נעמה מגשימת מתנות

את נעמה אורבך הכרתי לראשונה מהספר שהוציאה: "איך עושה ילדה". ספר שובה לב הבנוי כמו אינציקלופדיה של ילדותה, בה כל הערכים אישיים, וסיפור ילדותה הישראלית שזור בהם. בין הערכים/סיפורים משולבות עבודות קטנות, ספק נאיביות ספק יצירות אמנות ממש. הספר היה הוצאה המבוססת על פרוייקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

לא פלא שהתאהבתי בספר הזה, בכל מה שבו, כשגיליתי אותו. מיד קניתי עותק נוסף לאחותי.

כך שבעצם את נעמה הכרתי (קצת, כנראה) כבר ב"בצלאל". בכל זאת סיימנו ללמוד באותה השנה.

אבל את "נעמה מגשימת מתנות" הכרתי כששוטטתי ב"מרמלדה מרקט" וחיפשתי מתנה. כל כך מזמן שאני לא זוכרת מתי… החנות האינטרנטית שלה היא קסם של הפיכת רגש למזכרת מוחשית. מדיוקנאות משפחתיים "בצלליות, דרך "כרטיסי אהבה", "אלבום השנה הראשונה לתינוק" (שזה כמו מה שאני עשיתי לתמר בלי כל הבלגאן של להיות צלמת), ועד לחותמות אישיות. כל מוצר הוא נוסטלגי ומרגש בדרך אחרת. בקיצור: כל הדברים שאני אוהבת תחת קורת גג אחת. והכל יפה ואסתטי ומזמין, ועשוי בכישרון ובטעם משובח.

מאז שהכרתי את החנות שלה הזמנתי כמה? חמש חותמות? נדמה לי. לספרייה של חברתי הטובה פ' כדי שתוכל לסמן כל ספר שהיא משאילה. ולאחייניות שלי הקנדיות כדי שיוכלו להטביע על חפצים וספרים אהובים ציור קטן ואישי משלהם, לגיסי הרופא בעל חוש ההומור ולרם, ליומולדת.

ראיתי בפייסבוק של "המגשימה" מישהי שעשתה חותמת אישית לאחיה הרופא, וקפצתי על הרעיון. אחרי שהתייעצתי עם חברות שלו מהעבודה, אם ובאיזו הזדמנות הוא יוכל להשתמש בחותמת כזאת, שהיא אישית ולא רישמית (בלי מס' מומחה והכל) פניתי שוב לנעמה במייל, ואחרי בחירה מההיצע האינסופי (והמבלבל) של רעיונות לאימג'ים לחותמות, היא שינתה ועיצבה לי מחדש את האימג' שיתאים בדיוק לד"ר רם.

נעמה מגשימה

ואז התברר שהחותמת לא מתאימה רק להטבעה על מסמכים ופתקי מחלה לבית הספר (: יום אחד רם סיפר לי שהוא משתמש בה בכלל לידיים של המטופלים…

הבננות התלהבו כל כך! לא יוצא להן ממש לפנות לרופא ילדים חוץ מבבית (טפו טפו), אז היתה להן הזדמנות לשחק ברופאה וחולה וגם בחותמת!

בת של רופא

יאללה כבר נעמה, לא יכולה לחכות כבר לבלוג שלך! הוא בטוח יהיה מהמם כמו כל מה שיוצא תחת ידייך

ולמי שלא הבין שאפשר ללחוץ על המילים בטורקיז לאורך כל הפוסט (:
נעמה מגשימת מתנות במרמלדה מרקט, נעמה מגשימת מתנות בפייסבוק, הספר "איך עושה ילדה"/נעמה אורבך

השראה: Immediate Family / סאלי מאן

גם את הצלמת סאלי מאן, ואת הפרוייקט המפורסם ביותר שלה – Immediate Family הכרתי בלימודי הצילום ב"בצלאל". אולי בעצם ראיתי את הספר לראשונה אצל עינת, חברתי שכבר למדה ב"בצלאל" שנה לפני.

זהו ספר שאי אפשר להתעלם ממנו.

סאלי מאן
Emmett, Jessie and Virginia, 1989

הספר  Immediate Family מכיל 65 צילומי שחור-לבן שהצלמת צילמה את שלושת ילדיה אמט, ג'סי ווירג'יניה  בשנות ילדותם המוקדמות. סאלי מאן מצלמת בפורמט גדול, והדפסות השחור-לבן שלה מרתקות ממש. ההדפסים עשירי גוונים ומעבירים ניואנסים של מרקם, עומק, ואפילו רגשות (שימוש בהסתרות והבהרות להדגשת הנושאים המצולמים). אבל מה שתופס קודם כל את העין הוא העירום הרב שבספר. שלושת הילדים בני פחות מעשר בצילומים, והם מצולמים בעירום כמעט בכל תמונה שניה.

מויקיפדיה על הספר: "הספר עוסק במגוון נושאים שקשורים לילדות (שחייה בעירום, קריאה, התחפשות, שינה ומשחקים) אבל גם בנושאים יותר קודרים, כמו חוסר ביטחון, בדידות, פגיעה, מיניות ומוות. הספר עורר מחלוקת גדולה, כולל האשמות בפורנוגרפית ילדים. אחת מהתמונות (וירג'יניה בת ה-4) שבה נראית בתה וירג'יניה בת ה-4, צונזרה בוול סטריט ג'ורנל בעזרת פסים שחורים על עיניה, פטמותיה וערוותה.

19mann4-master1050-v3

מאן עצמה ראתה בצילומים "מצבים טבעיים דרך עיניה של אמא: שמחה, עצב, שובבות, חולי, דימום, כעס ואפילו עירום." כשמגזין טיים בחר בה כ"צלמת האמריקאית הטובה ביותר" בשנת 2011 נכתב עליה: "מאן קלטה שילוב של רגעים ספונטניים ורגעים מסודרים בקפידה של ילדות וכנות – לפעמים אי נוחות. מה שהמבקרים שזועמים על העירום של ילדיה לא הצליחו להבין הוא המסירות והמעורבות שלה במהלך הפרויקט ושיתוף הפעולה השמח של ילדיה במגוון הסיטואציות, העליזות או הרשמיות. אין אוסף של צילומים משפחתיים שדומה לאוסף הזה, בכנות העירומה שלו, בסקרנות ובלהט של הטיפול האמהי שנראה בו."

סאלי מאן
White Skates, 1990
סאלי מאן
Naptime, 1989
סאלי מאן
The two Virginias #1, 1988
סאלי מאן
Dirty Jessy, 1985
סאלי מאן
Rodney Plogger at 6:01, 1989
סאלי מאן
Easter Dress, 1986
סאלי מאן
Fallen Child, 1989
סאלי מאן
Last Light, 1990
סאלי מאן
Gorjus, 1989
סאלי מאן
Jessie at 5, 1987
סאלי מאן
The Terrible Picture, 1989
סאלי מאן
The Wet Bed, 1987
סאלי מאן
Kiss Goodnight, 1987

טוב אז זו באמת היתממות, בעיני, להגיד שאלה "מצבים טבעיים דרך עיניה של אמא". יש הרבה מיניות בתמונות, ורמיזות לקשר בין ילדות למיניות (דווקא בהקשר הילדי לטעמי, לא בהקשר פדופילי בכלל. הקשר לפדופיליה הוא של המתבונן). אבל לדעתי דווקא בתה ג'סי (הבת הגדולה יותר) היא בעיקר זאת ש"משדרת" את המיניות, אפילו כשהיא לבושה. אולי זה עניין של גיל. או אופי.

ומיד אני אתקן: היא לא "משדרת" מיניות. היא מחקה נשים שהיא רואה, תוך כדי משחק. ללא ספק המבט של הצלמת הוא שנותן לכך משמעות נוספת.

סאלי מאן
Crabbing at Pawley's, 1989
סאלי מאן
The New Mothers, 1989
סאלי מאן
Candy Cigarette, 1989

ולעומת זאת דווקא וירג'יניה, גם בתמונה המצונזרת, היא ילדה לגמרי. פשוט עירומה.

סאלי מאן
Virginia at 4, 1989

גם אם ככה זה אצלם במשפחה, ומסתובבים כל היום עירומים (ועושים פוזות למצלמה ומחכים שאמא כבר תחליף פלטה במצלמה, כי הרי היא מצלמת במצלמה בפורמט גדול, זה לא בדיוק מצלמה קומפקטית) אין ספק שיש מודעות של האמא לעירום.

סאלי מאן
The Last Time Emmett Modeled Nude, 1987

וזה בסדר, זה חלק גדול ממה שמעניין כל כך בפרוייקט הזה. החשיפה, האינטימיות, הרגשות חשופים כמו שגם העור חשוף. לא הייתי אומרת "פורנוגרפיית ילדים" חלילה. אבל אין ספק שזה מעורר שאלות. כי לא בטוח שאמט, ג'סי ווירג'יניה היו בוחרים להיחשף ככה בפני העולם כולו. ומ"צילום בעם": "הבעיה המוסרית בעבודה מגיעה מכיוון שונה לגמרי. עמדת הכוח של סאלי מאן כאמא מאפשר לסאלי מאן הצלמת לרתום את הילדים לטובת האמנות הפרטית שלה, מיעוט מנוצל זה מיעוט מנוצל, גם אם לאמא שלך קוראים סאלי מאן."

מסכימה לגמרי.

ומכאן לימינו, לעולם הבלוגים. הבלוגרית ניקול בלאץ' מהבלוג המקסים Making It Lovely הסבירה לאחרונה שהיא מפסיקה לפרסם את הצילום השנתי של הבת הבכורה שלה אלינור, מאחר והיא הגיעה לגיל 6. היא מסבירה שהיא חושבת שהצילומים ההשוואתיים של הילדים הם "אוניברסליים" וכלליים יותר כשהילדים קטנים, וכשהילד מגבש אופי ודעה, זה כבר לא מתאים לשים דגש כזה על השינוי הפיזי שהוא עובר בהשוואות בין שנה לשנה. היא לא רוצה שאלינור תגדל ותהיה נבוכה מזה, או תרגיש מנוצלת. ובלי אף מילה על עירום כמובן. (מעניין באמת מה הילדים של סאלי מאן מרגישים עכשיו, כעבור שנים.)

ו – לא שאני מתיימרת להשוות את עצמי – קטונתי, אבל זה בהחלט מעורר מחשבות…

אחת על אחת: מוזיאון תל אביב

כבר סיפרתי כאן על ימי הכיף שאני עושה פעם ב- עם עלמיק, רק שתינו, יום חופש, אחת על אחת.

אז יום הכיף האחרון שאני ועלמיק עשינו היה במוזיאון תל-אביב. אני מאוד אוהבת את המוזיאון הזה, ואפילו התערוכה הראשונה שעלמיק ראתה בחייה היתה בו :  התערוכה הראשונה שהוציאה אותי מהבית אחרי תקופת "יובש" ארוכה היתה של מורי הנערץ שרון יערי – "זנק אל עצמך". תערוכה מרגשת ומרתקת. זו גם היתה התערוכה הראשונה של תמרול (בנפרד, הבאתי אותה כשהיא היתה בת חודשיים בלבד כי הייתי חייבת לראות את התערוכה שוב ועם אחותי)

אבל סטיתי מהנושא.

העניין הוא שבמוזיאון תל-אביב תמיד יש תערוכות "לכל המשפחה" (=לילדים) מושקעות ומעניינות כל כך, שההנאה מובטחת (מובטחת? לעלמיק לא היה בכלל מצברוח, אבל אני נהנתי), וכשמגיעים באמצע השבוע מבלים די לבד ואפשר ממש להנות מכל האביזרים. הפעם התערוכה היתה "על קווי הדמיון" – תערוכה קבוצתית בנושא קוים.

וחוץ מזה סופסוף הצלחתי להציץ באגף החדש של המוזיאון (בושה, הוא קיים כבר שנתיים) ולהתפעל ממנו.  עלמיק ואני התפעלנו יחד ממיצג חפצים שתלויים כמובייל מתקרת המבנה (זהו מיצב מדהים שנבנה במיוחד לחלל הזה, של טום פרידמן), עלמה חלצה נעליים בתערוכה של מחמוד קייס, טיילנו קצת בגן הפסלים, ואני הספקתי לרפרף על התערוכה של הצלם רוברט קאפה. (האמת שבתערוכה הזאת עלמיק ממש לא "הפריעה", היתה עסוקה בללכת סביב הספסל ולהסתכל מרחוק, ואני התבוננתי בצילומים. משום מה ניגש אלי עובד מוזיאון לנזוף בי שעלי לשמור עליה לידי. ראיתי שמסתובבים בין הקבוצות המודרכות כמה דוברי אנגלית בחליפות עם מדריך פרטי (תורמים פוטנציאליים?) אבל עדיין זה לא הצדיק את החוצפה שלו. בדיעבד הייתי צריכה להתלונן (המוזיאון הוא גם לילדים! בטח ובטח לילדים שלא מפריעים לאחרים להתבונן במוצגים. וזו כבר בושה אמיתית).

כהרגלינו קינחנו בארוחה טובה הפעם ב"דובנוב 8" – בית קפה שאני מכירה היטב משנים של לימודי קרמיקה ב"מרכז מאירהוף לאמנות".

בקיצור ממליצה בחום לבילוי זוגי חורפי, אחד על אחד, בשבת או באמצע השבוע. ואם מישהו יעיר לכם לשמור על ילדכם קרוב מבלי שהוא מפריע כלל, תמחו גם בשמי.

המלצה על תערוכה: "רואים שקוף" / מוזיאון הארץ

כמה שנים לא הייתי במוזיאון הארץ (בתל-אביב)…. בדרך כלל (אם כבר מוזיאון) אני הולכת למוזיאון תל-אביב לאמנות. בביקור האחרון של אחותי בארץ הלכנו לספוג קצת תרבות במוזיאון הארץ. הלכנו במקור לתערוכת זכוכית ישראלית שיש שם, ולשמחתי התגלגלנו גם לתערוכה הזאת: "רואים שקוף" / צילומי זכוכית נדירים מתולדות הארץ.

כחובבת נוסטלגיה, עוד בלימודי במחלקה לצילום ב"בצלאל" התעניינתי בצילומים היסטוריים של ארץ ישראל מלפני הקמת המדינה ומראשיתה. לקחתי קורס בנושא התבוננות פוסטמודרנית (=התבוננות ביקורתית במילה אחת) בצילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים – אותו העבירה רונה סלע, שגם חקרה והוציאה ספר בנושא.

מדובר בצילומים מרתקים, גם מפני שהם יפהפיים מבחינת איכות וקומפוזיציה (צילמו אותם צלמים מוכשרים בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות בעולם, שעלו ארצה ועבדו כצלמי קק"ל והסוכניות השונות), גם בגלל ההשוואה למקומות ולחיים שאנחנו מכירים היום, וגם בגלל ההבנה הפוסטמודרנית של החשיבה מאחורי הצילום. הרבה מהצילומים היו "צילומים מגוייסים" – מגוייסים לרעיון הציונות. צילומים מוזמנים על ידי קק"ל (וגופים וסוכניות דומות) למען מטרה: "שיווק" הארץ בארץ ובעולם כ-ארץ שוממה (שצריך ליישב), את החלוצים כ"צברים" – יהודי חדש, פועל, שזוף, בשונה מהיהודי הגלותי (שיווק פנים להעלאת המורל, וגם כפניה לנוער יהודי בגולה), ואת הערבים כמעטים ונחשלים (אוריינטליזם).

בכל פעם מוצאים ומציגים עוד ועוד צילומים מהתקופה הזו. מדובר בארכיון כמעט אינסופי של צילומים, תשלילים, הדפסות. הרבה צילומים המתעדים את יישוב הארץ, את הקשיים, את ההצלחות. הרבה צילום מושפע סוציאליזם/קומוניזם (תיעוד שיעורי ספורט קבוצתיים, צילום מלמטה על צעיר "צבר" מביט קדימה במבט נחוש וכד'.) זהו נושא מרתק.

 תערוכה זו מתמקדת בלוחות הזכוכית בארכיון קק"ל. ולא סתם בלוחות הזכוכית – בלוחות הזכוכית השבורים. את התמונות בתערוכה הדפיסו מאותם תשלילים שנזנחו משום שהיו שבורים (מפאת אורכו אחסוך את ההסבר הטכני על צילום על לוח זכוכית) וכך נחשפנו לעוד עשרות צילומים מרתקים, מקסימים, מעניינים, אשר "מעוטרים" בשבר/ים  שהועברו אליהם בהדפסה מהנגטיב.

זו תערוכה קטנה וצנועה, אבל בכל צילום אפשר להתבונן שעות.

התערוכה מציגה בעיקר תמונות, נדירות ביופיין, המתארות נושאים שונים מחיי התושבים ומהתפתחות היישוב היהודי בארץ. כמו כן מוצג סרט וידאו מאוסף סרטי קק"ל 1913-1928 שהוקרנו במסגרת אירוע סינמה קק"ל 2010. (על מסך טלויזיה קטן, בצד – אם יורשה לי להתלונן. סרט מרתק, היה ראוי לפחות לכיסא ממולו כדי שיהיה אפשר לשבת לצפות בו). בתערוכה גם סרט הסבר על הכנת תשלילי הזכוכית, ודוגמאות של תשלילים – לוחות זכוכית שבורים.

ילדים במטולה / שמואל יוסף שוייג, 1934
פוזיטיב/נגטיב ילדים במטולה / שמואל יוסף שוייג, 1934

אז עברנו לנו מתמונה לתמונה (נשות משפחת לוינסקי חובבות הנוסטלגיה) התפעלנו מיופיין של התמונות, מהקומפוזיציה המדוייקת, מההיסטוריה שפוגשת אותנו סתם כך באמצע השבוע. אמא שלי ממש התרגשה מזיהוי המקומות, האנשים, האווירה – סה"כ גם הילדות שלה די נראתה ככה.

מבין התמונות נתקלתי בתמונה ענקית ומרשימה של פרדס צעיר נטוע.

פרדס הדרים בגן רווה / שמואל יוסף שויג / 1935
פרדס הדרים בגן רווה / שמואל יוסף שויג / 1935

ומיד זיהיתי בקצה השמאלי העליון את "האחוזה" בבית חנן.

משמאל
משמאל" פרט מתוך התמונה בתערוכה. מימין גן אירועים "האחוזה" בבית חנן

צילמתי ב"אחוזה" עשרות אירועים. זהו באמת גן אירועים מקסים, שאני ממליצה עליו תמיד לזוגות.

וכך, מיד, גם אני הרגשתי קצת שייכת.

חייבת להתנצל על איכות התמונות: כל התמונות צולמו במצלמת הטלפון

טיול קטן ל"הטיול הקטן"

"לטיול יצאנו
כלנית מצאנו
על גבעת הדשא במערב

הטיול הקטן

אל ההר עלינו
את הים ראינו
ומשם ירדנו בדהרה.

הטיול הקטן

צב זקן פגשנו בדרך
בית ענקי החזיק על גב

הטיול הקטן גלית לוינסקי

בתהלוכה נהדרת
אלף נמלים נשאו חגב.

הטיול הקטן גלית לוינסקי

בשלולית המים
שמנו ת'רגלים
על החוף ישבנו בתוך סירה

הטיול הקטן גלית לוינסקי

בחלקת אספסת
רצנו בתופסת
כל הלטאות נבהלו נורא.

הטיול הקטן גלית לוינסקי

באנו בשורה אל הכרם
רוח סערה וענף נשבר

הטיול הקטן גלית לוינסקי

שמה בין תילי חפרפרת
אלף רקפות כל אחד ספר.

הטיול הקטן גלית לוינסקי

אז מאוד עייפנו
והביתה שבנו
שמש כבר יורדת ומאוחר.

הטיול הקטן גלית לוינסקי

רק בתוך הדשא
כלנית לוחשת
שובו בשלום
נפגש מחר."

הטיול הקטן גלית לוינסקי

כל האיורים מתוך: "הטיול הקטן" מאת נעמי שמר. איורים ליאת יניב. הוצאת עם עובד 2013

כל הצילומים משני טיולים קטנים ליער כוכב יאיר באמצע דצמבר ובסוף פברואר (אז היתה כל הפריחה הזאת, לא מתחייבת מה פורח שם עכשיו) ב-Waze: חי בר כוכב יאיר / דרך המרכז כוכב יאיר.

ואם התמכרתם לאיורים המשגעים יש גם בלוג יומי משגע של ליאת.

השראה: The Brown Sisters

את "The Brown Sisters" : פרוייקט הצילום של הצלם ניקולס ניקסון הכרתי בשנה השניה ללימודים בבצלאל, במסגרת  שיעורי תולדות הצילום ב'. הפרוייקט הוא רצף צילומים, כל שנה צילום אחד, של ארבע האחיות לבית בראון (אשתו ושלוש אחיותיה).

moma_nixon_1975-web
האחיות בראון. 1975. מימין לשמאל: לורי (21) בוורלי (25) מימי (15) הת'ר (23)

הפרוייקט נמשך משנת 1975 ועד היום. ארבעים שנה של צילום אחד, מבט ישיר למצלמה, אותו סדר עמידה, אחיות.

07_brown-sisters-1976
1976

בסיום שנה ב' בבצלאל ביקשתי משין אחותי שתקנה לי את הספר שליווה את התערוכה "האחיות בראון" במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק (MOMA).  הפרוייקט הזה הוצג בגלריות ומוזאונים, ובחיפוש ברשת אפשר לראות את הפרוייקט כולו בקלות.

moma_nixon_1978-web
1978

אבל לי יש ספר… אני יכולה לשבת עם הספר ולדפדף לאט לאט לאט, קדימה ואחורה, ולהסתכל בפנים שמשתנים, מתבגרים. בתנוחות הידיים והגוף. לפעמים הן מחזיקות אחת את השניה, או נשענות, או מחבקות, או עומדות במרחק.

לפעמים הן מחייכות. לפעמים עוצמות עיניים. מודעות למצלמה. מודעות לפרוייקט. מודעות לזמן שעובר.

moma_nixon_1988-web
1988
moma_nixon_1990-web
1990

לא כתוב כמעט מידע על האחיות. כתובים שמותיהן, והגיל בהן היו בשנת 1975 כשהתחילו להצטלם לפרוייקט. אבל זה מספיק בשביל למלא את הראש במחשבות.

moma_nixon_1999-web
1999

בין תמונה לתמונה עברה שנה. מה קרה באותה שנה?

אולי הן התאהבו במישהו. אולי חוו פרידה. או קושי. או מחלה.

אולי לא רצו להצטלם באותו יום.

אולי הן גרות במרחק רב וכל שנה הן מצטלמות במפגש המשפחתי השנתי.

אולי הן באות במיוחד כדי להצטלם.

moma_nixon_2010-web
2010

ואיך שהשנים חולפות ועכשיו הן כבר נשים. אולי אחת מהן התחתנה השנה. או התגרשה. או ילדה ילד. חיים שלמים. ארבעים שנה.

moma_nixon_2014-web
2014

לפני שנה

מזג האוויר בימים האחרונים מחזיר אותי אחורה, לתקופה הזאת בדיוק לפני שנה. ב"סערה הגדולה" של שנה שעברה הייתי בחודש תשיעי. בשוך הסערה ילדתי את תמר.

איכשהו עם כל הטירוף וההתרגשות של תינוקת חדשה, אחרי פחות מ48 שעות מצאנו כמה דקות לצלם את הצילום הזה. שמחה שזכרתי.

היה לי בראש לצלם כמה שיותר מהר אחרי הלידה, בהשראת שלושה צילומים מרגשים של נשים מיד אחרי שילדו, של הצלמת  Rineke Dijkstra.

עליה ועל מקורות השראה נוספים שלי אכתוב פוסטים בהמשך.

ובנתיים

זה למי שדאג שאני לא נחשפת מספיק בבלוג.

(: