אופות ביחד

בשביל מה בכלל לאפות?אופות יחד

בשביל מה בכלל לאפות אם לא בשביל לטעום מהבצק?!

אופות יחד

אני מאוד מאוד מאוד אוהבת מתוקים. אני אוהבת גם חמוץ ומלוח, אבל מתוק הוא הטעם החביב עלי.

מכל הקינוחים, המתוקים והממתקים, עוגיות הן הקינוח האהוב עלי.אופות יחד

ואם צריך לבחור בין כל העוגיות אז עוגיות שוקולד צ'יפס, מהמתכון הקלאסי של אופנהיימר.

אופות ביחדואם מאלצים אותי לבחור לבחור עוגה, מבין כל העוגות האהובות, אז אבחר ב"עוגה 54" – עוגת השוקולד האולטימטיבית.

אופות יחד

ואחרי שמערבבים / מוסיפים / בוזקים / מרדדים / קורצים / מפזרים / מה שצריך לעשות כדי להכין את הבצק, מכניסים לתנור וסופסוף אפשר לטעום. כי הרי כל זה היה רק הקדמה לרגע הזה.

בגלל זה לא כל כך אפיתי בהריונות. כן, גם בגלל העייפות וחוסר הזמן, והבחילה וחוסר החשק לעשות שום דבר. גם בגלל זה. אבל בעיקר כי אי אפשר לטעום מהבצק (בגלל הביצים החיות. אני מאוד קשובה לאיסורים בהריון), אז בשביל מה בכלל לטרוח?!

וכן, סבתא דליה אני יודעת שאת מזדעזעת כרגע מכל הוידוי הזה, אבל כן אני אוהבת לאכול בצק. וכן – גם הבנות שלי….

הבננות עוזרות לי לאפות מגיל שלמדו לעמוד יציב על הכיסא. גם להן הטעימה היא העניין המרכזי. הן בקושי בקושי מתאפקות עד שמסיימים לערבב, ועד שאני מסכימה שיטעמו. אני פשוט יודעת שמרגע שמתחילים לטעום, העוגה היא כבר מטרה שולית.

אופות ביחד
עלמה בגיל שנה ושמונה. תמר בגיל שנה ושמונה מכינות "עוגה 54"

אופות ביחד

הן עוזרות לי בכל המתכונים במשפחתיים: עוגה 54 כמובן, ועוגיות השוקולד צ'יפס המעולות שכבר הזכרתי, ו"חיתוכיות ריבה עם פירורים" (עוגות לכל עת/ נירה שויאר) שמזכירות לי את סבתא אילזה שהיתה מכינה אותן.

אופות יחד

לפעמים אנחנו אופות יחד עוגת יומולדת, והיא כמעט כמעט תמיד "עוגה 54". אם זה "יומולדת חצי" אז אנחנו מקשטות ביחד. אם זה יומולדת "ייצוגי" יותר אני מקשטת בלילה, או באיזה בוקר של היסחפות יצירתית בלעדיהן.אופות יחד

ובלי קשר, סתם בשביל הכיף, אנחנו מכינות "בצק פריך משובח" (עוגות לכל עת/נירה שויאר) טעים טעים, וקורצות ממנו צורות. זה בילוי מושלם לאחר הצהריים חורפי, עם או בלי חברים. והחשוב ביותר: בצק מעולה לנישנוש.אופות יחד אופות יחד

גם בילוי וגם טעיייים.

אופות יחד אופות יחד אופות יחד אופות יחד"אמא, כבר אפשר ללקק?"

סדנת צילום באיטליה

"בואי ניסע לסדנת צילום באיטליה" אמרתי לחברתי רוטב בוקר אחד, לפני כמעט ארבעה שבועות. "אוכל. צילום. איטליה." לא הייתי צריכה להגיד יותר. "תני לי לחשוב על זה רגע". היא ענתה. פחות מחמש דקות אחר כך קיבלתי הודעה בוואטסאפ: "יאללה!". היה כתוב בה. וככה התחילה ההרפתקה שלנו באגם קומו, איטליה.

אני עוקבת אחרי אפרת לוזנוב והבלוג המהמם שלה  My Lovely Mess בערך מאז שנכנסתי לעולם הבלוגים (זמן קצר אך איכותי). כשאפרת ושרון – הלוא היא שרון גור מהבלוג המשגע Pasta Every Day  – החליטו לחבור לסדנת צילום-אוכל-איטליה משותפת בוילה המשופצת של שרון ופייטרו בקוליקו איטליה… לא היתה ברירה אלא לנסוע.

זאת אומרת… לא הייתי חושבת על זה בכלל אלמלא נועה חברתי (שהלהיבה אותי ואז פרשה פתאום בתואנות של הנקה), אבל מרגע שההתלהבות ניצתה, כבר הייתי חייבת לנסוע. להספיק עוד איטליה אחת לפני ונקובר. לעשות משהו בשביל עצמי. להפרד כמו שצריך מרוטב. לבלות זמן איכות ביחד. פשוט – לנסוע לשם.

היה קצת קשה להחליט לבלוע את האגו ולהגיע (בכל זאת, אני מכירה את אפרת מהמחלקה לצילום ב"בצלאל", היא למדה שנתיים מעלי), אבל פשוט החלטתי שאגו זה מיותר, ושאין מה להילחם. הוא פשוט לא עולה איתי למטוס. אני באה להנות ויהי מה!סדנת צילום באיטליה

סדנת צילום באיטליה להמשיך לקרוא

סדנת פיסול פורטרטים בנייר

לכבוד יום הולדתה של אמי הזמנו אותה -אחותי, גיסתי ואני לסדנת פיסול פורטרטים בנייר, של אפרת חסון דה בוטון (המהממת! אני מעריצה!). לשמחתי בתור הנציגה שבארץ+אוהבת יצירה נשלחתי לסדנה ביחד איתה (:

הסדנה התקיימה בביתה של אפרת, ביום שישי בבוקר. נכנסנו ואת פנינו קיבלו אפרת ועוד שש נשים נחמדות, וערמה של מספריים, ניירות צבעוניים, ואווירה נהדרת של יצירתיות וכיף. להמשיך לקרוא

המלצה על יצירת מחול: פרחקיר

פרחקיר / להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק

פרחקיר
צילום: רותם מזרחי
פרחקיר
צילום: רותם מזרחי

מחול, יותר מכל סוג אמנות אחר, אני לא יודעת לנתח, לרפרר, לפרש.

רק לחוות.

התחושות שעלו בי בזמן הצפייה ב"פרחקיר" במוזיאון תל-אביב: התפעמות. התרגשות. השתאות למול היופי הויזואלי הזה – התלבושות המרהיבות, הרקדנים המוכשרים. סקרנות. המוזיקה עדינה ומיוחדת, נבנית לאט, כמו פעימה מדיטטיבית, עד למקצב סוחף, לפעמים מצחיק אפילו. יצירה מרובדת ומפתיעה. הרקדנים מהפנטים בריקוד אחיד או נפרד, וביכולת ליצור נבדלות בתנועת גוף קטנה. היצירה מספרת מספר סיפורים במקביל. ובעיקר, מייצרת חוויה רב חושית לצופה.

ממליצה כל כך, מקווה שהיצירה תבוצע שוב, ואוכל לצפות בה שוב בעצמי.

פרחקיר
צילום: רותם מזרחי

אופים מחבוז עם סבא רוני

כשהגעתי לבית משפחת משאל לראשונה (לפני תכף עשר שנים) הכרתי את התבשילים הנהדרים של דליה, אמא של רם – את הקובות, המרקים, הסלטים, האורז, התוספות, הבשרים ו… את הלחם של רוני. בזמנו רוני היה אופה לחם לפני כל ארוחת שבת. תמיד משנה, מנסה, לא מסתמך על אף מתכון קבוע. עם הזמן הוא התחיל לפתח ולשנות את הבצק, ולאפות ממנו דברים נוספים: כעכת (כעכים), מקלות מלוחים, פיתות קטנות, ואפילו בצק לפיצה. בקיצור: מחבוז (=מאפים בעירקית). רק את הסמבוסק הוא משאיר למאמא (אמא שלו).

והכי כיף שהנכדים מגיעים והוא מזמין אותם לעזור.

עלמה, רוני, נגה ואסף אופים מחבוז

צריך גם להכין את הבצק –

אופים מחבוז עם סבא רוני

וגם לתבל אותו בכל מני דברים, שסבא רוני מציע לילדים לטעום מהם אחד אחד (קצח, סומסום, מלח, חוואיג')

וגם להפעיל את המיקסר!

אופים מחבוז עם סבא רוני
רואים שזה צולם מזמן. היום שתי הבנות שלי בורחות ברגע שמפעילים מיקסר

אבל הכי הכי כיף, אם מגיעים בשישי או בשבת, אחרי שסבא כבר הכין את הבצק בעצמו. הבצק כבר תפח, ועכשיו באמת מתחיל הכיף הגדול:

אופים מחבוז עם סבא רוני

כי צריך ללוש, ולרדד, ולחתוך, ולקרוץ, ולעשות נחשים וכעכים.

אופים מחבוז עם סבא רוני

וצריך לרדד את הבצק למשטח דק-דק, ולסובב, ולפזר, ולהעביר למגש.

וצריך למשוח בביצה, ושוב לפזר, וליישר, ולסדר.

ולמרות שסבא רוני הוא עיראקי משני הצדדים –

אופים מחבוז עם סבא רוני

הוא בעצם ייקה יותר מכולם –

אופים מחבוז עם סבא רוני

וזה קצת קשה לו "לשחרר". אז הוא קצת מקטר (כי זה עקום) וממלמל (כי זה דק מדי) וקצת מזרז (כי כל התהליך קורה במקביל וחוץ ממנו אף אחד לא מספיק לעקוב: מה צריך להכין עכשיו? לרדד לפיתות? לגלגל לכעכים? לפזר סומסום?). אבל בגלל שהוא אוהב את הנכדים יותר מכל, באמת באמת באמת, אז הוא מצליח "לשחרר". ומרשה להם ללכלך, ולטעום, ולפזר, ולחתוך עקום (וקצת מיישר אחר כך כשהם לא רואים).

אופים מחבוז עם סבא רוני

ותוך דקות כל המטבח מתמלא בריח של מאפים טריים, וכולם מתקבצים ובאים לראות אם "יש כבר משהו מוכן" ואם "אפשר רק לטעום"…

אופים מחבוז עם סבא רוני

מגשים מגשים מהבילים וריחניים יוצאים בזה אחר זה מהתנור: פיתות קטנות, וכעכים פריכים, ומקלות מלוחים נפלאים (האהובים עלי ביותר).

ואף אחד כבר לא יכול להתאפק, גם מי ששבע, גם מי שבדיאטה, גם מי שקטן ושלא מצליח להגיע לקופסא.

מחבוז / רוני משאל

1 ק"ג קמח חיטה לבן

3/4 1 כף שמרים יבשים

1 שקית אבקת אפייה

1 כף גדושה מלח

1/2 כפית סוכר

לערבב את כל החומרים היבשים, ולהוסיף:

3/4 כוס שמן

1/2 ליטר מים פושרים (או חמימים. ככל שחמים יותר זמן ההתפחה מתקצר).

1/4 כפית חוואייג'

מערבבים במיקסר עם וו לישה. מתחילים במהירות איטית ובהדרגה עולים עד למהירות המקסימלית. מערבבים כ-3-4 דקות.

מתפיחים בחוץ, מכוסה בניילון, כשעתיים. להתפחה מהירה יותר ניתן לשים במקום חמים (או תנור מחומם ל-30 מעלות), ואז זו התפחה אחת של כשעה.

ליצירת המקלות המלוחים:

לוקחים כדור בגודל אגרוף של הבצק לאחר ההתפחה. לכל כדור ניתן להוסיף כפית שטוחה של קצח / קימל / לרדד את הכדור בעזרת מערוך על משטח מקומח.

להעביר את הבצק המרודד לנייר אפייה. רידוד אחרון עד שנהיה בצק דק דק. ניתן לגוון ולפזר שומשום לפני הרידוד הסופי.

לחתוך את צורת המקלות בעזרת סכין מתגלגל (של פיצה). מקלות ברוחב 1-2  ס"מ ובאורך 12 ס"מלהבריש עם ביצה / שמן, לפזר מלח גס / שומשום / פרג.

לאפות בתנור מחומם לטמפרטורה של  200 מעלות למשך 5 דקות ואז להוריד את הטמפרטורה ל- 180 מעלות.

אם אופים כמה מגשים במקביל ניתן לתת "מכת חום" של 200 מעלות למשך 10 דקות, להוציא, ואז להכניס את כולם לתנור מחומם ל-160 מעלות למשך כ-50 דקות.

חשוב להיות במעקב, ולסובב התבנית במידת הצורך כדי שישחים באופן שווה.

באותו אופן ניתן לרדד כדורים לפיתות, או ליצור כעכים.

המאפים טעימים ביותר באותו היום. המקלות המלוחים נשארים טעימים במשך 3-4 ימים, מומלץ לשמור בקופסא סגורה (או שקית…)

אופים מחבוז עם סבא רוניבתאבון!

המלצה על הרצאה: 'מ"לא נעים לי" ל"נעים מאוד!"/ רונית כפיר

גילוי נאות 1: אני מכירה את רונית כפיר כי היא עיצבה לנו את הדירה הבאה (אני שכרתי את שרותיה על פני אלפי המעצבים האחרים בארץ, אז אני לא יודעת אם זה נחשב מקום ל"גילוי נאות".)

גילוי נאות 2: רונית שכרה את שרותי לצלם לה שתי הרצאות (אני לא יודעת אם גם זה נחשב מקום ל"גילוי נאות" כי לפני שנשכרתי באתי להאזין להרצאה בתשלום מלא כאחת האדם. אז אם מתייחסים להרצאה הראשונה…וכו')

ועכשיו להמלצה: בהרצאה 'מ"לא נעים לי" ל"נעים מאוד" רונית כפיר פונה למעצבות/ים ועצמאיות/ים מכל הסוגים, למי שמוכר את פרי יצירתו/הידע שלו/הכשרון שלו כמוצר, אבל בעיקר לנשים שבינינו. כקוראת מושבעת של הבלוגים של רונית, ועוקבת נלהבת אחריה בפייסבוק ובאינסטגרם, ברגע שרונית פרסמה שההרצאה פונה לכל הנשים העצמאיות העוסקות במקצועות עיצוב/צילום נרשמתי להרצאה. ממש באותו רגע. כל כך שמחתי שיש לי הזדמנות לשמוע "שיעור" בנושא שקשה לי כל כך (ומתברר שלהרבה) – התנהלות עסקית מול לקוחות.

רונית כפיר

מדובר בהרצאה של כשעה וחצי-שעתיים, שנוגעת אחד אחד בנושאים רגישים אצל כל עצמאית בתחומים שלנו, וזה לא משנה אם מדובר במעצבת פנים, מעצבת מוצר, מעצבת גרפית, צלמת, מאיירת, וכו'. (הרוב המוחץ היה של מאזינות נשים בקהל, אבל הגיעו גם גברים אמיצים). נושאים הנוגעים בעבודה פרקטית מול לקוחות: הצעת מחיר, חוזה, פגישה עסקית, התמקחות על השכר, גביית תשלום, שיחת טלפון עם לקוחות – מתי לדבר ואיך לדבר. על עבודה מול לקוחות "קשים", על "בחירת לקוחות". כל הנושאים של העסק שאינם ה"עבודה עצמה". ולמרות שרוב הקהל היה של מעצבות פנים מצאתי את עצמי מזדהה ולומדת כל כך הרבה.

רונית כפיר

ההרצאה בנויה מדוגמאות אישיות, כאלה שרונית חוותה על בשרה, ונכוותה. כי כולנו פוגשים לקוחות שלא משלמים בזמן, או לקוחות שמתמקחים שוב ושוב, ולקוחות שלא מוכנים לעמוד בגבולות שהצבנו להם (מ-מתי לא להתקשר, עד – לשלם על עבודה). ובעצם (כמו שלמדתי) אני היא זו שצריכה להציב את הגבול, להגדיר אותו ולעמוד בו בעצמי. הלקוחות יתאימו את עצמם אלי. ללמוד לכבד את עצמי, את המקצוע, את המקצועיות שלי, ואחר כך הלקוחות ילמדו לכבד אותי בחזרה.

רונית כפיר

הפנייה היא בעיקר לנשים, כי מתברר שהרבה מהנושאים הללו בכלל לא בעייתיים אצל גברים עצמאים. חוסר הביטחון, התחושה של "לא נעים לי" ("…לא נעים לי לקחת להם הרבה כסף… אני מכירה אותם, צילמתי להם את החתונה"), ההתמקחויות על המחיר (למה כולם מרשים לעצמם להתמקח במדינה הזאת? האם גם אני מתמקחת כשאני קונה בגדי מעצבים?!), האם זה לגיטימי שאני לא עובדת בשעות מסויימות כי אני גם אמא (גם אם זה על חשבון לקוחות. לא רוצה לעבוד בשבת! בשבת אני עם המשפחה שלי! אני אצלם בשבת אבל תחכו בסבלנות לתמונות), עמידה על זכויותי (קרדיט לצלמת?! זה לא מובן מאליו בארץ. יותר מדי אנשים "שוכחים" לתת קרדיט). ועוד ועוד. לגניקולוג שלי לא "לא נעים" לקחת כסף. גם על "בדיקה קטנה". עם עורך דין אף אחד לא יתמקח. מרואה חשבון לא מצפים שיעבוד סביב השעון. מצד שני אם אני אלמד לבקש כסף, לתמחר, לא להתמקח, ולדרוש קרדיט, בקיצור להציב גבולות – הלקוחות ידעו לעמוד בגבולות שהצבתי. זה ניתן ללמידה, ניתן לאימון. המודעות היא חצי מפתרון הבעיה.

רונית כפיר

רונית מרצה ברצף מהיר וקולח (כמו שהיא מדברת), מצחיקה, מתלהבת, וסוחפת. כולנו ישבנו פעורות עיניים ואזניים והאזנו לסיפורים ולעצות הנחרצות (שלוש פעמים שמעתי ועדיין ישבתי מרותקת). כולנו יצאנו ב"היי", ובתחושה של אופטימיות, מוכנות מיד להתחיל את השינוי בגישה שלי, ובחיים (מבחינתי. אני קוראת לה "המנטורית" שלי מאז). היא פשוט נתנה לי בעיטה מטאפורית בתחת, לצאת ולשנות את הגישה שלי לעצמי, למקצוע שלי. כי חוסר ביטחון ו"לא נעים לי" הם לצערי בעיה שמאפילה לי על החיים בכלל, לא רק המקצועיים. ואני שונאת לדבר על כסף. אבל מה לעשות שאני עצמאית?!

רונית כפירמאז ששמעתי (כן, שלוש פעמים) את ההרצאה התחלתי בשינוי מחשבתי, אבל קודם כל התחלתי ליישם את העצות הפרקטיות בכמה שינויים חשובים בעסק שלי. אולי מהפרקטי אצליח לאט לאט לשנות גם את השינוי בראש…

רונית כפיר

אז רונית חוזרת בסבב נוסף של הרצאות. ואת הסיפורים והעצות שלה אני ממליצה לכל אחד ואחת לשמוע. להעניק לעצמכם "שיעור" מהנה ומצחיק, אבל בעיקר לפתוח את הראש, להבין שכולנו חווים את אותן הבעיות, ויש איך לפתור אותן. ועכשיו קדימה! לעבודה!

ההרצאות צולמו ב"טורקיז האוס" וב"בית טמבור". ללוח האירועים של רונית כפיר, לערוץ היוטיוב של רונית כפיר, לפייסבוק של רונית כפיר.

המלצה על תערוכה: תנועה ציבורית/"אוסף לאומי"

בעצם לא מדובר בתערוכה, אלא בפרפורמנס של "תנועה ציבורית" שמתרחש בחלל של מוזיאון תל אביב. ששה מחברי "תנועה ציבורית", לבושים מדים לבנים, מבצעים כיאורגרפיה שנעה בין ריקוד, אלים לעיתים, לתנועות מסדר צבאיות. הפרפורמנס מתרחש בין גלריות שונות של המוזיאון, לבין הארכיון התת קרקעי שלו, ולחלל בדמות "בית דיזינגוף" שהוקם במיוחד בתוך מבנה מוזיאון תל אביב.

הפרפורמנס ("מיצג") "אוסף לאומי" מתייחס לנושאים שבין אמנות, לאומיות ופוליטיקה, וזאת על ידי שימוש ב"הצבעה" או דוגמאות להקשרים שבין הנושאים.

המיצג מתייחס לנושאים שבין אמנות ללאומיות, כמו חשיבות יצירות אמנות כנכס לאומי, ומה קורה כשאיום בטחוני מאיים לפגוע ביצירות אלה (אלו יצירות יורדו למרתף בעת משבר בטחוני? מה סדר העדיפויות במצב כזה?). בחלק מהמיצג הצופים צועדים בעקבות המציגים בתוך מרתפי המוזיאון, מקום אסור לכניסה למבקר בדרך כלל. בחלק אחר המציגים מסירים את אחת התמונות מקיר המוזיאון (ומיד נעתקת נשמתינו – הצופים. הרי אסור לגעת בציורים!).

חלק עיקרי במיצג מתייחס להכרזת העצמאות ב-"בית דיזינגוף" ע"י דוד בן גוריון ב-ה'באייר תש"ח. במוזיאון נבנה שיחזור מדוייק של האולם ששימש כמוזיאון תל-אביב הראשון, בבית דיזינגוף. בגלל מחסור באולם מתאים בגודלו בתל אביב הכרזת המדינה היתה בעצם שם, בתוך המבנה הראשון של מוזיאון תל אביב, הקומה התחתונה של ביתו הפרטי של מאיר דיזינגוף. את קירות השיחזור מקשטים הציורים המקוריים שקישטו את קירות המוזיאון בעת ההכרזה ב-48'.

אוסף לאומי

בימינו את קירות "בית דיזינגוף" מעטרות רפרודוקציות של הציורים המקוריים (שנמצאים במוזיאון). ביום העצמאות האחרון צילמתי ב-"בית דיזינגוף" את אירוע "אנו מכריזים בזאת" של אירגון בינה, שבו מסכמים מרצים שונים את הדיון והלימוד של פסקה נוספת של מגילת העצמאות, כטקסט מכונן שניתן לניתוח ופירוש עכשווי. הייתי במקום הכרזת המדינה ממש לא מזמן, ואכן "תנועה ציבורית" שיחזרו את החדר במדוייק. ב-"בינה" מתייחסים מחדש לתוכן של מגילת העצמאות. ב-"תנועה ציבורית" מתייחסים לנראות, ולקשר הסמלי בין המקום שבו הוכרזה המדינה, לאמנות ולציורים הספציפיים שהיוו את הרקע להכרזת העצמאות. שוב הקשר בין אמנות ללאום.

אני ממליצה להזדרז ולהזמין מקומות לתאריכים הספורים שנותרו לפרפורמנס הזה. קודם כל בגלל שהוא יפה, ומרשים, ומרגש, ועשוי היטב. ושנית בגלל שהוא מסביר כמעט ללא מילים את כל מה שניסיתי להסביר פה, באופן ברור וחד, ומעניין וסוחף הרבה יותר מההסבר המסורבל שלי! זאת עבודה מצויינת!

אני מתנצלת על איכות התמונות, השתמשתי בזמן המיצג במצלמת הטלפון בלבד.