כן כן אנחנו מעטים. האנשים המבוגרים שאוהבים את חג פורים.
לא סובלת אוזני-המן. לביבות וקניידלעך לוקחים את העוגיות המשמימות האלה בעיניים עצומות (על טעם ועל ריח) אבל התחפושות… הו התחפושות. גם בשנים שלא היה לי לאן להתחפש, התחפשתי. הלכתי לבית של אחיינים שלי מחופשת, יצאתי לאיזו מסיבה, הלכתי לעדלאידע בתל אביב. במסיבות פורים המיתולוגיות בבצלאל כמובן סופסוף מצאתי ביטוי נאה לתחביב המוזר הזה.
והאמת – בדרך כלל, התחפושות שלי הן סתם גיבוב של בגדים שהוצאו מהקשרם והפכו למשהו חדש. מעין "בדיחה פנימית". לא תמיד ממש מבינים למה התחפשתי אבל העיקר שאני מרוצה.
כילדה, אחרי שמיציתי את כל התחפושות ה"קלאסיות" שעברו אצלינו במשפחה (ליצן, מלכת אסתר, קו-קלוקס-קלאן(!), כיפה אדומה), התחלתי להמציא לי תחפושות (ילדה מ"בית קטן בערבה", בונבוניירה, בננה, ההיא הקירחת מהפרסומת לאאוט-סיידר, פרה הודית) ובצבא ואחר כך הגעתי ממש להתמקצעות של העניין (גפילטע-פיש, נחש גומי). טוב בבצלאל כבר אמרתי שהיו תחפושות משובחות (פוליאסטר המלכה, פאוורפאפס, שלוש שוקולדי-פרה, שחקניות כדורגל) ואת רם אני מכריחה להתחפש איתי בעל כורחו בכל שנה (היינו ביחד פידל קאסטרו וצ'ה גווארה ממש מוצלחים – פעמיים, פרת משה רבינו מקרטעת ו-אבא מלווה וילדה בטיול)
פידל קאסטרו וצ'ה גווארה
פידל קאסטרו וצ'ה גווארה שוב
פרת משה רבינו
אבא מלווה
בשנים האחרונות, מאז שהבננות נולדו ה"בדיחה הפנימית" חייבת להיות מובנת לקצת יותר אנשים (אפשר לומר – לפחות שהבנות עצמן יבינו).
כשעלמיק היתה בת חצי שנה התחפשנו לשתי בלרינות עם כרס
מצאנו שלוש תמונות מקסימות של אילזה הילדה ואחיה ארנסט.
מימין: 1911. באמצע: 1913. משמאל: 1914
מאחור נרשם בכתב יד השנה בה צולמה כל תמונה: 1911, 1913, 1914. נראה ששלושתן צולמו בסטודיו לצילום, עם רקע ותלבושות. אולי האמצעית לא (הרקע התמונה זו הוא של קיר ולא רקע מצוייר כמו באחרות, והבגדים נראים בגדי חג של אותה תקופה).
הצילום שלי פה ממש לא עושה עימן חסד. ההדפסה, החדות, עומק הגוונים… גם סריקה לא היתה מעבירה את היופי הזה של הדפסת מגע (?) על נייר-נייר, לא כל שכן צילום דרך הזכוכית. תצטרכו לדמיין (או לקפוץ לראות).
1911
1913
1914
לזכר צילומי הסטודיו המסורתיים של פעם.
(ולמי שרוצה כאלה גם היום: מפרגנת לאלה פאוסט: חברה מהלימודים וקולגה, ולאלי מעייני כמובן)