דברים לקחת איתי משנת 2019:

קיבלנו PR – אישור תושבות בקנדה. ביחד עם הרישון הקבוע לעסוק ברפואה שרם קיבל השנה – זהו אישור רשמי שקנדה רוצה אותנו פה. עכשיו השאלה מה אנחנו רוצים.

ביקרתי פעמיים בארץ לבד ופעם נוספת עם רם והבננות. מקווה להפוך את זה למסורת. לבד אני מספיקה הרבה יותר – גם לבלות זמן עם המשפחה שכה חסרה לי פה, גם עם חברים, וגם להרגיש שוב הילדה של ההורים שלי.

התחלתי ללמד צילום כחוג אחר-הצהריים בבית-הספר. התחלתי בסוף 2018, אבל בשנת 2019 לימדתי ששה קורסים, מתוכם אחד של מבוגרים. זו היתה קפיצה משמעותית ביותר בחיים שלי. יחד עם זה התחלתי להעביר גם שיעורים פרטיים, מה שהוביל ל –

העברתי הרצאה על צילום ועמידה מול המצלמה בצילומי תדמית לקהילת WE – קהילת נשים ישראליות בוונקובר, שאני גאה להיות חלק ממנה. כל מי שמכיר אותי יודע שלא סתם אני מאחורי המצלמה ולא לפניה, ואיזה צעד משמעותי (עד לא יאמן) זה עבורי. (ותודה ליעל רז שהציעה ועזרה לי לבצע, זה לא היה קורה בלעדייך). ומה שעוד יותר מפתיע – נהנתי בטירוף!

בשנת 2019 סופסוף שמתי את הרגל בדלת של צילום המשפחות והאירועים פה בוונקובר. זה התחיל בטפטופים בשלוש השנים האחרונות, אבל 2020 היא השנה הראשונה כאן שאני מתחילה עם אירועים סגורים לששה חודשים קדימה.

נסענו לחופשות משפחתיות בישראל, גרמניה, ניו-יורק קלונה וסיאטל (ממנה אני כותבת את הפוסט הזה בשעות האחרונות לשנת 2019). קרוב, רחוק, בנסיעה או טיסה – זמן משפחתי משמעותי ביחד.

התחלתי ללכת הרבה יותר בשיער פזור. עכשיו כל נושא המאבק בצורך בשליטה ברור יותר, לא?!

היום אני מסיימת חמש שנים של כתיבת הבלוג הזה. 287 פוסטים במספר, אני חוששת שהיד לא תהיה נטויה עוד הרבה שנים. עם זאת, חצי מהעשור הקודם כתבתי פה, הבלוג הפך לחלק מאוד משמעותי מחיי. נראה מה העשור הבא יגיד.

ובנימה אופטימית זו, מי היה מאמין שכבר 2020?!

ולהלן הסיכום בתמונות, בהתאמה ולפי הסדר.

שתהיה שנת 2020 חדשה ומוצלחת!

בעוד שעה מעירים את הבננות לצפות בזיקוקים.

פוסטי סיכום שנה בחמש שנים מאז קיים הבלוג: סיכום שנת 2015 – השנה הראשונה של הבלוג, סיכום שנת 2016, סיכום שנת 2017, סיכום שנת 2018. והנה הגענו עד הלום.

האיור שלנו בהשראת הסימפסונים הוזמן מהאתר הזה – https://turnedyellow.com/

הזמנתי רקע חדש מאמזון

יש לי פה כזה אור-חלון יפה, שחבל לא לנצל אותו. למרות שאני לא מצלמת בסטודיו כבר שנים… "הפעם זה אחרת" אמרתי לעצמי. "לא עוד פלאשים! תאורה טבעית בלבד!".

הרקע הגיע

עם ריח עז של פלסטיק מסין

ואחרי שהרכבתי וגיהצתי ותליתי

הייתי חייבת לבדוק על מישהו את האור

והכיוון

והשעה הנכונה לצילום

אז יומיים לפני שההריונית החמודה שלי הוזמנה לצילומים, בדקתי על שתי "הריוניות" חמודות לא פחות:

הרקע לא מגוהץ מספיק!

לא מאבדת סבלנות. עלמה העוזרת המושלמת

עוד פוסטים על להיות בת של צלמת, ועל ילדה עם מצלמה, ועוד אחת בדרך, על לעזור לאמא בסטודיו בגיל שנתיים, על הריונית באור טבעי,  והנה על הריון בחוץ

במסגרת שעות ההתנדבות שלי בבית הספר (כל משפחה מחוייבת לתת 12 שעות התנדבות בשנה) נודבתי להעביר שיעור צילום מזורז לכיתות ה'. הבנות שלי הולכות גם הן לגן ולבית-הספר VTT בונקובר, ואלן, העומדת בראש מחלקת לימודי היהדות מכירה אותי כבר מצילומי אירועים בית-ספריים בשנה שעברה.

כשאלן פנתה אלי בתחילת שבוע שעבר עם הרעיון היא ידעה בדיוק מה היא מחפשת ומה היא צריכה. בשנה שעברה עשו את אותו פרוייקט עם כתות ה', וצלמת-אמא אחרת הנחתה אותו. אלן הסבירה לי שהיא רוצה שאפתח בהסבר קצר של עשר דקות על צילום ועל מהות הפרוייקט, ואחר כך אקח את התלמידים בקבוצות של 4-5 ילדים החוצה לפינות שונות של בית הספר בכדי לצלם. לצורך העניין גוייסו מצלמות דיגיטליות ישנות מהקהילה (מוטיב התרומה והעזרה פה מאוד בולט. אהיה חייבת לכתוב על זה בהזדמנות). כמובן שנענתי מיד בחיוב. לא שחסרות לי שעות התנדבות (לדעתי כבר סיימתי את כל ה-12 שלי, ורק אמצע דצמבר), אבל אם מבקשים עזרה מבית-הספר אני באמת שמחה להתנדב, וללכת לצלם עם הילדים נשמע טוב.

"אני אשמח להעביר את הפרוייקט" עניתי לאלן. "והכל אפשרי, אני מבינה שהזמן דוחק לפני חנוכה, אני מבינה שזה יהיה מאוד מהיר, רק שעה לכל כיתה. רק דבר אחד אני לא יכולה לעשות: אני לא יכולה לדבר עשר דקות מול הכיתה, את זה את תצטרכי לעשות". כן. אני יודעת אנגלית. כן, אפילו יש לי תעודת הוראה, עשיתי הסבת אקדמאים להוראת אמנות במדרשה בבית ברל. וכן, גם שם בועדת-הקבלה הסברתי שיש לי פחד קהל נוראי והם הבטיחו שהגעתי למקום הנכון, ששם במדרשה הם ילמדו אותי להתגבר ולדבר מול הכיתה. זה לא קרה. סיימתי (שנתיים? שלוש? לא זוכרת כבר) שנות הסבה שם, כולל התנסות, ועדיין אני לא מסוגלת לעמוד מול כיתה.

למחרת התייצבתי מול כיתה ה'1, מצויידת בשתי מצלמות שלי ועוד חמש מצלמות שבית-הספר הספיק גייס, מול 20 תלמידי הכיתה, כולם נראים ילדים מבית יהודי טוב, שקטים, קשובים, מתלהבים להחזיק מצלמה ביד. עדיין לא הצלחתי להרים אליהם את העיניים. אלן הסבירה על הפרוייקט מהנקודות ששלחתי לה יום קודם במייל – קצת על חיפוש האור, הסתכלות על אור וחושך, צילום בשחור-לבן, וניסתה לדובב אותי להמשיך. אמרתי שנתחלק מיד לקבוצות ואני אמשיך להסביר להם כבר בפועל מה עושים.

עשיתי את הפרוייקט הזה במשך קצת יותר משעה לכל כיתה, בשני ימים נפרדים. בכל עשר דקות פגשתי חבורה חדשה של ילדים, מתרגשים להחזיק את המצלמה וממהרים כבר להתחיל לצלם. הסברתי להם בקצרה איך להחזיק את המצלמה, איפה ללחוץ בשביל לצלם, איך להסתכל בתוצאה וגם על מה להסתכל, מה לחפש, לבחור להתבונן מקרוב או מרחוק, טיפונת על קומפוזיציה – רק בפן המעשי ביותר, ושיחררתי אותם לרוץ ולצלם.

ונהנתי מכל רגע.

זה היה מאוד מאוד לחוץ, צריך להספיק לצלם לפני ההפסקה. 20 ילדים מכל כיתה, כל אחד בקצב אחר. קצת אינטריגות בין הילדים. אבל רוב הילדים כל-כך נהנו והתרגשו, שפשוט נדבקתי מהם. כמה זה מרגש, כמה כיף להחזיק את החפץ הזה, הקסם הזה שלוקח את המציאות ושם אותה בתוך פריים. כמה כוח יש לצילום. כל ילד או ילדה שסיימו לצלם כמה פריימים ניגשו אלי וביחד הסתכלנו על מה שצילמו ובחרנו את הפריים האחד שאותו נדפיס. ואיזה דברים הם צילמו! חלק מהילדים לא "התחברו" למשימה. חלק לא לגמרי הבינו או שלא היה להם חשק "להכנס לזה". אבל חלק סיפרו לי בעיניים קורנות שלאבא/דוד שלהם יש "מצלמה גדולה" כמו שלי, שלפעמים הם מצלמים בה. אחת הילדות סיפרה לי שלקחה קורס צילום בקיץ. וחלק פשוט נהנו לחפש קרן שמש או לצלם את העלים או לחפש זווית מעניינית מתוך מתקן השעשועים בחוץ.

בבית עברתי על 39 התמונות שהילדים בחרו להדפיס והמרתי אותם לשחור לבן. שיחקתי קצת עם הקונטרסט, ושלחתי להדפסה. חלק מהפריימים היו נהדרים. כמה יצירתיות, וזה כשיש להם רק כמה דקות לצלם, ובקושי שמעו הסבר על הפרוייקט. הם רק רצו לנסות, לצלם, להתבונן. הילדים האלה, אלה שנולדו עם הסמרטפון ביד, התלהבו להחזיק מצלמה דיגיטלית כמעט בת גילם, אמיתית, ולצלם.

אחרי יומיים פנתה אלי אשה אחת בסופר שליד בית-הספר. היא שאלה אם אני "הצלמת". סיפרה לי שהבת שלה, שבדרך-כלל לא מספרת לה כלום על מה שקורה בלימודים, סיפרה בהתלהבות על שיעור הצילום הזה, ועלי, ושהיא נהנתה מאוד לצלם. האמת – גם אני מאוד מאוד נהנתי. אולי בפעם הבאה אני אצליח אפילו לדבר מול כל הכיתה ביחד.

מי יודע. אולי אני בעצם מסוגלת.

כל הצילומים צולמו על ידי ילדי Grade 5  VTT,  מפאת שמירה על פרטיות הילדים אין קרדיט אישי לצילומים

זה מתחיל לאט, צריך קצת להתחמם…

להמשיך לקרוא ←

בהריון של תמר, ובטח עוד בהריון של עלמה, הייתי צלמת אירועים במשרה מלאה. זאת אומרת: הרבה הרבה אירועים, צילומי חתונות משלב האיפור בצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה, חתונות כמה ערבים בשבוע, ובשאר הערבים פגישות, עריכות, עבודה על המחשב…וכל זאת עם העייפות ו(אצלי) בעיקר הבחילות של ההריון.

עלמה מציצה

להמשיך לקרוא ←

קטנה אחת
מילים: צרויה להב
לחן: אלון אולארצ'יק

"קטנה אחת –
פלומה
פקע ניצן בבוקר
שפתיים של חלב
רכות
עיניים נפקחות
וחמימות
וריח של תינוקת
והבעות
ואצבעות
ומתיקות

קטנה אחת –
אי שם
תלוי כדור של בדולח
וקרן שמש בזהירות
ניגשת
נוגעת בו באור
והפיות כולן
באות
לעריסה שלך
בכל צבעי הקשת

עיניים נפקחות
וחמימות
וריח של תינוקת
והבעות
ואצבעות
ומתיקות"

 נעמה. קטנה אחת.

נעמה ורוני היפות. רכות ומתיקות. ואהבה אהבה אהבה.