שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)

היום היה לי מפגש משעשע עם שתי נשים – נלי ופרנסיס.

הכל התחיל במייל שקיבלתי ערב אחד בשבוע שעבר. זה היה בדיוק (אבל בדיוק) כשאני ורם סיימנו שיחה נוספת של "יחסינו (עם קנדה) לאן". זה הרי דבר ידוע, וכתוב בכל פוסט שני של קבוצות פייסבוק מהסוג של "נשים ברילוקיישן" שלמתלווה לרילוקיישן (במקרה זה – אני – כי עבודתו של רם היא הסיבה הרשמית למעבר שלנו) יותר קשה. נפשית. יש לזה כל מני סיבות. לחלק מאיתנו יותר קשה מכיוון שאנחנו משאירות את הקריירה מאחור והופכות ל"עקרות בית" לתקופה. לחלקינו קשה בגלל השפה. לחלק מהנשים בגלל התרבות השונה – קשה למצוא חברות אמיתית. לחלקינו קשה עם הארעיות – הידיעה שהכל זמני, גם החברויות פה זמניות. לחלק  מאיתנו קשה עם תחושת הזרות, או יותר נכון – חוסר השייכות. לחלק קשה עם הצורך ליצור לעצמך עולם תוכן משל עצמך, בזמן ששאר המשפחה (בן-הזוג והילדים) נמצאים במסגרות שונות. על חלקינו משפיע מזג האוויר. אני חושבת שיש את כל החלקים האלה בי…   אז שוב דיברנו על זה, על השנה שחלפה ועל החודשים שנותרו, ורם אמר: "אני חושב שאת צריכה לצאת יותר מהבית, ולפגוש אנשים דוברי אנגלית". זה היה בהקשר של כל הקשיים הנ"ל. בעודי רוטנת איזה משפט סיום לשיחה, משהו כמו "השאלה אם אני בכלל רוצה לפגוש אנשים, יש לי את החברות הישראליות שלי" או משהו בסגנון, קיבלתי מייל מנלי.

את נלי ובנה פגשנו פעם אחת לפני כחודשיים במוזיאון המדע, ביום של ליקוי החמה. הבנות ואני הגענו קצת באיחור לראות את הליקוי, וכבר לא נותרו משקפיים מיוחדים. נלי הציעה לנו להשתמש במשקפיים שהיו להם, וכשראתה שאני מצלמת דרך המשקפיים היא כל-כך התלהבה מהתוצאה שביקשה שאשלח לה את התמונות. החלפנו כתובות מייל, באותו יום שלחתי את התמונות והיא הודתה לי. ופתאום, כעבור חודשיים, קיבלתי ממנה אימייל נוסף. באימייל היא סיפרה לי שיש לה חברה שמתעניינת בשפה העברית, והיא זכרה שהבת שלי דיברה עברית אז היא חשבה עלי, האם נוכל להפגש?

כעבור מספר תכתובות (14 למען הדיוק. בקנדה מאוד מקובל לתקשר באמצעות אימייל, יותר מאשר בטקסט/וואטסאפ/שיחת טלפון, זה מאוד מייגע בעיני) נפגשנו הבוקר בבית-קפה הקרוב לביתי. נלי ופרנסיס הגיעו קצת באיחור (הן הגיעו משתי ערים סמוכות, רק אני הגעתי בהליכה של חמש דקות מהבית) והתנצלו בלי סוף. אחרי שהזמנו קפה ותה והתיישבנו התחלנו לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו: השפה העברית. מתברר שפרנסיס החלה להתעניין בעברית, משום שהיא ראתה בחלומה "אותיות עבריות מנצנצות". היא עובדת כמטפלת במסאז' ונעזרת בטיפול ברפואה סינית ובצמחי-מרפא בעבודתה. היא למדה טיפול בצמחי-מרפא לפני כ-15 שנה אבל לא קיבלה תעודה. היא יודעת לכתוב בקליגרפיה סינית כבר שנים רבות. לאחרונה היא החלה להתעניין וללמוד על הקשר הרוחני בין הכתב לנפש, וזה מה שהביא אותה להתעניין בכתב העברי.

נלי ופרנסיס, הגיעו מהונג-קונג לפני כ-28 שנים, בנפרד. הן הכירו והתחברו כאן בוונקובר. שתיהן מדברות  אנגלית במבטא, פרנסיס עוברת לעיתים קרובות לסינית ומסבירה דבר-מה לנלי, וזו מתרגמת ומסבירה לי באנגלית. ישבנו ושוחחנו כשעתיים. נלי הראתה לי ספר ששאלה מספריה לצורך הפגישה, ופרנסיס חשבה שהכותרת שלו כתובה בעברית (מה שלא היה נכון. גם לא ארמית לדעתי כי בטח הייתי מזהה). הראתי להן ספר בעברית בטלפון (באפליקציה "עברית". איך לא חשבתי להביא ספר אמיתי?!) וכתבתי להן את אותיות הא'-ב'. סיפרתי להן על האותיות, כיוון הכתיבה, זכר ונקבה, ניקוד. הן סיפרו לי שבסינית יש 5000 סימנים, ציורים, שבשילובים בינהם ניתן לכתוב מילים שונות. סיפרו שגם בסינית קוראים מימין לשמאל (אבל קודם מלמעלה למטה), ושרק בהוצאות ספרים בשנים האחרונות שינו את ההדפסה משמאל לימין, חוץ מבטיוואן. פרנסיס הראתה לי שבספר כתוב הסבר על כתיבת המילה "יהוה", וכשכתבתי אותה היא מאוד התרגשה. הסברתי לה שכשלומדים תנ"ך בישראל מלמדים שאסור לבטא את המילה הזו כי היא "קדושה" ושתיהן נזעקו שהן גרמו לי לבטא אותה בקול למרות האיסור. הסברתי להן שזה בסדר, שאני לא דתיה, והן אמרו שגם הן לא.

אחר כך, כנראה בתמורה למידע שאני סיפקתי – פרנסיס אחזה בפרקי-ידי ומדדה לי דופק, בכל יד בנפרד. היא שאלה אותי כמה שאלות על הרגשתי הכללית, כאבי ראש ומערכת העיכול. היא ייעצה לי לשתות תה עם ג'ינג'ר בבית (ולא תה עם נענע כמו שהזמנתי) כי ג'ינג'ר לפי הרפואה הסינית הוא חומר "חם" והוא יחמם אותי. הציעה לי מגוון מאכלים עתירי ברזל לטיפול בכבד שלי שלדעתה הוא לא במצב טוב, והבטיחה שאם אתמיד בדיאטה הזו (במיוחד 3-5 ימים אחרי סיום המחזור) תוך שלושה חודשים המצב שלי ישתפר. מצב-רוחי יהיה יותר טוב, הידיים יחזרו להיות חמות, עור הפנים יהיה יותר מבריק, צבע הציפרניים יותר וורוד, ויהיה לי פחות קר, מבפנים.

אני נתתי לה שיעורי בית, בסגנון חוברות העבודה שיש לעלמה ללימוד עברית: כתבתי את הא'-ב' תוך סימון כיוון הכתיבה, וביקשתי ממנה שתתרגל.

פרנסיס קיבלה שיחת טלפון מאחד המטופלים שלה והיתה צריכה ללכת, ונלי שנשארה התנצלה שוב ושוב על ה"בוטות" של חברתה, שככה מבלי לבקש רשות ערכה לי בדיקה ונתנה לי עצות. נלי חששה שנפגעתי מהישירות של חברתה. הסברתי לה שלהפך, ישירות אני מבינה עוד מהבית, את הנחמדות והנימוס הקנדי לפעמים אני לא מבינה. כשאני מקבלת כאן אימייל, מרוב מילות נימוס ותיאורים חיוביים לפעמים אני לא מבינה מה העיקר – מה הם מנסים בעצם לבקש? להגיד? באיזו נימה זה נכתב? היא הסבירה לי שהם – הסינים, הרבה יותר ישירים, ואמרתי לה שגם אנחנו – הישראלים. מצד שני היא בכל זאת חשה צורך לבקש שוב ושוב סליחה ולהצדיק את הכוונה הטובה של פרנסיס. טוב, בכל זאת 28 שנים פה.

נפרדנו בחיבוק, ובהבטחה להפגש בפעם הבאה עם הילדים (אני לא זוכרת בכלל את הבן שלה מפגישתינו החטופה, והיא זוכרת היטב את תמר, בטח בזכות התלתלים), ובפעם הבאה נאכל ביחד דים-סאם, במקום שנלי תבחר.

מי היה מאמין?! עלי? גלית לוינסקי, הרצינית, האנטיפתית, הסגורה, הביישנית, זאת שלא מחייכת (כל אלה תיאורים ששמעתי אינספור פעמים במהלך החיים בישראל). הישראלית.

אתם יודעים למה? כי אם לא עכשיו, אי מתי.