיין של התמונות, מהקומפוזיציה המדוייקת, מההיסטוריה שפוגשת אותנו סתם כך באמצע השבוע. אמא שלי ממש התרגשה מזיהוי המקומות, האנשים, האווירה – סה"כ גם הילדות שלה די נראתה ככה.
מבין התמונות נתקלתי בתמונה ענקית ומרשימה של פרדס צעיר נטוע.
ומיד זיהיתי בקצה השמאלי העליון את "האחוזה" בבית חנן.
צילמתי ב"אחוזה" עשרות אירועים. זהו באמת גן אירועים מקסים, שאני ממליצה עליו תמיד לזוגות.
וכך, מיד, גם אני הרגשתי קצת שייכת.
השבוע סיימתי להניק את תמר. שנה וכמעט ארבעה חודשים.
נפרדנו בצער.
חלב הפרה החליף אותי באופן רשמי. (שששש…. כרגע הוחסרה פעימה בלב חברי הטבעונים).
את פארק חוף השרון הכירה לי סמדר – בת קיבוץ שפיים, ב"צילומי הזוג" לפני החתונה שלה עם אורן. גיליתי מקום מקסים, וזוג מקסים. האמת שהרבה מקומות יפים הכרתי בעשר שנות צילום אירועים בארץ. זה היה ביוני 2010.
מה שיפה בפארק הזה (גן לאומי חוף השרון), זה שיש בו הרבה "מרכיבי שטח" – גם חורשת אקליפטוסים, פריחה נהדרת בעונה ועצים מעניינים למראה, וגם בתום מסלול קצר וקל (אפילו יחסית לנעלי עקב של כלות) מגיעים לצוק מרהיב ביופיו המשקיף על חוף ים פראי ונהדר.
מאז צילמתי שם עוד עשרות זוגות לפני חתונתם, וגם כמה בוקים של בת-מצווה, וצילומי הריון ומשפחה. פעם הפרענו שם להצעת נישואין בדיוק ברגע התרחשותה (זה מקום מאוד "רומנטי"). ראינו גם במהלך השנים איך הצוק הולך ונאכל, וכבר לא ממש בטוח לעמוד בקצה שלו.
אם ממשיכים לאורך הדק שנבנה שם, אפשר לדעתי ממש לרדת למים. עוד לא מצאתי את הירידה. אבל הנוף המרהיב מלמעלה… מספק רקע נהדר לכל צילום. אני לא מצליחה להפסיק לצלם את הנוף (מי ששוכר אותי כצלמת יודע שתמיד יקבל בין כל התמונות גם המון צילומי נוף, פרחים וכד', כי אי אפשר להתעלם מהסביבה. ושם באופן מיוחד…)
הכי כיף בלהכיר מקומות יפים לצילום זה שאפשר לקחת לשם את המשפחה!
בכל עונה יפה שם. ביום בהיר, אביך או סגרירי. בשבת שלפני תחילת הבלגאן של פסח עשינו שם טיול קטן – עם החברים הטובים והעוללים שבחבורה (אנחנו ועוד חצי בית ישראל). יש מסלול קל לאורך הצוק, בחלקו ממש על דק. הפריחה נהדרת, ויש בריזה נעימה. יש אופציה של מסלול מעגלי, או פשוט ללכת בין הפרחים, ואפשר לקנח בפיקניק בחורשה.
חשוב לזכור: אני אמנם הכרתי את הפארק רק לפני חמש שנים, אבל נראה שכווולם מכירים אותו, וכדאי להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום חניה.
שיהיה אביב שמח!
פעם היינו קונים מליון מתנות לחג. מ-כולם ל-כולם, כל אחד (אפילו מהמבוגרים) היה מקבל 4-5 מתנות. וכמו שרונית כפיר כתבה בבלוג שלה: חבל על ההשקעה, הטרחה והכסף.
בשנים האחרונות, לאט לאט (קשה לשנות מנהגים, גם אם הם קלוקלים) צמצמנו את המתנות למתנות לילדים בלבד. ואז ל-מתנה אחת לכל ילד, מסבאסבתא.
אבל… גם לסבאסבתא מגיעה מתנה. אז בחגים הגדולים (ראש השנה ופסח) אני בדרך כלל נותנת תמונות במסגרות לסבאסבתא ולסבתות רבא. זה תמיד עובד. (אם זה תמונות ביחד איתם אז בכלל!)
אך… כשנתקלתי בפוסט של אפרת דה בוטון על צלחות פסח שהיא מתכוונת לאייר… הייתי חייבת להזמין לנו אחת. הזמנו צלחת שבה יופיעו כל 16 בני המשפחה: ההורים שלי (A.K.A סבאסבתא) אני, אחי, אחותי ובני זוגינו וכל שמונת הנכדים.
כביכול: משימה בלתי אפשרית. בפועל: שלחתי לאפרת מליון מיילים עם תמונות של כולנו, כולל עץ משפחתי קטן של תמונות עדכניות כדי שתדע "מי שייך למי". היא היתה חמודה, סבלנית, ומוכשרת אש. והתוצאה לפניכם:
יצאה צלחת מקסימה, ומתנה מרגשת. אם זה לא מתנה שאני רוצה לעצמי, עדיף לא לתת מתנה בכלל!
לעצמי, אגב, קניתי שרשרת מ ה מ מ ת של רוני עוזיאל מתנה לחג. כי הרי החלטנו רק שלא נותנים מתנות!
MyTrueColors גלית לוינסקי 