ב-5/8/2011 ב-11:44 לפי שעון חדר הניתוח בבית חולים "אסף הרופא" הפכתי לאמא.

קמתי בבוקר לאחר אחרי ערב ולילה של לחץ בבטן ("חשתי בבטני", ולא ידעתי למה. אלה לא היו צירים)  ובאתי לסדנת הכנה ללידה. כמסוכם באתי מוקדם יותר כדי לעשות ביקורת (היה לי חשד למיעוט מי שפיר בימים הקודמים) ולקבוע תאריך לניתוח קיסרי (העוברית היתה במצג עכוז ועם מיעוט מי שפיר לא האמינו שתצליח כבר להתהפך עד הלידה). הייתי בשבוע 34+ משהו. רם היה אחרי תורנות (כמובן) והיה אמור לפגוש אותי בסדנת ההכנה ללידה. ד"ר בצר עשה לי אולטראסאונד (כדי לוודא שעניין מיעוט המים נפתר) והכריז: "אין בכלל מים". אחרי כמה דקות של התייעצות הוחלט שאני נכנסת עכשיו לניתוח. קיסרי. דחוף. "מה זה עכשיו?" שאלתי את אורה האחות המקסימה מחדר הניתוח. "עכשיו, עכשיו, תוך שעה". היא אמרה.

לא היתה לי גומיה לשיער. לא קניתי את "הקנייה הגדולה" לתינוקת. אני לא מוכנה. אין כלום בבית. באתי  בכלל לקורס הכנה ללידה.

תוך שעתיים כבר הייתי בחדר ניתוח. ראובן הסניטר (איש מדהים. לא פגשתי עד אז ומאז כזה) עוזר לי להתלבש. נעליים, כובע. את העגיל רם כבר הוציא לי קודם. מכניס אותי יד ביד לחדר הניתוח. "אל תזוזי שלא תחליקי". אני לא זזה. "באנטומיה של גריי זה לא נראה ככה" אני אומרת. הוא עוזר לי להתפשט, והכל בלי שיראו כלום. יש שם איזה 6-7 אנשים, מסתובבים, עושים דברים. ראובן מכסה אותי וכל הזמן מחזיק לי את היד. מסביר לי על הזריקה בגב ומה אני ארגיש, ו"תלחצי לי את היד" ו"אל תפחדי". מושיבים אותי על המיטה. ראובן מחזיק לי את היד מצד אחד ורם מצד שני. המרדים מחטא ומזריק לי את האפידורל. ברגע שנגמרת הזריקה זה עניין של שניות: מיד משכיבים אותי-מפשיטים-מכסים-אני בתנוחת צלוב – יד ימין עם מד לחץ דם, מקובעת. יד שמאל עם עירוי, מקובעת. מול הפנים מסך ירוק, מסכת חמצן על הפנים, רם יושב מימיני ומחזיק אותי.

אני חושבת שמרגע זה ועד הסוף בכיתי.

האחות מתחילה להכניס לי קטטר. זה מרגיש כמו טפיחות על הפיפי. היא מזיזה לי את הרגליים, ואני נלחצת כי אני עדיין מרגישה, ויותר גרוע: אני פתאום מבינה שאני ערומה לגמרי מהמסך ומטה. היא מנקה לי את הבטן ואז הם מתחילים. אני לא מרגישה כלום רק מתיחות ותזוזות של הגוף. אני מתעטשת (פעמיים) וד"ר בצר מפסיק ואומר לי: "נו – מה עכשיו?!". רם יושב מימיני ולא מפסיק לדבר איתי בלחישות ולהחזיק לי את היד, ואז – כנראה התינוקת בחוץ – מראים לי אותה משמאל וקוראים לו לחדר אחר (איפה שהתינוקת) ומיד ראובן מתיישב לידי איפה שרם ישב ומלטף לי את היד ומוחה לי את הדמעות בטישו. ואז רם שוב מתיישב לידי, באיזשהו שלב מביאים את התינוקת ושמים לי ליד הפנים (צמוד) ואומרים "תחייכי" ו"תנשקי אותה" ומצלמים, ואני עושה, אבל נבהלת ובוכה, והראש שלה נורא קטן, ורם קולט שאני בלחץ ואומר לאורה האחות "די, די, לא עכשיו".

ראיתי את עלמה בפעם הראשונה בתמונה (מזעזעת) בטלפון של רם: שוכבת באינקובטור ורודה ופסוקת רגליים בתנוחה מעוותת (אחרי חודשים רבים של מצג עכוז בתוך הבטן), מחוברת לצינורות ולשקית שתן. היא שכבה לה באינקובטור בשעות הראשונות של חייה. רם היה איתה קצת.

פגשתי אותה בפעם הראשונה באותו הערב, אחרי שמונה שעות התאוששות, וקימה מלווה בצרחות כאב אל כיסא גלגלים. ברגע הראשון שראיתי אותה התחלתי לבכות.

לקח לי עוד כמה ימים טובים להבין שילדתי. אני זוכרת שעברה לי בראש בהיסח הדעת המחשבה "מעניין איך תהיה הלידה", כמו בכל החודשים האחרונים. ואז נזכרתי שבעצם כבר ילדתי.

ולקחו לי עוד חודשים רבים להבין שאני אמא.

באוגוסט 2011 הגיעה לשיאה מחאת המתמחים (כחלק ממאבק הרופאים, ההוא), ורם היה מיני-סלב של השעה.

אבל ללא הכנה מוקדמת ב-5/8/2011 עלמה נולדה בניתוח קיסרי דחוף, בשבוע 34, ורם זנח באחת את חיי הזוהר (1:28) (וגם את כל חייו האחרים, עבודה-חיים אישיים-תחביבים-רצונות כלשהם) לטובת טיפול בעלמה שבפגיה ובי.

כמה ימים אחרי שעלמה השתחררה הביתה, בנצנוצים אחרונים של אור זרקורים (בטקסט), ביקשו מרם להשתתף בכתבה על חיי המתמחים בבתי החולים בארץ. הוא הציע לצרף צילום שאשתו הצלמת תצלם, והכתבת ביקשה שיצטלם גם עם התינוקת החדשה.

וזהו. המאבק נגמר, ההסכם נחתם, ועלמיק התינוקת גדלה.

אחרי שתמרול נולדה, כשחיפשתי מיקום מוצלח בבית לצילום-השנתי-של-תמר במסגרת ההשוואות שלי, וכשבחרנו בסופו של דבר את המיקום, והתמונה יצאה כל כך דומה, ההשוואה הזאת פשוט היתה מתבקשת…

וזה באמת כבר תיחכום חדש לתמונות-השוואות!

שני חברים יצאו לדרך, בים-בם-בום

אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום

אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום

לא בדיוק אבל בערך, בים-בם-בום

אמר חברו, לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר

תמרול ושולי, זוג הישר מפרסומות של בנטון.

חברים עוד מהבטן, חברים ממצב שכיבה חסרי אונים על מזרן הפעילות, חברים לזחילה, לעמידה, לצעד הראשון. חברי אמת: חוטפים-מרביצים-מושכים-בוכים-חולקים-צוחקים-מדברים עוד לפני שיש ממש מילים.

שאול ברוידא ותמר משאל: אחים לשוד!*

* אצלינו במשפחה קוראים לתמרול "שודדת" בגלל שהיא כזאת אקטיבית-סקרנית-שובבה-חסרת פחד ותמיד נמצאת פסע ממעשה שובבות "שעוד רגע יגמר באסון". היחיד שבאמת משתווה לה הוא שולי, ג'ינג'י אמיתי בשיער ובאופי.

מזל טוב לנועה, ניר ושולי להולדת השודד החדש!

בבית הורי היינו מודדים את הגובה של כל אחד מהילדים על ארון הפורמייקה* בחדר שלי. במשך שנים היינו לוקחים ספר ועיפרון, ואבא שלי היה מסמן את הגובה של כל אחד מאיתנו, ורושם ליד שם ותאריך. הייתי עומדת בשקט, זקופה, נמתחת ככל יכולתי ומחכה שאבא יתן את האות שאפשר לצאת מתחת לספר, ובהתרגשות מסתכלת לראות כמה גבהתי מאז המדידה האחרונה. אני לא בנאדם גבוה (שלא לומר – די נמוך), ובמשך תקופה ארוכה כל העניין הזה של הגובה היה כרוך במפח נפש מתמשך. אבל רגע המדידה…. זה רגע של אופטימיות וציפייה.

איור: רותו מודן. מתוך הספר "אורי כדורי"בהוצאת ספריית הפועלים -הקיבוץ המאוחד 2013

את הבננות אנחנו מודדים על המשקוף בכניסה לחדר שלהן. גם אצלן כל הטקס מלווה בהתרגשות ובגאווה גדולה על כל סנטימטר. עלמיק: "אמא אני מטר וארבע!" (כמו גם "אמא אני שוקלת 17! " איזה כיף שלמספרים האלה אין עדיין שום משמעות בשבילה מלבד גאווה).

לאחרונה אני רואה את תמרול (בת שנה וחצי) הולכת לה לבד, עם עיפרון וספר, שמה על הראש ורושמת על המשקוף…

מה יהיה כשנעבור דירה?! נצטרך לקחת איתנו את המשקוף…

*אגב את דלת הארון יום אחד העוזרת ניקתה ומחקה באחת שנים של מדידות… עכשיו האחייניות שלי נמדדות שם ואנחנו מקפידים שלא למחוק, כמובן.

הנה התחיל הקיץ, ומתחילה עונת ימי ההולדת במשפחה שלנו (75% מאיתנו נולדו בקיץ. בחופש הגדול. בעצם רק תמרול נולדה בחורף).

אז הנה, אני, חודש לפני יום ההולדת של עלמיק, כייקית ואובססיבית שהנני – מתחילה לחשוב על העוגות ליומולדת שלה. למה עוגות (ברבים)? כי צריך עוגה ליומולדת בגן ועוגה למסיבה השנתית בבית. וכיוון שלפני שנה בדיוק עשיתי את עוגת בצק הסוכר הראשונה שלי – לכבוד יום-הולדת 3 לעלמה, וכל כך נהנתי והתלהבתי, שכבר מעכשיו אני מחפשת רעיון מגניב.

ביום הולדת 1 הכנתי עוגה בצורת הספרה 1. עוגה מס' 54 קלאסית (מצורף מתכון), מצופה סירופ שוקולד של קרין גורן, ומקושטת בסוכריות. גם אמא שלי היתה מכינה לנו את אותה עוגה, באותן צורות של ספרות (או בצורת חתול לדעתי).

ביומולדת שנתיים כבר הייתי צריכה להכין שתי עוגות ויותר השקעתי. הכנתי עוגה בצורת הספרה 2 לגן

ועוגת פיל למסיבה בבית סבאסבתא.

ביומולדת שלוש, כמו שציינתי, גליתי את חדוות בצק הסוכר. זה לא טעים, זה לא מעט עבודה, ובכל זאת, זה כיף וזה יוצא מ-ה-מ-ם…

הראשונה שעשיתי היתה אריה למסיבה המסורתית אצל סבאסבתא. (עלמיק גם מזל אריה וגם קצת אריה באופי, ועם רעמת השיער בכלל…)

וכל כך נהנתי שהצעתי לעלמיק מבחר רעיונות לעוגה בגן, ומהם היא בחרה דג. (די כיוונתי אותה האמת, לשמחתי היא הסכימה).

וליומולדת 1 של תמרול….הרף עלה לעוגה תלת מימדית. האמת שאני ועלמיק חשבנו על רעיון של קשת בענן, לכבוד החורף וכו', ובחיפושי אחר השראה לאימג' מתאים מצאתי במקום השראה ממש תדריך מלא. אמא שלי עזרה לי וכך גלגלנו עננים אל תוך הלילה.

ולמסיבת יום-הולדת 1 לתמר בגן… שוב חזרתי לסירופ השוקולד הישן והטוב. (וגם מי צריך אחריות על קלקול שתי השיניים בקושי שיש לילדים בגיל הזה…)

ביומולדת חצי, אגב, אני משקיעה פחות.

אז למישהו יש רעיון לעוגה מגניבה ולא מסובכת מדי ליומולדת ארבע? שתי עוגות בעצם (:

ולקינוח: מתכון מנצח לעוגת שוקולד מתחת לכל הסירופ/בצק סוכר הזה. עוגת השוקולד האהובה עלי:

בשעה טובה עוצב, הודפס, הגיע – אלבום הטיול שלנו להולנד.

כן כן…. חזרנו לפני 10 חודשים בדיוק מהטיול. אבל למי יש זמן להכין אלבום? ועוד לעצמי? (תמיד דוחים ודוחים את הדברים הפרטיים, איכשהו העבודה ומטלות היומיום תמיד באים ראשונים. בגלל זה תמיד אמרתי לכלות גרפיקאיות או חובבות העיצוב שיתנו לנו לעצב להן את אלבום החתונה כי אחרי שעובר האירוע אף אחד לא באמת מתפנה לעשות לעצמו אלבום….)

אז הכנתי אותו בין לבין במשך חודשים, והעיקר – הוא הגיע! איזה כיף!

כי אין כמו לשבת לראות אלבום באמת.

כמה דאגתי איך הן יסתדרו. איך עלמה תתרגל לחלוק את תשומת הלב עם עוד אחות קטנה, תמר. חשבתי כמה אני "גוזלת" ממנה. חשבתי שיקח הרבה זמן עד שהאחות תתחיל "להשתלם" לה.

"היא כבר מקנאה?" – שאלו כולם. "חכי חכי עד שהקטנה תתחיל ללכת", "עוד מעט יפול לה האסימון והיא תתחיל לקנא".

אז הן מקנאות. וחוטפות זו לזו, ורבות, וכועסות. אבל הן גם מדברות, ושרות, ומתחבקות, ועושות "צחוקים" משלהן, ומשחקות, וחולקות, ונהנות, וקוראות זו לזו, ומשגיחות אחת על השניה, וכל הזמן בודקות איפה השניה נמצאת. רק בשביל לדעת.

וכשאני לא איתן בחדר אני שומעת אותן. ביחד. יש להן אחת את השניה.

 תמרול (שנה וחצי), כמו כל בת במשפחה שלנו, מטורפת על הנעליים שלה.

הבעיה היא שאם היא לא נועלת אותן או חולצת אותן או מסתובבת איתן ביד, היא משאירה אותן בכל מני מקומות…

בתמונה: חיפושים מתחת למקרר. אולי הן שם.

יש לי פינה חמה בלב לשבוע הספר העברי.

כשהייתי ילדה אמא שלי היתה לוקחת אותי איתה לשבוע הספר ברמת גן (בכיכר "אורדע"). היא היתה חוזרת הביתה עמוסה ספרים לכל השנה. אני הייתי מסתובבת נפעמת בין כל ערמות הספרים (כמה פוטנציאל קריאה! ואיך אפשר לבחור?)

אני ורם התחלנו לצאת ביוני, כמה ימים לפני שבוע הספר של 2006. קבענו ללכת יחד ליריד "אם עוד נהיה ביחד עד אז". נדמה לי שהלכנו. כמובן שביקרנו ביריד גם בכל שנה מאז.

האמת שאנחנו גרים ממש קרוב לכיכר אורדע ברמת גן אבל היריד פה נהיה כל כך עלוב בשנים האחרונות…

בשנה שעברה זה היה אחד ה"דייטים" שלי עם עלמיק – נסענו באוטובוס לכיכר רבין בתל אביב, לאכול כדור שוקולד, לטייל עם חברתי פ' התל-אביבית בין הדוכנים, ולחזור עם שלל של ספרים הביתה.

השנה עשינו מזה בילוי משפחתי: נסענו ארבעתנו באוטובוס

אכלנו כדור שוקולד (ולחמניה) ליד בריכת הדגים

וטיילנו בין הדוכנים לחפש ספרים.

או. אז מרוב ההתרגשות של הנסיעה באוטובוס, קניית כדורי שוקולד, אכילתם, והתרוצצות מחוץ למתחם הסגור… עד שהמתחם נפתח (ב-18:00) כשהגענו לשלב דוכני הספרים הבננות כבר מיצו ורצו לחזור הביתה. בלון, כתר וכריך עזרו קצת אבל את בחירת הספרים עצמם עשינו תחת מצוקת בכי ועייפות.

הבננות מאוד אוהבות ספרים. כנראה שמעדיפות קריאת ספר בשקט, בבית, על פני היריד ההמוני. אולי עוד מוקדם להן. הן בטח יהנו יותר כשיגיעו לגובה הדוכן.