ביכורים

לכבוד חג הביכורים רציתי לספר על הבת בכורה שלי: עלמה.

עלמה היא בת בכורה, בת חמש ועשרה חודשים, אחות גדולה לתמר בת השלוש וחצי.

לפי "מה שאומרים", לפי מה שקראתי, לפי "מחקרים" ובעיקר לפי שיחות עם אמהות חברות שלי – היא ילדה בכורה קלאסית: היא בעלת ביטחון עצמי, בוגרת, אחראית. חשוב לה "לרצות" אותנו – ההורים והמבוגרים, יש לה דרישות גבוהות מעצמה, היא חוששת לאכזב, פרפקציוניסטית, הישגית.

והיא גם –

הילדה הכי "טובה" שיש. אפשר לדבר איתה שיחות ארוכות, היא מקשיבה ומפנימה, וזוכרת. כיף לבלות איתה, נעים לשוחח איתה. היא סקרנית ומתעניינת. אפשר לדון איתה על דברים, היא קשובה וניתנת לשכנוע. היא אכפתית, ואמפתית. היא חברה טובה, היא כייפית ומצחיקה.

היא אחות נהדרת לתמר. אוהבת, מדברת, מחבקת, משחקת. היא דואגת לתמר ומרגישה אחריות כלפיה, היא מלמדת את תמר ומסבירה לה ועוזרת לה וגם שומרת עליה (ומעירה לה ומתקנת אותה גם). היא נדיבה כלפי אחותה – משתפת אותה, חולקת איתה, מתחשבת בה. "בואי תמר" אני שומעת את עלמה מהסלון, "אני מרשה לך לעזור לי לקשט את זה" (פרוייקט שעלמה קיבלה לשעורי בית). זה לא שהן לא רבות ומקנאות חלילה, אבל מהצד זה נראה שקודם כל הן אוהבות ודואגות אחת לשניה, שזה טבוע בהן.

היא עדיין מפתיעה אותי, כל הזמן, ותמיד לטובה.

והיא גם חכמה ומצחיקה ויפה ויצירתית, ובעלת כישרון דרמטי וזיכרון של פיל. כיף לבלות איתה זמן, וכיף לתת לה מתנות כי היא שמחה מהן כל כך, וכיף להכין לה אוכל טעים כי היא נהנית ממנו ויודעת לשבח, והיא מפרגנת ויודעת להחמיא. והיא יודעת לחבק ולנשק ולא מתקמצנת (במיוחד אם אני מבקשת).

היא נהדרת בכל מובן, היא עולה על כל תקווה שהיתה לי ל"אם תהיה לי בת, איך תהיה הבת שלי…"

ואני חושבת הרבה, כמה אני שמחה שהיא הבת שלי, הילדה הזאת. אם הייתי ילדה הייתי רוצה להיות חברה שלה. היא בנאדם מקסים, וככה היא מעצמה. אני מזכירה לעצמי שהתפקיד שלי כאמא שלה הוא לכוון אותה קצת, ולעזור, וחושבת ש"רק שאני לא אפריע יותר מדי" כי יש בתוכה כבר את הכל.

ואז אני חושבת כמה כבד "עול הבכורה", הציפיות, הלחצים. ומיד אני נמלאת רגשות אשמה, אני אמא, וחצי פולניה – רגשות אשמה הם מנת חלקי בכל יום. אני כועסת על עצמי שאני "מצפה ממנה" ליותר מדי, שאני "מכריחה אותה". שאני מזרזת אותה לגדול – להתמודד (חוג שחיה למשל). שאני לא משבחת אותה מספיק, או שאני משבחת יותר מדי. אני מזכירה לעצמי שהיא אמנם ה"גדולה שלי" אבל עוד לא בת 6. והיא תולה בי עיניים כאלו, מצפות, כאילו אני יודעת מה אני עושה.

ואי אפשר להתעלם מה"מיקום" במשפחה. אין מה לעשות, הן לא בנות אותו גיל והיחס שונה, לפעמים. וגם האופי של שתיהן שונה, ואז "כשעלמה היתה בגילה לא היינו מסכימים", וכל הדיון נפתח מחדש.

ילדה שלי. עלייך נפל העול להיות בת בכורה, ובאותה הזדמנות נפלה בחלקך הזכות להיות – כן, בת בכורה. אני חושבת שאת ממקסמת את המצב.

קיבלת את ה"בכורה" ביושר, ושוב, את עושה את זה הכי טוב שאת יכולה, הכי טוב שאפשר. בת בכורה קלאסית-מיוחדת-אהובה. שלי.

ביום חמישי היתה מסיבת שבועות בגן של עלמה. גלינה – אחת המטפלות המקסימות בגן שלחה לי תמונה של עלמה, מסתובבת בשמלת החג שלה.

כעבור חצי דקה העלתי את התמונה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הרי גם אני חייבת להשוויץ בעלמיק החגיגית שלי.

אחותי, במרחק עשר שעות מאיתנו נזכרה מיד שגם לאמא שלי יש תמונה שלה מסתובבת בחג שבועות. (הפתיעה את כולנו עם הזיכרון המדוייק, מהאלבום של אמא שלי שהיא בטח לא ראתה כבר שנים).

אמא שלי היתה בכיתה ב', חג שבועות שנת 1951, כרכור.

64 שנים אחורה. גם אמא שלי מסתובבת בשמלת החג הלבנה שלה.

בעצם אי אפשר בכלל לזהות פה את אמא שלי. אסתר לוינסקי (מלחי עדיין) נמצאת איפשהו משמאל. "כל כך בולט שהצילומים אז היו קולקטיביים ולא של יחידים" הוסיפה אמא שלי כששלחה אותה לקבוצת הוואטסאפ.

חג שבועות 1951 כרכור. כיתה ב'

חג שבועות 1948/49 כרכור. גן טרום חובה או חובה.

"כנראה שדיקלמתי דיקלום או שרתי" – הסבירה אסתר את הצילום שלה עומדת על הכיסא. טוב למי היתה מצלמה אז בכלל? הצלם של המושבה הגיע לצלם את החגיגות בוודאי.

ובכל זאת, יש משהו כל כך יפה, ולבן, וחגיגי, וראשוני בחג הזה. הביכורים, הריקודים, הפרחים.

(אם שמים בצד את הציניות של שיווק החג כחלק ממסע שיווק מניפולטיבי של מועצת החלב – ואני דווקא מאוד אוהבת גבינות).

הזיכרון שלי מהחג הזה הוא שאבא שלי מעמיד אותי לצילום רגע לפני שאני יוצאת לגן / לבית ספר, עם הבגדים הלבנים והטנא על הכתף. מתחת לבניין, על רקע הצמחייה של הגינה המשותפת (וה"בום").