בשביל מה בכלל לאפות?

בשביל מה בכלל לאפות אם לא בשביל לטעום מהבצק?!

אני מאוד מאוד מאוד אוהבת מתוקים. אני אוהבת גם חמוץ ומלוח, אבל מתוק הוא הטעם החביב עלי.

מכל הקינוחים, המתוקים והממתקים, עוגיות הן הקינוח האהוב עלי.

ואם צריך לבחור בין כל העוגיות אז עוגיות שוקולד צ'יפס, מהמתכון הקלאסי של אופנהיימר.

ואם מאלצים אותי לבחור לבחור עוגה, מבין כל העוגות האהובות, אז אבחר ב"עוגה 54" – עוגת השוקולד האולטימטיבית.

ואחרי שמערבבים / מוסיפים / בוזקים / מרדדים / קורצים / מפזרים / מה שצריך לעשות כדי להכין את הבצק, מכניסים לתנור וסופסוף אפשר לטעום. כי הרי כל זה היה רק הקדמה לרגע הזה.

בגלל זה לא כל כך אפיתי בהריונות. כן, גם בגלל העייפות וחוסר הזמן, והבחילה וחוסר החשק לעשות שום דבר. גם בגלל זה. אבל בעיקר כי אי אפשר לטעום מהבצק (בגלל הביצים החיות. אני מאוד קשובה לאיסורים בהריון), אז בשביל מה בכלל לטרוח?!

עוגיות שוקולד צ'יפס בהתהוות

וכן, סבתא דליה אני יודעת שאת מזדעזעת כרגע מכל הוידוי הזה, אבל כן אני אוהבת לאכול בצק. וכן – גם הבנות שלי….

הבננות עוזרות לי לאפות מגיל שלמדו לעמוד יציב על הכיסא. גם להן הטעימה היא העניין המרכזי. הן בקושי בקושי מתאפקות עד שמסיימים לערבב, ועד שאני מסכימה שיטעמו. אני פשוט יודעת שמרגע שמתחילים לטעום, העוגה היא כבר מטרה שולית.

הן עוזרות לי בכל המתכונים במשפחתיים: עוגה 54 כמובן, ועוגיות השוקולד צ'יפס המעולות שכבר הזכרתי, ו"חיתוכיות ריבה עם פירורים" (עוגות לכל עת/ נירה שויאר) שמזכירות לי את סבתא אילזה שהיתה מכינה אותן.

בישראל ובקנדה. התחביבים נשארים

לפעמים אנחנו אופות יחד עוגת יומולדת, והיא כמעט כמעט תמיד "עוגה 54". אם זה "יומולדת חצי" אז אנחנו מקשטות ביחד. אם זה יומולדת "ייצוגי" יותר אני מקשטת בלילה, או באיזה בוקר של היסחפות יצירתית בלעדיהן.

ובלי קשר, סתם בשביל הכיף, אנחנו מכינות "בצק פריך משובח" (עוגות לכל עת/נירה שויאר) טעים טעים, וקורצות ממנו צורות. זה בילוי מושלם לאחר הצהריים חורפי, עם או בלי חברים. והחשוב ביותר: בצק מעולה לנישנוש.

גם בילוי וגם טעיייים.

"אמא, כבר אפשר ללקק?"

לכבוד יום הולדתה של אמי הזמנו אותה -אחותי, גיסתי ואני לסדנת פיסול פורטרטים בנייר, של אפרת חסון דה בוטון (המהממת! אני מעריצה!). לשמחתי בתור הנציגה שבארץ+אוהבת יצירה נשלחתי לסדנה ביחד איתה (:

הסדנה התקיימה בביתה של אפרת, ביום שישי בבוקר. נכנסנו ואת פנינו קיבלו אפרת ועוד שש נשים נחמדות, וערמה של מספריים, ניירות צבעוניים, ואווירה נהדרת של יצירתיות וכיף. להמשיך לקרוא ←

פרחקיר / להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק

מחול, יותר מכל סוג אמנות אחר, אני לא יודעת לנתח, לרפרר, לפרש.

רק לחוות.

התחושות שעלו בי בזמן הצפייה ב"פרחקיר" במוזיאון תל-אביב: התפעמות. התרגשות. השתאות למול היופי הויזואלי הזה – התלבושות המרהיבות, הרקדנים המוכשרים. סקרנות. המוזיקה עדינה ומיוחדת, נבנית לאט, כמו פעימה מדיטטיבית, עד למקצב סוחף, לפעמים מצחיק אפילו. יצירה מרובדת ומפתיעה. הרקדנים מהפנטים בריקוד אחיד או נפרד, וביכולת ליצור נבדלות בתנועת גוף קטנה. היצירה מספרת מספר סיפורים במקביל. ובעיקר, מייצרת חוויה רב חושית לצופה.

ממליצה כל כך, מקווה שהיצירה תבוצע שוב, ואוכל לצפות בה שוב בעצמי.

כשהגעתי לבית משפחת משאל לראשונה (לפני תכף עשר שנים) הכרתי את התבשילים הנהדרים של דליה, אמא של רם – את הקובות, המרקים, הסלטים, האורז, התוספות, הבשרים ו… את הלחם של רוני. בזמנו רוני היה אופה לחם לפני כל ארוחת שבת. תמיד משנה, מנסה, לא מסתמך על אף מתכון קבוע. עם הזמן הוא התחיל לפתח ולשנות את הבצק, ולאפות ממנו דברים נוספים: כעכת (כעכים), מקלות מלוחים, פיתות קטנות, ואפילו בצק לפיצה. בקיצור: מחבוז (=מאפים בעירקית). רק את הסמבוסק הוא משאיר למאמא (אמא שלו).

והכי כיף שהנכדים מגיעים והוא מזמין אותם לעזור.

צריך גם להכין את הבצק –

וגם לתבל אותו בכל מני דברים, שסבא רוני מציע לילדים לטעום מהם אחד אחד (קצח, סומסום, מלח, חוואיג')

לא טעים!

וגם להפעיל את המיקסר!

אבל הכי הכי כיף, אם מגיעים בשישי או בשבת, אחרי שסבא כבר הכין את הבצק בעצמו. הבצק כבר תפח, ועכשיו באמת מתחיל הכיף הגדול:

כי צריך ללוש, ולרדד, ולחתוך, ולקרוץ, ולעשות נחשים וכעכים.

וצריך לרדד את הבצק למשטח דק-דק, ולסובב, ולפזר, ולהעביר למגש.

מתבלים את הבצק לפני הרידוד

פיתות

בצק דק דק

וצריך למשוח בביצה, ושוב לפזר, וליישר, ולסדר.

מושחים בביצה טרופה

מתבלים לפני האפייה

ולמרות שסבא רוני הוא עיראקי משני הצדדים –

הוא בעצם ייקה יותר מכולם –

וזה קצת קשה לו "לשחרר". אז הוא קצת מקטר (כי זה עקום) וממלמל (כי זה דק מדי) וקצת מזרז (כי כל התהליך קורה במקביל וחוץ ממנו אף אחד לא מספיק לעקוב: מה צריך להכין עכשיו? לרדד לפיתות? לגלגל לכעכים? לפזר סומסום?). אבל בגלל שהוא אוהב את הנכדים יותר מכל, באמת באמת באמת, אז הוא מצליח "לשחרר". ומרשה להם ללכלך, ולטעום, ולפזר, ולחתוך עקום (וקצת מיישר אחר כך כשהם לא רואים).

ותוך דקות כל המטבח מתמלא בריח של מאפים טריים, וכולם מתקבצים ובאים לראות אם "יש כבר משהו מוכן" ואם "אפשר רק לטעום"…

מגשים מגשים מהבילים וריחניים יוצאים בזה אחר זה מהתנור: פיתות קטנות, וכעכים פריכים, ומקלות מלוחים נפלאים (האהובים עלי ביותר).

מקלות מלוחים, לפני סיבוב אפייה נוסף

מקלות מלוחים

כעכת

כעכת ופיתות

כעכת

ואף אחד כבר לא יכול להתאפק, גם מי ששבע, גם מי שבדיאטה, גם מי שקטן ושלא מצליח להגיע לקופסא.

מחבוז / רוני משאל

1 ק"ג קמח חיטה לבן

3/4 1 כף שמרים יבשים

1 שקית אבקת אפייה

1 כף גדושה מלח

1/2 כפית סוכר

לערבב את כל החומרים היבשים, ולהוסיף:

3/4 כוס שמן

1/2 ליטר מים פושרים (או חמימים. ככל שחמים יותר זמן ההתפחה מתקצר).

1/4 כפית חוואייג'

מערבבים במיקסר עם וו לישה. מתחילים במהירות איטית ובהדרגה עולים עד למהירות המקסימלית. מערבבים כ-3-4 דקות.

מתפיחים בחוץ, מכוסה בניילון, כשעתיים. להתפחה מהירה יותר ניתן לשים במקום חמים (או תנור מחומם ל-30 מעלות), ואז זו התפחה אחת של כשעה.

ליצירת המקלות המלוחים:

לוקחים כדור בגודל אגרוף של הבצק לאחר ההתפחה. לכל כדור ניתן להוסיף כפית שטוחה של קצח / קימל / לרדד את הכדור בעזרת מערוך על משטח מקומח.

להעביר את הבצק המרודד לנייר אפייה. רידוד אחרון עד שנהיה בצק דק דק. ניתן לגוון ולפזר שומשום לפני הרידוד הסופי.

לחתוך את צורת המקלות בעזרת סכין מתגלגל (של פיצה). מקלות ברוחב 1-2  ס"מ ובאורך 12 ס"מלהבריש עם ביצה / שמן, לפזר מלח גס / שומשום / פרג.

לאפות בתנור מחומם לטמפרטורה של  200 מעלות למשך 5 דקות ואז להוריד את הטמפרטורה ל- 180 מעלות.

אם אופים כמה מגשים במקביל ניתן לתת "מכת חום" של 200 מעלות למשך 10 דקות, להוציא, ואז להכניס את כולם לתנור מחומם ל-160 מעלות למשך כ-50 דקות.

חשוב להיות במעקב, ולסובב התבנית במידת הצורך כדי שישחים באופן שווה.

באותו אופן ניתן לרדד כדורים לפיתות, או ליצור כעכים.

המאפים טעימים ביותר באותו היום. המקלות המלוחים נשארים טעימים במשך 3-4 ימים, מומלץ לשמור בקופסא סגורה (או שקית…)

בתאבון!

גילוי נאות 1: אני מכירה את רונית כפיר כי היא עיצבה לנו את הדירה הבאה (אני שכרתי את שרותיה על פני אלפי המעצבים האחרים בארץ, אז אני לא יודעת אם זה נחשב מקום ל"גילוי נאות".)

גילוי נאות 2: רונית שכרה את שרותי לצלם לה שתי הרצאות (אני לא יודעת אם גם זה נחשב מקום ל"גילוי נאות" כי לפני שנשכרתי באתי להאזין להרצאה בתשלום מלא כאחת האדם. אז אם מתייחסים להרצאה הראשונה…וכו')

ועכשיו להמלצה: בהרצאה 'מ"לא נעים לי" ל"נעים מאוד" רונית כפיר פונה למעצבות/ים ועצמאיות/ים מכל הסוגים, למי שמוכר את פרי יצירתו/הידע שלו/הכשרון שלו כמוצר, אבל בעיקר לנשים שבינינו. כקוראת מושבעת של הבלוגים של רונית, ועוקבת נלהבת אחריה בפייסבוק ובאינסטגרם, ברגע שרונית פרסמה שההרצאה פונה לכל הנשים העצמאיות העוסקות במקצועות עיצוב/צילום נרשמתי להרצאה. ממש באותו רגע. כל כך שמחתי שיש לי הזדמנות לשמוע "שיעור" בנושא שקשה לי כל כך (ומתברר שלהרבה) – התנהלות עסקית מול לקוחות.

מדובר בהרצאה של כשעה וחצי-שעתיים, שנוגעת אחד אחד בנושאים רגישים אצל כל עצמאית בתחומים שלנו, וזה לא משנה אם מדובר במעצבת פנים, מעצבת מוצר, מעצבת גרפית, צלמת, מאיירת, וכו'. (הרוב המוחץ היה של מאזינות נשים בקהל, אבל הגיעו גם גברים אמיצים). נושאים הנוגעים בעבודה פרקטית מול לקוחות: הצעת מחיר, חוזה, פגישה עסקית, התמקחות על השכר, גביית תשלום, שיחת טלפון עם לקוחות – מתי לדבר ואיך לדבר. על עבודה מול לקוחות "קשים", על "בחירת לקוחות". כל הנושאים של העסק שאינם ה"עבודה עצמה". ולמרות שרוב הקהל היה של מעצבות פנים מצאתי את עצמי מזדהה ולומדת כל כך הרבה.

ההרצאה בנויה מדוגמאות אישיות, כאלה שרונית חוותה על בשרה, ונכוותה. כי כולנו פוגשים לקוחות שלא משלמים בזמן, או לקוחות שמתמקחים שוב ושוב, ולקוחות שלא מוכנים לעמוד בגבולות שהצבנו להם (מ-מתי לא להתקשר, עד – לשלם על עבודה). ובעצם (כמו שלמדתי) אני היא זו שצריכה להציב את הגבול, להגדיר אותו ולעמוד בו בעצמי. הלקוחות יתאימו את עצמם אלי. ללמוד לכבד את עצמי, את המקצוע, את המקצועיות שלי, ואחר כך הלקוחות ילמדו לכבד אותי בחזרה.

הפנייה היא בעיקר לנשים, כי מתברר שהרבה מהנושאים הללו בכלל לא בעייתיים אצל גברים עצמאים. חוסר הביטחון, התחושה של "לא נעים לי" ("…לא נעים לי לקחת להם הרבה כסף… אני מכירה אותם, צילמתי להם את החתונה"), ההתמקחויות על המחיר (למה כולם מרשים לעצמם להתמקח במדינה הזאת? האם גם אני מתמקחת כשאני קונה בגדי מעצבים?!), האם זה לגיטימי שאני לא עובדת בשעות מסויימות כי אני גם אמא (גם אם זה על חשבון לקוחות. לא רוצה לעבוד בשבת! בשבת אני עם המשפחה שלי! אני אצלם בשבת אבל תחכו בסבלנות לתמונות), עמידה על זכויותי (קרדיט לצלמת?! זה לא מובן מאליו בארץ. יותר מדי אנשים "שוכחים" לתת קרדיט). ועוד ועוד. לגניקולוג שלי לא "לא נעים" לקחת כסף. גם על "בדיקה קטנה". עם עורך דין אף אחד לא יתמקח. מרואה חשבון לא מצפים שיעבוד סביב השעון. מצד שני אם אני אלמד לבקש כסף, לתמחר, לא להתמקח, ולדרוש קרדיט, בקיצור להציב גבולות – הלקוחות ידעו לעמוד בגבולות שהצבתי. זה ניתן ללמידה, ניתן לאימון. המודעות היא חצי מפתרון הבעיה.

רונית מרצה ברצף מהיר וקולח (כמו שהיא מדברת), מצחיקה, מתלהבת, וסוחפת. כולנו ישבנו פעורות עיניים ואזניים והאזנו לסיפורים ולעצות הנחרצות (שלוש פעמים שמעתי ועדיין ישבתי מרותקת). כולנו יצאנו ב"היי", ובתחושה של אופטימיות, מוכנות מיד להתחיל את השינוי בגישה שלי, ובחיים (מבחינתי. אני קוראת לה "המנטורית" שלי מאז). היא פשוט נתנה לי בעיטה מטאפורית בתחת, לצאת ולשנות את הגישה שלי לעצמי, למקצוע שלי. כי חוסר ביטחון ו"לא נעים לי" הם לצערי בעיה שמאפילה לי על החיים בכלל, לא רק המקצועיים. ואני שונאת לדבר על כסף. אבל מה לעשות שאני עצמאית?!

מאז ששמעתי (כן, שלוש פעמים) את ההרצאה התחלתי בשינוי מחשבתי, אבל קודם כל התחלתי ליישם את העצות הפרקטיות בכמה שינויים חשובים בעסק שלי. אולי מהפרקטי אצליח לאט לאט לשנות גם את השינוי בראש…

אז רונית חוזרת בסבב נוסף של הרצאות. ואת הסיפורים והעצות שלה אני ממליצה לכל אחד ואחת לשמוע. להעניק לעצמכם "שיעור" מהנה ומצחיק, אבל בעיקר לפתוח את הראש, להבין שכולנו חווים את אותן הבעיות, ויש איך לפתור אותן. ועכשיו קדימה! לעבודה!

ההרצאות צולמו ב"טורקיז האוס" וב"בית טמבור". להרצאות של "נעים מאוד" לאתר נעים מאוד. לערוץ היוטיוב של רונית כפיר, לפייסבוק של רונית כפיר.

בעצם לא מדובר בתערוכה, אלא בפרפורמנס של "תנועה ציבורית" שמתרחש בחלל של מוזיאון תל אביב. ששה מחברי "תנועה ציבורית", לבושים מדים לבנים, מבצעים כיאורגרפיה שנעה בין ריקוד, אלים לעיתים, לתנועות מסדר צבאיות. הפרפורמנס מתרחש בין גלריות שונות של המוזיאון, לבין הארכיון התת קרקעי שלו, ולחלל בדמות "בית דיזינגוף" שהוקם במיוחד בתוך מבנה מוזיאון תל אביב.

הפרפורמנס ("מיצג") "אוסף לאומי" מתייחס לנושאים שבין אמנות, לאומיות ופוליטיקה, וזאת על ידי שימוש ב"הצבעה" או דוגמאות להקשרים שבין הנושאים.

המיצג מתייחס לנושאים שבין אמנות ללאומיות, כמו חשיבות יצירות אמנות כנכס לאומי, ומה קורה כשאיום בטחוני מאיים לפגוע ביצירות אלה (אלו יצירות יורדו למרתף בעת משבר בטחוני? מה סדר העדיפויות במצב כזה?). בחלק מהמיצג הצופים צועדים בעקבות המציגים בתוך מרתפי המוזיאון, מקום אסור לכניסה למבקר בדרך כלל. בחלק אחר המציגים מסירים את אחת התמונות מקיר המוזיאון (ומיד נעתקת נשמתינו – הצופים. הרי אסור לגעת בציורים!).

חלק עיקרי במיצג מתייחס להכרזת העצמאות ב-"בית דיזינגוף" ע"י דוד בן גוריון ב-ה'באייר תש"ח. במוזיאון נבנה שיחזור מדוייק של האולם ששימש כמוזיאון תל-אביב הראשון, בבית דיזינגוף. בגלל מחסור באולם מתאים בגודלו בתל אביב הכרזת המדינה היתה בעצם שם, בתוך המבנה הראשון של מוזיאון תל אביב, הקומה התחתונה של ביתו הפרטי של מאיר דיזינגוף. את קירות השיחזור מקשטים הציורים המקוריים שקישטו את קירות המוזיאון בעת ההכרזה ב-48'.

בימינו את קירות "בית דיזינגוף" מעטרות רפרודוקציות של הציורים המקוריים (שנמצאים במוזיאון). ביום העצמאות האחרון צילמתי ב-"בית דיזינגוף" את אירוע "אנו מכריזים בזאת" של אירגון בינה, שבו מסכמים מרצים שונים את הדיון והלימוד של פסקה נוספת של מגילת העצמאות, כטקסט מכונן שניתן לניתוח ופירוש עכשווי. הייתי במקום הכרזת המדינה ממש לא מזמן, ואכן "תנועה ציבורית" שיחזרו את החדר במדוייק. ב-"בינה" מתייחסים מחדש לתוכן של מגילת העצמאות. ב-"תנועה ציבורית" מתייחסים לנראות, ולקשר הסמלי בין המקום שבו הוכרזה המדינה, לאמנות ולציורים הספציפיים שהיוו את הרקע להכרזת העצמאות. שוב הקשר בין אמנות ללאום.

"אני מכריזים בזאת" אירוע בינה ביום העצמאות

אני ממליצה להזדרז ולהזמין מקומות לתאריכים הספורים שנותרו לפרפורמנס הזה. קודם כל בגלל שהוא יפה, ומרשים, ומרגש, ועשוי היטב. ושנית בגלל שהוא מסביר כמעט ללא מילים את כל מה שניסיתי להסביר פה, באופן ברור וחד, ומעניין וסוחף הרבה יותר מההסבר המסורבל שלי! זאת עבודה מצויינת!

אני מתנצלת על איכות התמונות, השתמשתי בזמן המיצג במצלמת הטלפון בלבד.

המתנה שלי לכבוד ראש השנה למשפחה שלי – כבר שש שנים רצוף – לוח שנה עם תמונות משפחתיות של לופה.

האמת שזה לוקח המון זמן להכין כי אני מחפשת תמונות מכל האירועים המשפחתיים – קטנים כגדולים שהיו השנה (חנוכה, פורים, פסח, וגם סתם מפגשים וטיולים) ועושה עמוד לכל אחד מהנכדים (בדרך כלל העמוד בחודש שבו הוא נולד אבל יש כבר כמה נכדים על אותו חודש אז גולשים) ועוד כמה עמודים משפחתיים… וכמה שיותר שילובים של המשפחות, ומשתדלת שתהיה נוכחות שווה של כל הילדים בתמונות. בקיצור, זה לוקח הרבה זמן.

אבל התגובות… וזה שכל השנה הוא תלוי על הקיר בארבעה בתים שונים, וכל אחד מקבל חודש שלם לככב בו.

זה שווה לי.

השנה הייתי כלה טובה והכנתי גם למשפחת משאל על שלוחותיה, והלוח יהיה תלוי בארבעה בתים נוספים. איזה כיף!

אגב, רציתי להעלות את הפוסט לפני החג כמובן, כדי לעזור למתקשים במציאת רעיון למתנה, אבל דואר ישראל לא איפשר לי. חיכיתי עד הרגע האחרון ממש ללוח המודפס…

כמה שנים לא הייתי במוזיאון הארץ (בתל-אביב)…. בדרך כלל (אם כבר מוזיאון) אני הולכת למוזיאון תל-אביב לאמנות. בביקור האחרון של אחותי בארץ הלכנו לספוג קצת תרבות במוזיאון הארץ. הלכנו במקור לתערוכת זכוכית ישראלית שיש שם, ולשמחתי התגלגלנו גם לתערוכה הזאת: "רואים שקוף" / צילומי זכוכית נדירים מתולדות הארץ.

כחובבת נוסטלגיה, עוד בלימודי במחלקה לצילום ב"בצלאל" התעניינתי בצילומים היסטוריים של ארץ ישראל מלפני הקמת המדינה ומראשיתה. לקחתי קורס בנושא התבוננות פוסטמודרנית (=התבוננות ביקורתית במילה אחת) בצילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים – אותו העבירה רונה סלע, שגם חקרה והוציאה ספר בנושא.

מדובר בצילומים מרתקים, גם מפני שהם יפהפיים מבחינת איכות וקומפוזיציה (צילמו אותם צלמים מוכשרים בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות בעולם, שעלו ארצה ועבדו כצלמי קק"ל והסוכניות השונות), גם בגלל ההשוואה למקומות ולחיים שאנחנו מכירים היום, וגם בגלל ההבנה הפוסטמודרנית של החשיבה מאחורי הצילום. הרבה מהצילומים היו "צילומים מגוייסים" – מגוייסים לרעיון הציונות. צילומים מוזמנים על ידי קק"ל (וגופים וסוכניות דומות) למען מטרה: "שיווק" הארץ בארץ ובעולם כ-ארץ שוממה (שצריך ליישב), את החלוצים כ"צברים" – יהודי חדש, פועל, שזוף, בשונה מהיהודי הגלותי (שיווק פנים להעלאת המורל, וגם כפניה לנוער יהודי בגולה), ואת הערבים כמעטים ונחשלים (אוריינטליזם).

בכל פעם מוצאים ומציגים עוד ועוד צילומים מהתקופה הזו. מדובר בארכיון כמעט אינסופי של צילומים, תשלילים, הדפסות. הרבה צילומים המתעדים את יישוב הארץ, את הקשיים, את ההצלחות. הרבה צילום מושפע סוציאליזם/קומוניזם (תיעוד שיעורי ספורט קבוצתיים, צילום מלמטה על צעיר "צבר" מביט קדימה במבט נחוש וכד'.) זהו נושא מרתק.

 תערוכה זו מתמקדת בלוחות הזכוכית בארכיון קק"ל. ולא סתם בלוחות הזכוכית – בלוחות הזכוכית השבורים. את התמונות בתערוכה הדפיסו מאותם תשלילים שנזנחו משום שהיו שבורים (מפאת אורכו אחסוך את ההסבר הטכני על צילום על לוח זכוכית) וכך נחשפנו לעוד עשרות צילומים מרתקים, מקסימים, מעניינים, אשר "מעוטרים" בשבר/ים  שהועברו אליהם בהדפסה מהנגטיב.

רדיית דבש במכוורת גן שמואל / זולטן קלוגר / 1958

מהתערוכה

זו תערוכה קטנה וצנועה, אבל בכל צילום אפשר להתבונן שעות.

נטיעת עצי אקליפטוס בנחלת יהודה/שמואל יוסף שוייג/1925

ילדים יושבים במעגל, עמק יזרעאל/שמואל יוסף שוייג/1935

בית תינוקות בבית אלפא/שמואל יוסף שוייג/1926

אום ג'וני (דגניה)/שמואל יוסף שוייג/1925

התערוכה מציגה בעיקר תמונות, נדירות ביופיין, המתארות נושאים שונים מחיי התושבים ומהתפתחות היישוב היהודי בארץ. כמו כן מוצג סרט וידאו מאוסף סרטי קק"ל 1913-1928 שהוקרנו במסגרת אירוע סינמה קק"ל 2010. (על מסך טלויזיה קטן, בצד – אם יורשה לי להתלונן. סרט מרתק, היה ראוי לפחות לכיסא ממולו כדי שיהיה אפשר לשבת לצפות בו). בתערוכה גם סרט הסבר על הכנת תשלילי הזכוכית, ודוגמאות של תשלילים – לוחות זכוכית שבורים.

אז עברנו לנו מתמונה לתמונה (נשות משפחת לוינסקי חובבות הנוסטלגיה) התפעלנו מיופיין של התמונות, מהקומפוזיציה המדוייקת, מההיסטוריה שפוגשת אותנו סתם כך באמצע השבוע. אמא שלי ממש התרגשה מזיהוי המקומות, האנשים, האווירה – סה"כ גם הילדות שלה די נראתה ככה.

מבין התמונות נתקלתי בתמונה ענקית ומרשימה של פרדס צעיר נטוע.

ומיד זיהיתי בקצה השמאלי העליון את "האחוזה" בבית חנן.

צילמתי ב"אחוזה" עשרות אירועים. זהו באמת גן אירועים מקסים, שאני ממליצה עליו תמיד לזוגות.

וכך, מיד, גם אני הרגשתי קצת שייכת.

חייבת להתנצל על איכות התמונות: כל התמונות צולמו במצלמת הטלפון