הבית הכי יפה בוונקובר

כשאחותי וגיסי ראו את הבית לראשונה, בשנת 2011, הוא היה שייך לזוג מבוגר, והיה ידוע בתור "הבית הירוק". צבוע בצבעוניות קנדית קלאסית מבחוץ – ירוק, בורדו וחום. מבפנים הבית, בן ה-100 שנה (נבנה ב-1912) היה כהה ואפלולי, קירותיו בצבעי חום-ירוק, עם חיפויי עץ כהה על הקירות הפנימיים, אופייניים לבניה קנדית של לפני מלחמת העולם הראשונה. הם היו צריכים הרבה דמיון ו"ויז'ן", בשביל לראות את הפוטנציאל הגלום בו.

את שיפוץ המטבח וחדרי השירותים והמקלחת ביצעו אנשי מקצוע לפני שבני המשפחה נכנסו להתגורר בבית. את כל השיפוץ הפנימי – שיוף וצביעת כל העץ – רצפה, מדרגות וחיפויי קיר, צביעת הקירות וכל 'הלבשת הבית' עשו שרון ורן בעצמם, ובעיקר אחותי היקרה והמוכשרת. במשך חודשים היא עברה חדר-חדר וצבעה, ליקטה והתאימה רהיטים וחפצים לאופי של החדר והבית. כל חדר של הבנות קיבל כיוון משלו, בשיתוף הילדה ועם שידרוגים והתאמות בעקבות שינויי טעם והתבגרות. מצחיק לראות שמאז שצילמתי את התמונות, כבר השתנה קצת העיצוב, גם בחדרי הבנות, וגם חפצים שהוחלפו בשאר החדרים.

הבית שלהם הוא בית במראה מאוד "קנדי" קלאסי – בעיקר מבחינת המבנה והחלוקה, עם השפעה מודרנית, וישראלית, ועם הרבה טעם אישי. הוא מתפתח ומשתנה כל הזמן, חפצים נודדים בין חדרים, ולעיתים מאוחסנים עד שיגיע שוב זמנם "לצאת לאור". הוא בית חי ונושם, משתנה. יש בו מן העתיק –  כמו למשל זגוגיות החלונות העדינות אשר הן מקוריות מתחילת המאה הקודמת, ומן המודרני והחדש לגמרי. אני מאוד מאוד אוהבת את הטעם של אחותי המשלבת בין ישן וחדש, בין טרנדי לקלאסי באופן כל-כך נעים לעין, חם וביתי. בקיצור, אני אמנם משוחדת כי אני אוהבת את בעלי הבית, אבל כאחת שראתה את ההתפתחות וההשקעה העצומה בכל פרט קטן – אני יכולה לומר – זה הבית הכי יפה בוונקובר! לפחות לטעמי, אבל יש לי טעם מעולה (:

אחותי גם אוהבת לחדש בעצמה חפצים ורהיטים, הרבה מהרהיטים בבית היא קנתה בחנויות יד שניה או גראז' סיילים, שייפה, צבעה, וריפדה בעצמה. כן גם רוב הכריות בבית היא תפרה, כשיש עיטורים על הקירות היא עשתה אותם במו ידיה, ועוד ועוד. המון עבודת יד (והערכה לעבודות יד של אחרים) יש בבית הזה.

הצטרפו אלי לסיור בבית, בכל חדר תראו כמה תמונות "לפני" והרבה תמונות "אחרי". אפשר להגדיל כל תמונה בלחיצה!

הבית מבחוץ

כך הבית נראה מבחוץ לפני שצבעו אותו, צבוע בירוק בקבוק וחום:

הבית נצבע בגווני אפור-לבן -שחור. את המדרגות שרון צובעת בעצמה מדי קיץ. אחרי החורף האכזרי פה צריך לחדש את הצבע, בכל שנה מחדש. כך הבית נראה כיום:

בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית באביב
בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית בסתיו
בית ונקובר גלית לוינסקי
בכניסה לבית נטוע עץ מייפל שהופך לאדום יפהפה בסתיו

המסדרון

ניכנס לבית דרך הדלת הראשית, הדלת המקורית מלפני 100 ומשהו שנים, למסדרון שמוביל מימין ומשמאל לחדרי המשפחה, הסלון, המטבח והחדר של הבת הבכורה. בקצה המדרגות המובילות לקומת המגורים.

נתחיל בתמונות ה"לפני":

וכך הוא נראה כיום:

בלוג גלית לוינסקי
מסדרון צר וארוך, וגם בו יצירת אמנות של אמן פרסט ניישן (אינדיאני מה שנקרא) קנדי
בלוג גלית לוינסקי
צלחת מאויירת על ידי האמנית ליאת יניב
בלוג גלית לוינסקי
שרון שייפה וצבעה מחדש את עץ המדרגות

חדר המשפחה

משמאל, מעבר לדלת הזכוכית ישנו חדר המשפחה (חדר הטלויזיה בעברית מדוברת), וכך הוא נראה לפני:

בלוג גלית לוינסקי
חדר המשפחה – דיירים קודמים

ועכשיו:

בלוג גלית לוינסקי בלוג גלית לוינסקי

בלוג גלית לוינסקי
חדר המשפחה, שימו לב לציור העדין בזהב על הקיר. עבודת יד של שרון.

בלוג גלית לוינסקי

בלוג גלית לוינסקי

הסלון

ממול לחדר המשפחה, מימין למסדרון ישנו הסלון. כל החדרים מופרדים בדלתות בינהם.

כך הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

ואחרי הרבה מאמץ, צביעה, עיצוב ושינויים, כך הסלון נראה כיום:

בית בלוג גלית לוינסקי
הסלון, מבט מפינת האוכל
סלון צילום גלית לוינסקי
הסלון, מבט ימינה מהכניסה לבית

סלון צילום גלית לוינסקי סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
הסלון, מבט מפינת האוכל הסמוכה
סלון צילום גלית לוינסקי
מבט מהסלון אל פינת האוכל, אפשר לסגור דלתות הזזה מעץ כדי להפריד בין החדרים
סלון צילום גלית לוינסקי
מבט מהסלון לחדר המשפחה משמאל ולפינת האוכל מימין

סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
חלון מקורי מעל הספריה
סלון צילום גלית לוינסקי
גזע עץ עתיק ששוייף ונצבע. הגולדמנים אוהבים לאסוף פיסות זרוקות של טבע הביתה: ענפים, איצטרובלים שנשרו, גזעים שנוסרו והושארו ביער.
סלון צילום גלית לוינסקי
ברקע צילום "הגולשות" שלי, גם לי יש אותו בסלון בישראל
סלון צילום גלית לוינסקי
מדפי הספריה, שילוב של עבודות יד, עבודות אמנות וטבע

סלון צילום גלית לוינסקי סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
מנורה שהגיעה "עם הבית". עקרונית בקנדה מקובל להשכיר (ולמכור) בתים עם אהילים, מוטות וילונות וכו'.

פינת האוכל

מהסלון נמשיך לחדר הבא, הצמוד אליו: פינת האוכל. גם פינת האוכל נשארה כחדר בפני עצמו, עם דלת כניסה. כשהגודלמנים אוכלים ומארחים הם מביאים את האוכל מהמטבח הסמוך. כל-כך שונה מהבניה הישראלית, מה"חלל הפתוח"! אחרי שמתרגלים יש לכך המון יתרונות.
גם בפינת האוכל היה חיפוי עץ כהה על הקירות, בנוסף לקורות העץ שבתקרה. בבחירה אמיצה החדר הפך את פניו לחלוטין כשהעץ שוייף ונצבע בלבן. ראיתי את החדר הזה לפני שנים ב"לפני". אי אפשר לתאר כמה שנראה קטן יותר, צפוף יותר וקודר הרבה יותר מעכשיו.

הנה הצצה ל"לפני":

כשהחלו לשפץ את הבית שרון ורן גילו תוך ארון הבילט-אין שאריות עיתונים משנת 1915. קפסולת זמן ממש.

והנה המהפך העצום שהחדר הזה עבר:

בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מוארת ונעימה
בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מבט מהסלון מבעד לדלתות ההזזה
בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מבט מהסלון הסמוך

בית בלוג גלית לוינסקי

בית בלוג גלית לוינסקי
מבט מפינת האוכל אל עבר הסלון, כל חיפויי הקיר נצבעו לבן
בית בלוג גלית לוינסקי
ההסקה שנשארה נצבעה ברוב החדרים בצבע זהב והפכה לתוספת דקורטיבית
בית בלוג גלית לוינסקי
הארונות המקוריים, בצביעה חדשה

בית בלוג גלית לוינסקי

בית בלוג גלית לוינסקי
המקום האהוב על כולנו, ובעיקר הבנות של שתי המשפחות לשבת, לקרוא ולשוחח

המטבח

בקצה המסדרון ישנו המטבח.

המטבח הירוק/צהוב של "לפני":

המטבח נצבע לבן, ושינה לחלוטין את פניו. זהו החדר הכי מואר בבית, והוא נעים ומזמין ומשדר ניקיון ורעננות גם באמצע בישול ארוחה.

בלוג גלית לוינסקי
המטבח. צילום שרון גולדמן.
בלוג גלית לוינסקי
המטבח. צילום: שרון גולדמן

חדר השינה של נגה

בקצה המסדרון, מול המטבח יש פניה לחדר רחצה ושרותים (שמפאת אורכו של הפוסט לא אכניס אותם, למרות שהם מאוד יפים), וכניסה לחדר השינה של הבת הבכורה – נגה.

כך הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

וכך הוא נראה היום: שילוב צבעים מנצח, חדר נעים, בהיר ושימושי.

חדר, צילום גלית לוינסקי
החדר של נגה, מבט מהמסדרון

חדר, צילום גלית לוינסקי

חדר, צילום גלית לוינסקי
חלק מהארונות בנויים מאחורי דלת בקיר, כך במקור
חדר, צילום גלית לוינסקי
מבט מהמיטה לדלת הכניסה
חדר, צילום גלית לוינסקי
השולחן לא מסודר כל-כך בדרך כלל. בכל זאת בעלת החדר כבר לומדת באוניברסיטה!
חדר, צילום גלית לוינסקי
קיר תמונות אישיות
חדר, צילום גלית לוינסקי
אור חלון יפהפה
חדר, צילום גלית לוינסקי
ציור שאני ציירתי ונתתי לחדר הראשון של נגה, כשהיא נולדה
חדר, צילום גלית לוינסקי
שידת איקאה פשוטה ששרון ונגה צבעו

החדר של גלי

בראש המדרגות, בכניסה לקומה השניה, צמוד לחדר הרחצה השני (שגם אליו לא אתייחס מפאת אורכו של הפוסט) נמצא החדר של הבת האמצעית – גלי. החדר בצבעי שחור/לבן.
ככה הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

את הקיר הזה הזיזו כדי להגדיל את חדר הרחצה הצמוד. זה הפך לקיר השחור

וכך החדר היפה הזה נראה היום:

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
קיר צבוע כלוח שחור. גם הוא השתנה לאורך השנים
חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
חדר שחור/לבן
חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
חדר בשחור-לבן

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
משמאל לקיר השחור יש "נוק" קטן – פינת התבודדות קטנטנה, עם כריות על הרצפה. החלל הזה נוצר כתוצאה מהזזת קיר חדר הרחצה הסמוך
הנוף מהחדר של גלי הכי יפה בבית

חדר השינה של ההורים

זה החדר האחרון ששרון טיפלה בו, כמובן. ראשית היא קילפה צבע ושיפצה וצבעה חדר-חדר, קודם את החדרים של הבנות, אחר כך את הסלון, פינת האוכל וחדר המשפחה, ובסוף בסוף, הגיעה לחדר הזה, חדר השינה. גם הוא היה ירקרק במקור, ונצבע לבן בעבודת עץ מפרכת.
כך הוא נראה כשהבית נקנה:

ותראו איזה חדר מדהים הוא עכשיו:

חדר שינה צילום גלית לוינסקי
חדר השינה, מבט מהמסדרון
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
חדר השינה שהוא גם פינת עבודה של שרון

חדר שינה צילום גלית לוינסקי חדר שינה צילום גלית לוינסקי

חדר שינה צילום גלית לוינסקי
על הקיר צילום מהנשיונל פארק ג'ושוע טרי, אותו צילמה: שרון גולדמן
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
תמונה של אמא שלי אסתר, אמא צעירה לבתה הבכורה שרון. צילם: אורי לוינסקי
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
שידה שידיותיה הוחלפו
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
"התמונה האבודה" של סבי-אבי, מהפוסט על התמונה האבודה
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
הארון המדהים שכל בחורה חולמת עליו. החיסרון היחידי שלו – הוא שקוף ולכן חייב להיות מסודר
ספרי מסלולים נטע דגני שרון גולדמן צילום גלית לוינסקי
על השולחן היו מונחים ספרי הטיולים של "מסלולים" (באמת!) של נטע דגני ושרון גולדמן
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
עוד פורטרט של אבא שלנו כילד – הפעם על כלי קרמיקה שהכנתי בסדרה של הפורטרטים, כל כלי הקרמיקה על השולחן הם עבודת יד שלי או של אמא שלי
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
רקמה בדואית שהיתה בחדר ילדותה של שרון בישראל

החדר של נטע

אחרון חביב , בקצה המסדרון, הוא החדר המקסים של נטע – הבת הצעירה. הוא היה בכלל מן מחסן אצל הדיירים הקודמים, והפך בכישרון רב לחדר יפהפה. את המיטה בנו שרון ורן בעצמם, את ספסל הישיבה ליד החלון שרון ריפדה לפי בקשתה של נטע. קיר העיגולים נצבע על ידי שרון, לפי הצבעים שנטע בחרה. לחדר מחובר חדרון קטנטן שנטע משנה את יעודו מדי כמה חודשים. כשהיתה יותר צעירה הוא היה חדר משחקים ויצירה, עכשיו הוא יותר בסגנון "פינת זולה". בקיצור החדר מבטא את טעמה האישי המשתנה של מתבגרת, והוא מקסים.

כך החדר נראה לפני שהבית שופץ:

ו -טדאאם! ככה החדר נראה היום:

חדר נערה צילום גלית לוינסקי

חדר נערה צילום גלית לוינסקי
קיר העיגולים. זה לא טפט, שרון ציירה אותם אחד אחד
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
זהו אינו טפט!
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
החדר מואר גם בחלון מאורך וגם בחלון בגג
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
זהו חדר עם גג משופע, עליית גג בצד ימין מאחורי הוילון החדר הנסתר של נטע
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
לכיוון דלת הכניסה
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
מפת העולם ונעצים המסמנים איפה בנות הבית ביקרו

חדר נערה צילום גלית לוינסקי חדר נערה צילום גלית לוינסקי חדר נערה צילום גלית לוינסקי

חדר נערה צילום גלית לוינסקי
פרוייקט הפולרויד של נטע

ולמי ששרד עד כאן, הנה הדובדבן שבקצפת. שרון הלכה לארכיון המרכזי של ונקובר ומצאה תמונות של הבית כשגרו בו בעליו הראשונים. התמונות צולמו בשנת 1916 ו-1926.

זה הרגע בו חובבי נוסטלגיה כמוני מחסירים פעימה.

City of Vancouver Archives, CVA1426-3 – 1916
City of Vancouver Archives, CVA1426-6 – 1926
City of Vancouver Archives, CVA1426-4 – 1926
בית צילום גלית לוינסקי
עכשיו התמונות מעטרות את מסדרון הכניסה לבית

תודה לכם שבאתם איתי לביקור הזה, ותודה מיוחדת למשפחת גולדמן שהכניסה אותי (ואתכם) לסיור בביתם המשגע. הבית האהוב עלי!

תפסיקו להגיד לי לחייך

תפסיקו להגיד לנשים לחייך.

כשאני פוגשת פרוייקט שהוא כל-כך מדוייק, כל-כך נכון, מבוצע היטב, ומעורר בי הזדהות אבסולוטית.

לאתר של הפרוייקט: stoptellingwomentosmile.com

יום האישה שמח לכולנו.

 

לקריאה נוספת:
יום האישה הבינלאומי 2017: על הסדרה "בנות", ועל הקלות הבלתי-נסבלת של הטרדות מיניות
יום האישה הבינלאומי 2016: על אמא שלי, אסתר לוינסקי, כי אישה כזו יש רק אחת
יום האישה הבינלאומי 2015: על סבתא שלי, ד"ר אליזה לוינסקי, כי היא דוגמא ומופת בעיני

נעמה מגשימת מתנות

את נעמה אורבך הכרתי לראשונה מהספר שהוציאה: "איך עושה ילדה". ספר שובה לב הבנוי כמו אינציקלופדיה של ילדותה, בה כל הערכים אישיים, וסיפור ילדותה הישראלית שזור בהם. בין הערכים/סיפורים משולבות עבודות קטנות, ספק נאיביות ספק יצירות אמנות ממש. הספר היה הוצאה המבוססת על פרוייקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

לא פלא שהתאהבתי בספר הזה, בכל מה שבו, כשגיליתי אותו. מיד קניתי עותק נוסף לאחותי.

כך שבעצם את נעמה הכרתי (קצת, כנראה) כבר ב"בצלאל". בכל זאת סיימנו ללמוד באותה השנה.

אבל את "נעמה מגשימת מתנות" הכרתי כששוטטתי ב"מרמלדה מרקט" וחיפשתי מתנה. כל כך מזמן שאני לא זוכרת מתי… החנות האינטרנטית שלה היא קסם של הפיכת רגש למזכרת מוחשית. מדיוקנאות משפחתיים "בצלליות, דרך "כרטיסי אהבה", "אלבום השנה הראשונה לתינוק" (שזה כמו מה שאני עשיתי לתמר בלי כל הבלגאן של להיות צלמת), ועד לחותמות אישיות. כל מוצר הוא נוסטלגי ומרגש בדרך אחרת. בקיצור: כל הדברים שאני אוהבת תחת קורת גג אחת. והכל יפה ואסתטי ומזמין, ועשוי בכישרון ובטעם משובח.

מאז שהכרתי את החנות שלה הזמנתי כמה? חמש חותמות? נדמה לי. לספרייה של חברתי הטובה פ' כדי שתוכל לסמן כל ספר שהיא משאילה. ולאחייניות שלי הקנדיות כדי שיוכלו להטביע על חפצים וספרים אהובים ציור קטן ואישי משלהם, לגיסי הרופא בעל חוש ההומור ולרם, ליומולדת.

ראיתי בפייסבוק של "המגשימה" מישהי שעשתה חותמת אישית לאחיה הרופא, וקפצתי על הרעיון. אחרי שהתייעצתי עם חברות שלו מהעבודה, אם ובאיזו הזדמנות הוא יוכל להשתמש בחותמת כזאת, שהיא אישית ולא רישמית (בלי מס' מומחה והכל) פניתי שוב לנעמה במייל, ואחרי בחירה מההיצע האינסופי (והמבלבל) של רעיונות לאימג'ים לחותמות, היא שינתה ועיצבה לי מחדש את האימג' שיתאים בדיוק לד"ר רם.

נעמה מגשימה

ואז התברר שהחותמת לא מתאימה רק להטבעה על מסמכים ופתקי מחלה לבית הספר (: יום אחד רם סיפר לי שהוא משתמש בה בכלל לידיים של המטופלים…

הבננות התלהבו כל כך! לא יוצא להן ממש לפנות לרופא ילדים חוץ מבבית (טפו טפו), אז היתה להן הזדמנות לשחק ברופאה וחולה וגם בחותמת!

בת של רופא

יאללה כבר נעמה, לא יכולה לחכות כבר לבלוג שלך! הוא בטוח יהיה מהמם כמו כל מה שיוצא תחת ידייך

ולמי שלא הבין שאפשר ללחוץ על המילים בטורקיז לאורך כל הפוסט (:
נעמה מגשימת מתנות במרמלדה מרקט, נעמה מגשימת מתנות בפייסבוק, הספר "איך עושה ילדה"/נעמה אורבך

השראה: Immediate Family / סאלי מאן

גם את הצלמת סאלי מאן, ואת הפרוייקט המפורסם ביותר שלה – Immediate Family הכרתי בלימודי הצילום ב"בצלאל". אולי בעצם ראיתי את הספר לראשונה אצל עינת, חברתי שכבר למדה ב"בצלאל" שנה לפני.

זהו ספר שאי אפשר להתעלם ממנו.

סאלי מאן
Emmett, Jessie and Virginia, 1989

הספר  Immediate Family מכיל 65 צילומי שחור-לבן שהצלמת צילמה את שלושת ילדיה אמט, ג'סי ווירג'יניה  בשנות ילדותם המוקדמות. סאלי מאן מצלמת בפורמט גדול, והדפסות השחור-לבן שלה מרתקות ממש. ההדפסים עשירי גוונים ומעבירים ניואנסים של מרקם, עומק, ואפילו רגשות (שימוש בהסתרות והבהרות להדגשת הנושאים המצולמים). אבל מה שתופס קודם כל את העין הוא העירום הרב שבספר. שלושת הילדים בני פחות מעשר בצילומים, והם מצולמים בעירום כמעט בכל תמונה שניה.

מויקיפדיה על הספר: "הספר עוסק במגוון נושאים שקשורים לילדות (שחייה בעירום, קריאה, התחפשות, שינה ומשחקים) אבל גם בנושאים יותר קודרים, כמו חוסר ביטחון, בדידות, פגיעה, מיניות ומוות. הספר עורר מחלוקת גדולה, כולל האשמות בפורנוגרפית ילדים. אחת מהתמונות (וירג'יניה בת ה-4) שבה נראית בתה וירג'יניה בת ה-4, צונזרה בוול סטריט ג'ורנל בעזרת פסים שחורים על עיניה, פטמותיה וערוותה.

19mann4-master1050-v3

מאן עצמה ראתה בצילומים "מצבים טבעיים דרך עיניה של אמא: שמחה, עצב, שובבות, חולי, דימום, כעס ואפילו עירום." כשמגזין טיים בחר בה כ"צלמת האמריקאית הטובה ביותר" בשנת 2011 נכתב עליה: "מאן קלטה שילוב של רגעים ספונטניים ורגעים מסודרים בקפידה של ילדות וכנות – לפעמים אי נוחות. מה שהמבקרים שזועמים על העירום של ילדיה לא הצליחו להבין הוא המסירות והמעורבות שלה במהלך הפרויקט ושיתוף הפעולה השמח של ילדיה במגוון הסיטואציות, העליזות או הרשמיות. אין אוסף של צילומים משפחתיים שדומה לאוסף הזה, בכנות העירומה שלו, בסקרנות ובלהט של הטיפול האמהי שנראה בו."

סאלי מאן
White Skates, 1990
סאלי מאן
Naptime, 1989
סאלי מאן
The two Virginias #1, 1988
סאלי מאן
Dirty Jessy, 1985
סאלי מאן
Rodney Plogger at 6:01, 1989
סאלי מאן
Easter Dress, 1986
סאלי מאן
Fallen Child, 1989
סאלי מאן
Last Light, 1990
סאלי מאן
Gorjus, 1989
סאלי מאן
Jessie at 5, 1987
סאלי מאן
The Terrible Picture, 1989
סאלי מאן
The Wet Bed, 1987
סאלי מאן
Kiss Goodnight, 1987

טוב אז זו באמת היתממות, בעיני, להגיד שאלה "מצבים טבעיים דרך עיניה של אמא". יש הרבה מיניות בתמונות, ורמיזות לקשר בין ילדות למיניות (דווקא בהקשר הילדי לטעמי, לא בהקשר פדופילי בכלל. הקשר לפדופיליה הוא של המתבונן). אבל לדעתי דווקא בתה ג'סי (הבת הגדולה יותר) היא בעיקר זאת ש"משדרת" את המיניות, אפילו כשהיא לבושה. אולי זה עניין של גיל. או אופי.

ומיד אני אתקן: היא לא "משדרת" מיניות. היא מחקה נשים שהיא רואה, תוך כדי משחק. ללא ספק המבט של הצלמת הוא שנותן לכך משמעות נוספת.

סאלי מאן
Crabbing at Pawley's, 1989
סאלי מאן
The New Mothers, 1989
סאלי מאן
Candy Cigarette, 1989

ולעומת זאת דווקא וירג'יניה, גם בתמונה המצונזרת, היא ילדה לגמרי. פשוט עירומה.

סאלי מאן
Virginia at 4, 1989

גם אם ככה זה אצלם במשפחה, ומסתובבים כל היום עירומים (ועושים פוזות למצלמה ומחכים שאמא כבר תחליף פלטה במצלמה, כי הרי היא מצלמת במצלמה בפורמט גדול, זה לא בדיוק מצלמה קומפקטית) אין ספק שיש מודעות של האמא לעירום.

סאלי מאן
The Last Time Emmett Modeled Nude, 1987

וזה בסדר, זה חלק גדול ממה שמעניין כל כך בפרוייקט הזה. החשיפה, האינטימיות, הרגשות חשופים כמו שגם העור חשוף. לא הייתי אומרת "פורנוגרפיית ילדים" חלילה. אבל אין ספק שזה מעורר שאלות. כי לא בטוח שאמט, ג'סי ווירג'יניה היו בוחרים להיחשף ככה בפני העולם כולו. ומ"צילום בעם": "הבעיה המוסרית בעבודה מגיעה מכיוון שונה לגמרי. עמדת הכוח של סאלי מאן כאמא מאפשר לסאלי מאן הצלמת לרתום את הילדים לטובת האמנות הפרטית שלה, מיעוט מנוצל זה מיעוט מנוצל, גם אם לאמא שלך קוראים סאלי מאן."

מסכימה לגמרי.

ומכאן לימינו, לעולם הבלוגים. הבלוגרית ניקול בלאץ' מהבלוג המקסים Making It Lovely הסבירה לאחרונה שהיא מפסיקה לפרסם את הצילום השנתי של הבת הבכורה שלה אלינור, מאחר והיא הגיעה לגיל 6. היא מסבירה שהיא חושבת שהצילומים ההשוואתיים של הילדים הם "אוניברסליים" וכלליים יותר כשהילדים קטנים, וכשהילד מגבש אופי ודעה, זה כבר לא מתאים לשים דגש כזה על השינוי הפיזי שהוא עובר בהשוואות בין שנה לשנה. היא לא רוצה שאלינור תגדל ותהיה נבוכה מזה, או תרגיש מנוצלת. ובלי אף מילה על עירום כמובן. (מעניין באמת מה הילדים של סאלי מאן מרגישים עכשיו, כעבור שנים.)

ו – לא שאני מתיימרת להשוות את עצמי – קטונתי, אבל זה בהחלט מעורר מחשבות…

אחת על אחת: מוזיאון תל אביב

כבר סיפרתי כאן על ימי הכיף שאני עושה פעם ב- עם עלמיק, רק שתינו, יום חופש, אחת על אחת.

אז יום הכיף האחרון שאני ועלמיק עשינו היה במוזיאון תל-אביב. אני מאוד אוהבת את המוזיאון הזה, ואפילו התערוכה הראשונה שעלמיק ראתה בחייה היתה בו :  התערוכה הראשונה שהוציאה אותי מהבית אחרי תקופת "יובש" ארוכה היתה של מורי הנערץ שרון יערי – "זנק אל עצמך". תערוכה מרגשת ומרתקת. זו גם היתה התערוכה הראשונה של תמרול (בנפרד, הבאתי אותה כשהיא היתה בת חודשיים בלבד כי הייתי חייבת לראות את התערוכה שוב ועם אחותי)

אבל סטיתי מהנושא.

העניין הוא שבמוזיאון תל-אביב תמיד יש תערוכות "לכל המשפחה" (=לילדים) מושקעות ומעניינות כל כך, שההנאה מובטחת (מובטחת? לעלמיק לא היה בכלל מצברוח, אבל אני נהנתי), וכשמגיעים באמצע השבוע מבלים די לבד ואפשר ממש להנות מכל האביזרים. הפעם התערוכה היתה "על קווי הדמיון" – תערוכה קבוצתית בנושא קוים.

וחוץ מזה סופסוף הצלחתי להציץ באגף החדש של המוזיאון (בושה, הוא קיים כבר שנתיים) ולהתפעל ממנו.  עלמיק ואני התפעלנו יחד ממיצג חפצים שתלויים כמובייל מתקרת המבנה (זהו מיצב מדהים שנבנה במיוחד לחלל הזה, של טום פרידמן), עלמה חלצה נעליים בתערוכה של מחמוד קייס, טיילנו קצת בגן הפסלים, ואני הספקתי לרפרף על התערוכה של הצלם רוברט קאפה. (האמת שבתערוכה הזאת עלמיק ממש לא "הפריעה", היתה עסוקה בללכת סביב הספסל ולהסתכל מרחוק, ואני התבוננתי בצילומים. משום מה ניגש אלי עובד מוזיאון לנזוף בי שעלי לשמור עליה לידי. ראיתי שמסתובבים בין הקבוצות המודרכות כמה דוברי אנגלית בחליפות עם מדריך פרטי (תורמים פוטנציאליים?) אבל עדיין זה לא הצדיק את החוצפה שלו. בדיעבד הייתי צריכה להתלונן (המוזיאון הוא גם לילדים! בטח ובטח לילדים שלא מפריעים לאחרים להתבונן במוצגים. וזו כבר בושה אמיתית).

כהרגלינו קינחנו בארוחה טובה הפעם ב"דובנוב 8" – בית קפה שאני מכירה היטב משנים של לימודי קרמיקה ב"מרכז מאירהוף לאמנות".

בקיצור ממליצה בחום לבילוי זוגי חורפי, אחד על אחד, בשבת או באמצע השבוע. ואם מישהו יעיר לכם לשמור על ילדכם קרוב מבלי שהוא מפריע כלל, תמחו גם בשמי.

המלצה על תערוכה: "רואים שקוף" / מוזיאון הארץ

כמה שנים לא הייתי במוזיאון הארץ (בתל-אביב)…. בדרך כלל (אם כבר מוזיאון) אני הולכת למוזיאון תל-אביב לאמנות. בביקור האחרון של אחותי בארץ הלכנו לספוג קצת תרבות במוזיאון הארץ. הלכנו במקור לתערוכת זכוכית ישראלית שיש שם, ולשמחתי התגלגלנו גם לתערוכה הזאת: "רואים שקוף" / צילומי זכוכית נדירים מתולדות הארץ.

כחובבת נוסטלגיה, עוד בלימודי במחלקה לצילום ב"בצלאל" התעניינתי בצילומים היסטוריים של ארץ ישראל מלפני הקמת המדינה ומראשיתה. לקחתי קורס בנושא התבוננות פוסטמודרנית (=התבוננות ביקורתית במילה אחת) בצילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים – אותו העבירה רונה סלע, שגם חקרה והוציאה ספר בנושא.

מדובר בצילומים מרתקים, גם מפני שהם יפהפיים מבחינת איכות וקומפוזיציה (צילמו אותם צלמים מוכשרים בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות בעולם, שעלו ארצה ועבדו כצלמי קק"ל והסוכניות השונות), גם בגלל ההשוואה למקומות ולחיים שאנחנו מכירים היום, וגם בגלל ההבנה הפוסטמודרנית של החשיבה מאחורי הצילום. הרבה מהצילומים היו "צילומים מגוייסים" – מגוייסים לרעיון הציונות. צילומים מוזמנים על ידי קק"ל (וגופים וסוכניות דומות) למען מטרה: "שיווק" הארץ בארץ ובעולם כ-ארץ שוממה (שצריך ליישב), את החלוצים כ"צברים" – יהודי חדש, פועל, שזוף, בשונה מהיהודי הגלותי (שיווק פנים להעלאת המורל, וגם כפניה לנוער יהודי בגולה), ואת הערבים כמעטים ונחשלים (אוריינטליזם).

בכל פעם מוצאים ומציגים עוד ועוד צילומים מהתקופה הזו. מדובר בארכיון כמעט אינסופי של צילומים, תשלילים, הדפסות. הרבה צילומים המתעדים את יישוב הארץ, את הקשיים, את ההצלחות. הרבה צילום מושפע סוציאליזם/קומוניזם (תיעוד שיעורי ספורט קבוצתיים, צילום מלמטה על צעיר "צבר" מביט קדימה במבט נחוש וכד'.) זהו נושא מרתק.

 תערוכה זו מתמקדת בלוחות הזכוכית בארכיון קק"ל. ולא סתם בלוחות הזכוכית – בלוחות הזכוכית השבורים. את התמונות בתערוכה הדפיסו מאותם תשלילים שנזנחו משום שהיו שבורים (מפאת אורכו אחסוך את ההסבר הטכני על צילום על לוח זכוכית) וכך נחשפנו לעוד עשרות צילומים מרתקים, מקסימים, מעניינים, אשר "מעוטרים" בשבר/ים  שהועברו אליהם בהדפסה מהנגטיב.

זו תערוכה קטנה וצנועה, אבל בכל צילום אפשר להתבונן שעות.

התערוכה מציגה בעיקר תמונות, נדירות ביופיין, המתארות נושאים שונים מחיי התושבים ומהתפתחות היישוב היהודי בארץ. כמו כן מוצג סרט וידאו מאוסף סרטי קק"ל 1913-1928 שהוקרנו במסגרת אירוע סינמה קק"ל 2010. (על מסך טלויזיה קטן, בצד – אם יורשה לי להתלונן. סרט מרתק, היה ראוי לפחות לכיסא ממולו כדי שיהיה אפשר לשבת לצפות בו). בתערוכה גם סרט הסבר על הכנת תשלילי הזכוכית, ודוגמאות של תשלילים – לוחות זכוכית שבורים.

ילדים במטולה / שמואל יוסף שוייג, 1934
פוזיטיב/נגטיב ילדים במטולה / שמואל יוסף שוייג, 1934

אז עברנו לנו מתמונה לתמונה (נשות משפחת לוינסקי חובבות הנוסטלגיה) התפעלנו מיופיין של התמונות, מהקומפוזיציה המדוייקת, מההיסטוריה שפוגשת אותנו סתם כך באמצע השבוע. אמא שלי ממש התרגשה מזיהוי המקומות, האנשים, האווירה – סה"כ גם הילדות שלה די נראתה ככה.

מבין התמונות נתקלתי בתמונה ענקית ומרשימה של פרדס צעיר נטוע.

פרדס הדרים בגן רווה / שמואל יוסף שויג / 1935
פרדס הדרים בגן רווה / שמואל יוסף שויג / 1935

ומיד זיהיתי בקצה השמאלי העליון את "האחוזה" בבית חנן.

משמאל
משמאל" פרט מתוך התמונה בתערוכה. מימין גן אירועים "האחוזה" בבית חנן

צילמתי ב"אחוזה" עשרות אירועים. זהו באמת גן אירועים מקסים, שאני ממליצה עליו תמיד לזוגות.

וכך, מיד, גם אני הרגשתי קצת שייכת.

חייבת להתנצל על איכות התמונות: כל התמונות צולמו במצלמת הטלפון

טיול קטן ל"הטיול הקטן"

"לטיול יצאנו
כלנית מצאנו
על גבעת הדשא במערב

הטיול הקטן

אל ההר עלינו
את הים ראינו
ומשם ירדנו בדהרה.

הטיול הקטן

צב זקן פגשנו בדרך
בית ענקי החזיק על גב

הטיול הקטן גלית לוינסקי

בתהלוכה נהדרת
אלף נמלים נשאו חגב.

הטיול הקטן גלית לוינסקי

בשלולית המים
שמנו ת'רגלים
על החוף ישבנו בתוך סירה

הטיול הקטן גלית לוינסקי

בחלקת אספסת
רצנו בתופסת
כל הלטאות נבהלו נורא.

הטיול הקטן גלית לוינסקי

באנו בשורה אל הכרם
רוח סערה וענף נשבר

הטיול הקטן גלית לוינסקי

שמה בין תילי חפרפרת
אלף רקפות כל אחד ספר.

הטיול הקטן גלית לוינסקי

אז מאוד עייפנו
והביתה שבנו
שמש כבר יורדת ומאוחר.

הטיול הקטן גלית לוינסקי

רק בתוך הדשא
כלנית לוחשת
שובו בשלום
נפגש מחר."

הטיול הקטן גלית לוינסקי

כל האיורים מתוך: "הטיול הקטן" מאת נעמי שמר. איורים ליאת יניב. הוצאת עם עובד 2013

כל הצילומים משני טיולים קטנים ליער כוכב יאיר באמצע דצמבר ובסוף פברואר (אז היתה כל הפריחה הזאת, לא מתחייבת מה פורח שם עכשיו) ב-Waze: חי בר כוכב יאיר / דרך המרכז כוכב יאיר.

ואם התמכרתם לאיורים המשגעים יש גם בלוג יומי משגע של ליאת.