צילומי אור לכבוד חנוכה

במסגרת שעות ההתנדבות שלי בבית הספר (כל משפחה מחוייבת לתת 12 שעות התנדבות בשנה) נודבתי להעביר שיעור צילום מזורז לכיתות ה'. הבנות שלי הולכות גם הן לגן ולבית-הספר VTT בונקובר, ואלן, העומדת בראש מחלקת לימודי היהדות מכירה אותי כבר מצילומי אירועים בית-ספריים בשנה שעברה.

כשאלן פנתה אלי בתחילת שבוע שעבר עם הרעיון היא ידעה בדיוק מה היא מחפשת ומה היא צריכה. בשנה שעברה עשו את אותו פרוייקט עם כתות ה', וצלמת-אמא אחרת הנחתה אותו. אלן הסבירה לי שהיא רוצה שאפתח בהסבר קצר של עשר דקות על צילום ועל מהות הפרוייקט, ואחר כך אקח את התלמידים בקבוצות של 4-5 ילדים החוצה לפינות שונות של בית הספר בכדי לצלם. לצורך העניין גוייסו מצלמות דיגיטליות ישנות מהקהילה (מוטיב התרומה והעזרה פה מאוד בולט. אהיה חייבת לכתוב על זה בהזדמנות). כמובן שנענתי מיד בחיוב. לא שחסרות לי שעות התנדבות (לדעתי כבר סיימתי את כל ה-12 שלי, ורק אמצע דצמבר), אבל אם מבקשים עזרה מבית-הספר אני באמת שמחה להתנדב, וללכת לצלם עם הילדים נשמע טוב.

"אני אשמח להעביר את הפרוייקט" עניתי לאלן. "והכל אפשרי, אני מבינה שהזמן דוחק לפני חנוכה, אני מבינה שזה יהיה מאוד מהיר, רק שעה לכל כיתה. רק דבר אחד אני לא יכולה לעשות: אני לא יכולה לדבר עשר דקות מול הכיתה, את זה את תצטרכי לעשות". כן. אני יודעת אנגלית. כן, אפילו יש לי תעודת הוראה, עשיתי הסבת אקדמאים להוראת אמנות במדרשה בבית ברל. וכן, גם שם בועדת-הקבלה הסברתי שיש לי פחד קהל נוראי והם הבטיחו שהגעתי למקום הנכון, ששם במדרשה הם ילמדו אותי להתגבר ולדבר מול הכיתה. זה לא קרה. סיימתי (שנתיים? שלוש? לא זוכרת כבר) שנות הסבה שם, כולל התנסות, ועדיין אני לא מסוגלת לעמוד מול כיתה.

למחרת התייצבתי מול כיתה ה'1, מצויידת בשתי מצלמות שלי ועוד חמש מצלמות שבית-הספר הספיק גייס, מול 20 תלמידי הכיתה, כולם נראים ילדים מבית יהודי טוב, שקטים, קשובים, מתלהבים להחזיק מצלמה ביד. עדיין לא הצלחתי להרים אליהם את העיניים. אלן הסבירה על הפרוייקט מהנקודות ששלחתי לה יום קודם במייל – קצת על חיפוש האור, הסתכלות על אור וחושך, צילום בשחור-לבן, וניסתה לדובב אותי להמשיך. אמרתי שנתחלק מיד לקבוצות ואני אמשיך להסביר להם כבר בפועל מה עושים.

עשיתי את הפרוייקט הזה במשך קצת יותר משעה לכל כיתה, בשני ימים נפרדים. בכל עשר דקות פגשתי חבורה חדשה של ילדים, מתרגשים להחזיק את המצלמה וממהרים כבר להתחיל לצלם. הסברתי להם בקצרה איך להחזיק את המצלמה, איפה ללחוץ בשביל לצלם, איך להסתכל בתוצאה וגם על מה להסתכל, מה לחפש, לבחור להתבונן מקרוב או מרחוק, טיפונת על קומפוזיציה – רק בפן המעשי ביותר, ושיחררתי אותם לרוץ ולצלם.

ונהנתי מכל רגע.

זה היה מאוד מאוד לחוץ, צריך להספיק לצלם לפני ההפסקה. 20 ילדים מכל כיתה, כל אחד בקצב אחר. קצת אינטריגות בין הילדים. אבל רוב הילדים כל-כך נהנו והתרגשו, שפשוט נדבקתי מהם. כמה זה מרגש, כמה כיף להחזיק את החפץ הזה, הקסם הזה שלוקח את המציאות ושם אותה בתוך פריים. כמה כוח יש לצילום. כל ילד או ילדה שסיימו לצלם כמה פריימים ניגשו אלי וביחד הסתכלנו על מה שצילמו ובחרנו את הפריים האחד שאותו נדפיס. ואיזה דברים הם צילמו! חלק מהילדים לא "התחברו" למשימה. חלק לא לגמרי הבינו או שלא היה להם חשק "להכנס לזה". אבל חלק סיפרו לי בעיניים קורנות שלאבא/דוד שלהם יש "מצלמה גדולה" כמו שלי, שלפעמים הם מצלמים בה. אחת הילדות סיפרה לי שלקחה קורס צילום בקיץ. וחלק פשוט נהנו לחפש קרן שמש או לצלם את העלים או לחפש זווית מעניינית מתוך מתקן השעשועים בחוץ.

בבית עברתי על 39 התמונות שהילדים בחרו להדפיס והמרתי אותם לשחור לבן. שיחקתי קצת עם הקונטרסט, ושלחתי להדפסה. חלק מהפריימים היו נהדרים. כמה יצירתיות, וזה כשיש להם רק כמה דקות לצלם, ובקושי שמעו הסבר על הפרוייקט. הם רק רצו לנסות, לצלם, להתבונן. הילדים האלה, אלה שנולדו עם הסמרטפון ביד, התלהבו להחזיק מצלמה דיגיטלית כמעט בת גילם, אמיתית, ולצלם.

אחרי יומיים פנתה אלי אשה אחת בסופר שליד בית-הספר. היא שאלה אם אני "הצלמת". סיפרה לי שהבת שלה, שבדרך-כלל לא מספרת לה כלום על מה שקורה בלימודים, סיפרה בהתלהבות על שיעור הצילום הזה, ועלי, ושהיא נהנתה מאוד לצלם. האמת – גם אני מאוד מאוד נהנתי. אולי בפעם הבאה אני אצליח אפילו לדבר מול כל הכיתה ביחד.

מי יודע. אולי אני בעצם מסוגלת.

צילום: ג'ניפר שכטר
כל הצילומים צולמו על ידי ילדי Grade 5  VTT,  מפאת שמירה על פרטיות הילדים אין קרדיט אישי לצילומים

צלמת אירועים בהריון

בהריון של תמר, ובטח עוד בהריון של עלמה, הייתי צלמת אירועים במשרה מלאה. זאת אומרת: הרבה הרבה אירועים, צילומי חתונות משלב האיפור בצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה, חתונות כמה ערבים בשבוע, ובשאר הערבים פגישות, עריכות, עבודה על המחשב…וכל זאת עם העייפות ו(אצלי) בעיקר הבחילות של ההריון.

להמשיך לקרוא

אווה היפה

אני לא צלמת סטודיו.

שנים הייתי מצלמת בסטודיו הריון, משפחה ופורטרטים, עד שגיליתי את הכיף שבלצלם אותם בחוץ: משוחררים, טבעיים, נינוחים, ולא כלואים על שטח של מטר על מטר, עם תאורה מכוונת ורקע קבוע.

ומאז לא הסכמתי לחזור פנימה.

עד החודש האחרון. שבהתגלגלות האירועים חזרתי קצת עם אלי לצלם בסטודיו.

ולשמחתי אווה – ההריונית היפה ביותר שיש – התנדבה להצטלם עבורי, ולהגשים איזו תמונה שהיתה לי בראש.

הריון שחור ולבן

בתמונה הזאת שני ההפכים שבצילום: מימין אווה בלבן, על רקע לבן, בתאורה טבעית בלבד (אור חלון). משמאל אווה בשחור, על רקע שחור, בתאורת סטודיו חלשה (Low Key).

מה יותר יפה?

כיוון שהיתה לי כזו מודליסטית מושלמת, והיה ממש כיף, אז יצאו תמונות כאלה יפות…

אווה! תודה על שיתוף הפעולה, היה כל כך כיף, נעים וזורם לצלם אותך. מזל טוב וחיבוק גדול גדול לך, לאמיר, לאמה ולשובב החדש שהצטרף למשפחה.

אווה, חוץ מהיותה הריונית יפה היא גם צורפת מוכשרת. כל התכשיטים היפים שאווה עונדת הם מעשה ידיה. ניתן להשיג אותם בחנות שלה ב-Etsy.

קטנה אחת

נעמה

קטנה אחת
מילים: צרויה להב
לחן: אלון אולארצ'יק

"קטנה אחת –
פלומה
פקע ניצן בבוקר
שפתיים של חלב
רכות
עיניים נפקחות
וחמימות
וריח של תינוקת
והבעות
ואצבעות
ומתיקות

קטנה אחת –
אי שם
תלוי כדור של בדולח
וקרן שמש בזהירות
ניגשת
נוגעת בו באור
והפיות כולן
באות
לעריסה שלך
בכל צבעי הקשת

עיניים נפקחות
וחמימות
וריח של תינוקת
והבעות
ואצבעות
ומתיקות"

נעמה

 נעמה. קטנה אחת.

נעמה

נעמה ורוני היפות. רכות ומתיקות. ואהבה אהבה אהבה.

נעמה

כשתמר חולה ואמא צריכה לקפוץ לסטודיו

מה לעשות כשתמר חולה ואמא הבטיחה לקפוץ לעזור לחבר צלם לכוון תאורה בסטודיו שלו?

בסטודיו

אז נוסעים לסטודיו

בסטודיו

ומקימים פלאשים

בסטודיו

ומכוונים

בסטודיו

ומודדים אור

בסטודיו

ובנתיים משחקים בטאבלט / בצק / חרוזים / ברבי שהבאנו מהבית, ובמשחקים שמצאנו שם

בסטודיו

וקצת מטפסים על הקירות, אבל בגלל שתמרול הזאת כזאת מתוקוש גם את זה היא עושה בחן

בסטודיו

ועל הדרך זוכים בסשן צילומים קצרצר שלי עם המתוקוש המחלימה, מהאחד והיחיד אלי מעייני

עלמה ושיילו או: מאחורי הקלעים של צילומי ילדים

השבוע "קפצה לי" תמונה ב-memories בפייסבוק של צילומים שעשיתי ל"מותק" – הדס הול, לפני שנתיים. מאחורי הקלעים של צילום ילדים

נזכרתי בצילומי בגדי התינוקות שדיגמנו עלמה ושיילו המהממת ל"מותק".

הן נולדו בהפרש של חודש-חודשיים, ונפגשו (הופגשו) לראשונה בהיותן בנות חצי שנה פלוס-מינוס.

שתי תינוקות חייכניות, מצחיקות, צוחקות למצלמה, נהנות לשכב ולהתגלגל בשמש המלטפת של אמצע מרץ.

מאחורי הקלעים של צילום ילדים

אמנם בגיל כזה צריך הרבה מזל בשביל להצליח לצלם, ועוד שתיים ביחד, אבל השתיים האלה היו כל כך מתוקות, מין שוקו-וניל עם פצפוצי-חיוכים, שבכמה דקות שהן שכבו (וזחלו – שיילו) הצלחתי לצלם את כל התמונות שרצינו.

הפגישה הבאה היתה בגיל שנה וחודשיים פלוס-מינוס, עלמיק היתה קצת חולה ושיילו היתה כבר "שודדת" גדולה: הולכת, בורחת, מתחבקת, מתפנקת.

קונספט אחר, של צילומי חורף של "מותק" – הדס הול, בסטודיו של הדס, כשסוקי הכלבה גונבת לעלמיק כל רגע איזה קרקר…

זה יותר קשה לצלם ילדים במקום סגור, ובטח כשיש רק "כיוון צילום" אחד (ברגע שיש רקע אחד, והתאורה מכוונת למיקום מסויים ה"דוגמנים" צריכים להיות פחות או יותר באותו מרחק מהתאורה כדי שהתמונות יצאו מוארות באופן אחיד. בקיצור עניינים טכניים שבעיקר מצמצמים את טווח התנועה של הצלמת).

מאחורי הקלעים של צילום ילדים

המפגש השלישי היה זה שהפייסבוק הזכיר לי. לפני שנתיים וטיפה, עלמה ושיילו בנות שנתיים ושלושה חודשים (פלוס מינוס), כבר שתי ילדות, שובבות, מצחיקות, שרות, רוקדות, משחקות, משתוללות ביחד… כל מה שהיה צריך זה להפגיש בינהן, לתת להן כמה בובות של "מותק" להחזיק ביד והן כבר "עשו את כל העבודה". הן התחברו מיד, כאילו הכירו מגיל חצי שנה, ושיחקו, ונהנו ביחד. וכאן באמת התמונות כבר קרו מעצמן…

ומאז חלפו להן שנתיים.

אנחנו חייבים להפגש ולראות אם עדיין זו אותה האהבה…