אני ואחותי שין גרות כבר 15 (?!) שנה במדינות אחרות. לא סתם מדינות אחרות, יבשות אחרות ומרוחקות מאוד. ישראל וקנדה: ירושלים-טורונטו, אחר כך רמת גן-טורונטו ובשנים האחרונות רמת גן-ונקובר. התחתנו, ילדנו בנות, למדנו, בנינו והפסקנו קריירות, אהבנו, החלטנו החלטות… בכל זאת, 15 שנה. ולמרות המרחק – אנחנו עדיין החברות הכי-הכי טובות.
אנחנו נפגשות לפחות פעם בשנה, בדרך כלל יותר. ובשאר הזמן: בהתחלה בעיקר מיילים, טלפונים וסקייפ. לאט לאט יותר וואטסאפ ופייסטיים (FaceTime). אז מבחינתי תודה לאלוהי הפייסטיים (בלי לערב את סטיב ג'ובס בבקשה). כי אנחנו מילא, אבל הבנות שלנו – שנולדו למציאות הזו, וחשוב לנו מאוד מאוד שיכירו אחת את השניה, ויאהבו, ויהיו בנות דודות קרובות (כמה שניתן בהתחשב במרחק) – מתקשרות ככה כבר שנים.
כי למרות שנפגשים פעם בחצי שנה-שנה, ורואים תמונות, חייבים גם להתראות לפעמים…ולשיר שירים…
והאמת – בזכות השטות הזאת, כשילדתי את תמר אחותי שין היתה איתי!
היא ליוותה אותי לאורך כל הלילה הזה (כל היום הזה מבחינתה) וראתה את תמר ממש שניות אחרי שהיא נולדה.
ולא- אין לי שום מניות באפל (לצערי).
"אנחנו מוסקים בין אוקטובר לדצמבר – מאוד תלוי בהבשלה. יש לנו זן נבאלי מוחסן ולא הסורי הרגיל (שמבשיל בדרך כלל מאוחר יותר). את הזיתים מעבירים עוד באותו לילה לבית הבד כי ככל שעושים את השמן מוקדם יותר לאחר המסיק האיכות טובה יותר. אנחנו לא משקים. יש לנו מי תהום גבוהים (לא סתם בתל גזר יש מערכת מים עתיקה). הכי הרבה שהצלחנו למסוק יחד עם חברים ומשפחה (הרבה אנשים) ביום אחד היה 1100 ק"ג. ביום האחרון של המסיק לקחנו ארבעה פועלים והם מסקו ביום אחד 1700 ק"ג. הזיתים ושמן הזית שלנו כמובן אורגאניים."
