לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.
לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.
אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:
מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!
אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אניריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.
אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.
כך החדר נראה: (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)
החדר של הבננות גרסת ונקוברהצד של עלמההצד של תמר
צד של עלמה
צד של עלמה
קומפקטי ומגניב
והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.
יצירות של עלמה – עץ משפחה
פיל פילון של "מותק" הדס הול מלפני 20 שנה בטח
שרשרת דגלונים סרוגה של רוטב
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כיסא שאני איירתי לאחיינית שלי ליומולדת שנה. היא בת 20 עכשיו
כריות ובובת יוניקורן. של שין, שלי ושל רוטב
מדף היצירות של עלמה
עבודת תפירה של תמר
ציורים של תמרול
שרשרת אנשים של עלמה ותמר
מד גובה שאני איירתי לפני איזה 15 שנה
כרית שלי, בובת ארנבת של רוטב, בובת פילפילון של שרון
מזוזה שתמר עשתה בגן
שלט הדלת ששיניתי לתמר. הבאנו מישראל!
מד גובה שאני איירתי לפני איזה 15 שנה. ממול הדלת עם יצירות של הבנות
מובייל הטיפות המיתולוגי ששין שלחה לעלמה לכבוד הלידה
שרשרת כדורי צמר ששין שזרה
כרית ומצעים מעשי ידי אחותי שין להתפאר
פילפילון ומצעים מעשי ידי אחותי שין להתפאר
סוס של "מותק" הדס הול
תיקי ספר שתפרתי לבנות בישראל
תיקי ספר שתפרתי לבנות בישראל
מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:
ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.
אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:
והעיקר שמרוצים.
אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.
ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.
פוסטים נוספים בהקשר הזה: על צילומי בגדים ל"מותק" הדס הול, על הבובות שרוטב סרגה לבננות, טפט עץ בחדר של הבנות בישראל, על תיק הספר שתפרתי וסחבנו עד ונקובר… אחרי שהוספתי לו צד באנגלית כמובן
מתברר שיומולדת ארבעים יכול להיות יומולדת משמח, עם רגעים כייפיים, מילים טובות, חברה מעולה, ומזכרות לכל (שאר) החיים.
מתברר שהיום של היומולדת יכול להיות ״סתם אחלה יום״, לקום בבוקר לחיבוקים ונשיקות מהבנות האהובות בתבל, ולקבל כל מני ברכות ומתנות קטנות שהן חשבו שישמחו אותי. מתברר שאפשר לעשות ״סיבוב״ עם אחותי ברחוב שאנחנו הכי אוהבות להסתובב בו בעיר, לקנות לעצמי תבנית שרציתי מלא זמן והתקמצנתי, לדבר עם כל הדברים בעולם, לשבת לקשקש בבית קפה ולחזור לאחר-הצהריים נעים עם הבננות שלי. מתברר שפתחו גלידריה ממש לידינו ואפשר פשוט לקפוץ לשם ולטעום את הטעמים המוזרים שהם מכינים שם במקום.
מתברר שזה משמח כשבערב במסעדה שיצאנו אליה מחכים עוד שלושה זוגות של חברים טובים (ובתוכם אחותי וגיסי) וכולם פשוט רוצים להעביר ערב בחברה טובה ואווירה נעימה, באכילת אוכל איטלקי משובח ובמצב רוח טוב.
מתברר שהאזניים המתאימות שמעו את הווישליסט שלי ופינקו אותי בדברים שאפשר לבקש רק ליומולדת ארבעים, ״יומולדת של גדולים״ (סיר סיר למשל)…
מתברר שברכות של חברות טובות בוואטסאפ יכלות לעשות לי טוב על הלב לכמה ימים, עד כדי כך שאני ארצה לשמור אותן.
מתברר שאין כמו ארבעה ימים עם אחותי בסן-פרנסיסקו בשביל להרגיש טוב, גם עם הגיל. צעירה אבל עם אמצעים (הרי באיזה עשור קודם יכולתי להרשות לעצמי לנסוע / יכולתי להנות ככה מכל העולמות / היו לי אנשים שממש חיכו לי שאחזור וישנו בלילה עם חולצת הפיג׳מה שלי מרוב געגועים?!)
מתברר ש״האנשים שלי״ כבר מכירים אותי. הם יודעים איך לשמח אותי (גם כשאני טוענת שאני לא רוצה שום הפתעות, ורוצה ארוחה רק לשנינו במסעדה. האנשים הרלוונטיים יודעים לא להבהל ממני, כי נהנתי בטירוף), להזמין לי את הדברים המתאימים ביותר (סיור שוקולד בסן-פרנסיסקו למשל), לקחת אותי למקומות המגניבים ביותר (מישהו אמר סן-פרנסיסקו כבר בפוסט הזה??) וגם, לא לשכוח לפרוט על הנים הנוסטלגי.
הגיסות, הגיס והחותנים שלי ידעו בדיוק למי לפנות כדי לגרום לי לדמוע מהתרגשות באמצע ארוחת ערב בחצי-עמידה במטבח של זרים, שלושה שבועות אחרי יום-הולדתי. בשיתוף פעולה מדוייק (אוי לא, כתבתי מדוייק בפוסט. גם אני נפלתי בטרנד. אבל מה אני אעשה?! יש תואר-השם קולע יותר במקרה הזה?!) אז בשיתוף פעולה נדיר ומדוייק (!!!) בין גיסתי מעיין לנעמה אורבך המוכשרת בטירוף, נרקחה לי המתנה המושלמת לפריטה על הנים הנוסטלגי המפותח שלי: קיבלתי ״רגעים בקופסא״: אוסף גלויות המכנס אינספור רגעים חשובים או מצחיקים או מרגשים או משמחים. תמונות מהחיים שלי מהשנים האחרונות, שאפשר ממש להחזיק ביד. זהו אוסף מקיף ומרגש של עשרות תמונות שאני צילמתי, מודפסות כגלויות. רק לשבת להתבונן ולהתמוגג.
נעמה "חיטטה" בבלוג שלי ושלפה במיומנות תמונות שמכילות את כל מה שאני אוהבת, כל מי שאני אוהבת. כל תמונה מזכירה לי אירוע אחד או מיליון רגעים, כל תמונה מצחיקה או משמחת או מכווצ׳צ׳ת לי את הלב.
כל תמונה בול.
המתנה הזאת היא אני.
תודה למעיין, שרון, גל, יאיר, רוני ודליה, שאתם מכירים אותי ככה בשביל לקלוע בול. תודה על האהבה שאני מרגישה בכל פעם שאני מעיפה מבט בקופסא הזו שמונחת לי ליד המיטה. תודה שבאתם עד לכאן כדי להביא לי אותה (: ככה זה הרבה יותר כיף לקבל מתנה…
ותודה לנעמה ש״הגשמת״ לי את המתנה המעולה הזו, משלב הליקוט המשובח (כמעט נפלתי שוב ל״מדוייק״. בעיה, זה שוב הכי מתאים) ועד להפקה היפהפיה.
פוסט מחווה לשלי גרוס, המלכה האם של הבלוגים (ללא ספק. וגם הבלוג שלה היה הראשון שקראתי, ומאז עוקבת באדיקות). הפוסט מוקדש לאחותי האהובה שין, שלקחה אותי לסן-פרנסיסקו (וגם הכירה לי את הבלוג של שלי גרוס לפני מאתיים שנה בערך). את רואה? הכל בזכותך!
>>>
איפה הייתי: ארבעה ימים בסן-פרנסיסקו עם שין אחותי, טיול שקיבלתי במתנה מאחותי לכבוד יום הולדתי העגול.
מה עשיתי: ביליתי ארבעה ימים בעיר מקסימה, טיילתי, טיפסתי, רכבתי, צפיתי, אכלתי, והתענגתי על שוקולד, וכל זה במזג אוויר נעים וקריר, עם בת הזוג המושלמת: אחותי שין.
ארבעה ימים בסן פרנסיסקו. כמיטב המסורת שלנו בבילויים משותפים, מיצינו – אני ושין – כל יום עד תום. הגענו מוקדם בבוקר ביום שישי, ועזבנו ביום שני בערב, ובארבעה ימים שהיו לנו הספקנו לטייל ברגל בדאון -טאון, בצ'יינה-טאון ובליטל-איטלי, לטפס לתצפיות בגבעת הטלגרף, לרכוב באופניים לסוסאליטו ולחזור במעבורת, לעשות קניות, לבלות שלוש שעות בסיור שוקולד משובח, לאכול גלידה בגררדלי, להנות מבוקר במוזיאון ה- SFMOMA, לעבור בחנות המוזיאון היהודי, בגני ירבה בואנה, לפטפט בלי סוף, לדלג על ארוחות כי אנחנו עסוקות מדי, לחלוק מנות במסעדות כי אנחנו אוהבות כמעט את אותם דברים, וגם לישון, והרבה.
>>>
סיפור אישי עם יותר מדי מידע (ומסקנה):
"You've made it!!!! yeh!!! צעקו לעברינו חבורת הבנות האוסטרליות שעובדות בחברת השכרת האופניים, כשחזרנו מיום ארוך של דיווש נגד הרוח ובתוך ענן על גשר הזהב בדרך לעיירה סוסאליטו, ומיד הוסיפו: "Are you twins?". שלוש פעמים (רק בארבעה ימים האלה) שאלו אותנו אנשים אם אנחנו תאומות. זה כבר קרה לנו הרבה פעמים בעבר. ויש ביננו שבע שנים! שבע! אני יודעת שאנחנו כנראה מאוד דומות, אבל בתור הצעירה שביננו, שבדיוק התחילה את העשור החמישי לחייה (גוועלד) יש להסיק מסקנה אחת ויחידה: אני חייבת להתחיל לעשות ספורט.
>>>
עוד מחווה קטנה לפני סיוםסן-פרנסיסקו בקיץ – הצעת הגשה. אם כבר מחווה לשלי גרוס
ה-14/12/2013, היום שלפני הלידה, היה יום שבת משפחתי. רם היה תורן, אבל אני ועלמיק בילינו עם המשפחות: בראנץ' אצל המשאלים, ואחר כך צהריים ואחר-הצהריים אצל לוינסקי. זה היה בסופשבוע של הסערה הגדולה. בערב חזרנו הביתה ודיברתי עם שין שיחה ארוכה מאוד. זו היתה ממש כמו "שיחת סיכום", כי דיברתי בין היתר על כל הפחדים שלי מהלידה. עלמיק לא ישנה טוב, ואחרי שהלכתי לישון קמתי אליה עוד שלוש פעמים לנסות להרגיע אותה. בגלל זה הייתי עדיין (כמעט) ערה במיטה ב-00:45 כשהיה הציר הראשון. כמו בסרטים פקחתי עיניים בבת אחת וחשבתי: מה זה?! – כאב ארוך בבטן התחתונה. בסופו התחילה הפרשה פתאומית. קמתי, צילצלתי לרם, ואמרתי לו שאני לא יודעת אם זה ירידת מים כי זה לא המון. הוא הציע לי (כמו שלימדו אותנו בקורס הכנה ללידה – כמובן שלא זכרתי, גם לא בהמשך) לשכב על מגבת ולהתיישב בעוד כמה דקות, ואם זה ממשיך ברגע ההתיישבות – סימן שזו ירידת מים. בנתיים החלטנו שאתקשר לקרוא לאמא שלי כי גם אם "זה לא זה" אז צריך ללכת להיבדק. שכבתי בוכה על מר גורלי, לא מאמינה שרם לא איתי פה להחליט, התקשרתי לאמא שלי, כתבתי בוואטסאפ לשין ולפייר.
כשהתיישבתי אחרי מספר דקות זה באמת התחיל לנזול בכמויות. הבנתי שזו באמת ירידת מים. התחלתי לארוז – את מה שנשאר לרגע האחרון, אמא של רם הגיעה לישון עם עלמיק, שטיפה קצרה באמבטיה, אמא שלי הגיעה, ויצאנו שתינו נרגשות. נסענו באוטו שלי – אמא שלי נהגה, מבולבלת לגמרי, מתרגשת, טועה בפניות, אני צועקת עליה, וכל הדרך צירים. מדברת עם שין בפייסטיים באוטו (בתכלס שין "קיבלה בדיוק את הלידה שרצתה" – בשיחה האחרונה בערב אמרה לי ש"אשתדל" ללדת בלילה כדי שהיא תוכל להיות מעודכנת). הגענו ל"אסף הרופא" בערך ב-02:15, צירים כל 3-5 דק'. רם בנתיים מצא מחליף וחיכה לנו בחוץ לעזור עם התיקים.
הגענו למיון יולדות, בבדיקה במיון פתיחה 1.5, צירים, מוניטור. בבדיקה האחות טוענת שיש לי "צוואר אחורי" ושאפשר להזיז אותו. אומרת שמחכה לציר ואז תזיז אותו. כאבי תופת! זה היה ממש כואב, ולא ידעתי שיש אופציה כזו בכלל. נותנים לנו חדר לידה. שם מתחילים להתארגן. בעיקרון מההתחלה אומרים לי שאפשר כבר לקבל אפידורל אבל אני מעדיפה לנסות לקדם את הלידה ולחכות עם זה. האחות המיילדת שלי – נזי – מאוד נחמדה וקשובה לי. אני הולכת להחליף לכותונת, לשירותים, להתקלח. כל הזמן צירים כואבים מאוד בעמידה. בשירותים ובמקלחת חוסר אונים – מאוד כואב ואני לא יודעת איך להעביר את הציר. כשיוצאת אני מתחילה להעביר את הצירים על הכדור וכשיש ציר רם עושה לי מסאז' בגב התחתון. בינתיים מדברים קצת עם שין בפייסטיים. כשיש ציר אמא מדברת איתה. רם מתרגש, לא ממש מאופס, לפעמים שוכח לעשות לי מסאז'. לא יודעת כמה זמן עובר.
בדיקה נוספת במיטה, מוניטור, הבדיקה נורא נורא כואבת, ובכלל הצירים בשכיבה נוראיים, מחפשת איך להניח את עצמי כדי שלא יכאב. לא יודעת איך אמא שלי עברה את זה בלי אפידורל ורק בשכיבה. בפתיחה 3 נזי אומרת שחבל לסבול ושאני אקח אפידורל כי הצירים מתקדמים יפה והיא לא חושבת שזה יעצור את הלידה. מחכים למרדים על הכדור. כל הזמן אני חושבת שאני צריכה לשירותים.
המרדים מגיע ומכין אותי – זה קטע מאוד קשה וכואב כי בזמן שאני שוכבת על הצד עם גב עגול ולא זזה היו לי שני צירים ואין מה לעשות כדי להקל על הכאב. אומרים לי שצריך להצמיד אלקטרודות לראש של התינוקת, אני ורם נלחצים, אבל אין ברירה בגלל שאני אחרי ניתוח קיסרי. בסוף האפידורל הוזרק ואני שוכבת מעכשיו. שוכבת על הצד רגל על רגל כמו שלימדו אותנו בקורס (את הדפים כמובן ששכחתי בבית ליד המיטה, מזל שרם זוכר חלק מהדברים), אני שואלת את נזי בצחוק מתי אפשר לישון. מתברר שאפשר! נזי מעמעמת את האורות ושלושתינו מנמנמים. אני לא מרגישה יותר צירים, רק בחזקים ממש יש לחץ באגן (רם ואמא שלי רואים במוניטור שמחובר לתינוקת כשזה ציר חזק). משתדלת באמת לנוח ולא לדבר ולהתרגש כדי שיתקדם. הם אומרים לי שיש כל הזמן צירים קבועים וחזקים. ככה אנחנו נחים משהו כמו שעה וחצי.
בבדיקה הבאה (שכבר לא כואבת בכלל) באורח פלא, רק מלנוח, הפתיחה מתקדמת מ-4 אצבעות ל-8! זה ממש מרגש. אבל המיילדת אומרת שזה יכול עוד לקחת הרבה זמן עד לפתיחה 10, ואחר כך עוד עד שלוש שעות "ללידה ממש, ואני מתחילה להרגיש שוב את הצירים מתגברים ומפחדת מהכאב. היא מייעצת לי לקחת עוד "פוש של אפידורל עכשיו כי אחר כך לא אוכל. אחרי ה"פוש" הנוסף של האפידורל (מרדים שני מתוך שלושה שהיו אצלי, כולם לא מוציאים מילה חוץ מאחד שמזהה את רם) נחה עוד שעה אולי. רק שהפעם מאוד קשה לי להרדם כי בחדר לידי מישהי צורחת ללא הפסקה בערבית, ואני בטוחה שזה מה שצפוי לי. לא מצליחה לנוח בגלל זה.
החלפת משמרות. דגנית היא המיילדת שלי עכשיו ואביבה ("מתלמדת" מסורוקה, עם ניסיון של 26 שנים במיילדות, וחודש וחצי באסף הרופא כי עברה דירה). כשדגנית מגיעה אני דבר ראשון שואלת אותה – "תגידי לי שזה לא מה שמחכה לי" – על האישה שצורחת מעבר לקיר. אני כל הזמן מפחדת שככה זה צירי לחץ. מפה לשם תוך שעה אני בפתיחה 10, אני פשוט לא מאמינה. אני עדיין דואגת כל הזמן שבסוף משהו יסתבך ואני אלך לקיסרי. אני בפתיחה מלאה וצוואר מחוק והכל בסדר, אבל הן אומרות שכדאי לחכות קצת כי זה כמו לידה ראשונה בשבילי אז לא נתחיל לנסות ללחוץ עד שממש יתקדם ל-2+ או משהו כזה.
בנתיים הן עושות ניסיון "להלחיץ" אותי = ללחוץ כשאומרים לי, ולמרות שאני דואגת כל ההיריון שלא אדע איך לוחצים בלידה היא אומרת שאני לוחצת טוב. אביבה ודגנית נכנסות לסירוגין "להלחיץ" אותי כל כמה זמן, הצירים לא כואבים ולכן הן אומרות לי מתי ללחוץ. באיזשהו שלב אביבה מתחילה להתארגן ללידה עצמה, מסדרת הכל, מורידה את החלק התחתון של המיטה. רם מסדר את העמדה של התינוק.
10:00 ומשהו. זהו, מתחילים את הלידה. הן מעלות לי משענות לרגליים ומושכות לידיים. אביבה מסבירה לי מה לעשות. עוד קודם אמרתי לה שמה שהיא אומרת אני אעשה, אני סומכת עליה לגמרי. מכאן הכל עובר מהר, כשיש ציר שתיהן מתחילות להגיד לי ללחוץ, ובעיקר "עוד עוד עוד", "לא להפסיק", "ארוך" ומעודדות אותי. אביבה עושה לי מסאז' עם שמן, רם ואמא נותנים לי "קונטרה" לכפות הרגליים, וככה, כתרנגולת פרוסה אני לוחצת. כל הזמן אני בטוחה שאני לוחצת יותר מדי מהפנים אבל הן מעודדות אותי ואומרות שאני לוחצת מצויין. גם רם באוזן השמאלית לוחש לי מילות עידוד.
בצירי לחץ אני לא מרגישה כאב אלא לחץ ורצון "להוציא" ואני מאוד משתדלת לעשות מה שאומרים לי, וכל פעם שהיא שואלת אם אני יכולה עוד לחיצה אני לוחצת שוב. בין הצירים מסאז' ומנוחה. מתישהו ד"ר בצר (הרופא שניתח אותי בקיסרי) נכנס ואומר לאביבה "מיד לחתוך!" ואני אומרת לו "בצר, כל פעם שאתה מגיע אתה צריך לחתוך משהו" ואני שומעת אותם קצת מתווכחים על זה. שוב אומרת – תעשו מה שצריך. הייתי בטוחה שחתכו (רק אחרי הכל רם סיפר לי שהן עמדו מולו והתעקשו – ולא חתכו בסוף). לחיצות לחיצות, בסוף זה ממש מרגיש "תקוע", רצון עז להוציא. פעמיים נתנו לי להרגיש את הראש שלה, בפעם הראשונה היא עדיין ממש בתוכי, עם האצבע, מרגישים רך כזה. בפעם השניה הראש כמעט מחוץ לגוף שלי, ויש הרבה ראש רך עם שערות. אחרי אחת הפעמים שואלת את רם: "זהו, אז אין קיסרי?". בשלב הזה אני כמעט מתפרקת ומתחילה לבכות (אבל לא). כל הזמן לא ברור לי איך זה"עובד" שהיא יוצאת ואז חוזרת קצת, ובכל זאת אומרים לי שזה מתקדם טוב. ככה זה ממשיך, זה מאוד מעייף. אני רק לוחצת ולוחצת ונחה בין לבין, לא פוקחת עיניים.
בסוף לחיצות בטירוף, ממש מתחיל לכאוב ולשרוף לי, עוד ועוד לחיצות, כולם צועקים ביחד, אני אומרת לאביבה – "תגידי לי את, אני אעשה מה שאת אומרת, לא כולם ביחד". הראש יוצא ("פק" אחד כזה), עוד לחיצות אחרונות, כתף, ובלופ – היא בחוץ! אני נושמת ואביבה מניחה אותה עלי וזה הדבר הכי מקסים בעולם! הגוף הרך שלה והלח עלי, ואני בוכה את כל תלאות הלידה וההקלה, בשאגות כמו חיה, ומלטפת אותה. היא סגולה ושעירה ומדהימה עלי. נראה לי שזה הרגע הכי מרגש בחיים שלי.
אחר כך מנקים אותה ומביאים לי, ואז רם עושה לה סקשן, הכל בטירוף מסביב, שין בפייסטיים עדה להכל, אני מדברת איתה ובוכה כל הזמן. אביבה מוציאה את השליה (חשבתי שזה יהיה כמו עוד לידה אבל זה רק לחיצה אחת ויוצא), כולי מדממת ומבולגנת אבל וואטאבר. אביבה מחבקת אותי ואומרת לי שהייתי מעולה. אני מניקה את הקטנטונת עלי שם איזה חצי שעה, תמריק כל הזמן הזה עם עיניים פקוחות, מסתכלת עלי ועל העולם. כל הדרך למחלקה אני לא מפסיקה לדבר על נפלאות האפידורל, "איזה המצאה גאונית!" ועל זה שמי שהמציא אותו היה צריך לקבל פרס נובל.
כמה שעות אחרי הלידה, שתי האהובות שלי
מתוך המכתב תודה שכתבתי למיילדות שלי:
"במהלך כל ההריון הנוכחי שלי פחדתי מאוד מרגע הלידה, פשוט הייתי בטוחה שאיכשהו אגיע שוב לניתוח קיסרי. רציתי להודות לכן, לכל אחת בנפרד ולשלושתכן, על זה שהענקתן לי "חוויה מתקנת" של לידה שהיתה ההפך המוחלט מהחששות שלי. הרגשתי לכל אורך הלידה שיש לי על מי לסמוך, שאתן משתפות אותי בכל החלטה ומייעצות לי את העצה הכי חכמה שיש לכן, מתוך ניסיון רב ומתוך רצון אמיתי לעזור לי ולהקל עלי. הרגשתי שאתן בטוחות שאני אצליח, ובזכות העזרה שלכן באמת הצלחתי. האמנתן בי גם היכן שאני לא האמנתי בכלל שאוכל לעמוד בזה. הלוואי ולכל אחת תהיו חוויה חיובית כזאת, ושאתן ושכמותכן תהיו המיילדות שלה. אתן באמת נפלאות."
החדר של הבננות מלא ועמוס חפצים, משחקים, רהיטים… אבל אם מסתכלים טוב (בעיקר כשהוא מסודר) רואים שבין הלגו לפליימוביל פזורים חפצים, קישוטים ובובות שנעשו בעבודת יד. ממש ממש – נסרגו/נתפרו/צויירו/חוברו/הורכבו/נבנו לגמרי בידיים. למזלי אני מוקפת בחורות (חברות טובות ואחות טובה) מוכשרות כל כך!
וזה הזמן לתת במה (וקרדיט) לכל יצירת אמנות כזאת שמקשטת את החדר, שנעשתה באהבה וניתנה לבננות (או לי):
ממליצה בחום להגדיל את התמונות!
והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי:
איור פינגווין של ליאת יניב
קקטוס לב של ליאת יניב
בובות של "מותק" הדס הול
שמיכת טלאים ומגן ראש של שרון
בית ציפורים של "טוטיקה"
שלט לדלת שלי (:
בית ציפורים של "טוטיקה"
ככה זה נראה מקרוב
מובייל טיפות של שרון
קישוטי קיר של שרון
אהיל בהשראת עדי מ"שוקה"
בובות של "מותק" הדס הול
ג'ירפה יפפה של רותם מזרחי
מובייל טיפות של שרון
שרשרת קיר של שרון
שמיכת טלאים של שרון
כרית במבי של שרון
שמיכת טלאים של אביגיל
ג'ירפה יפפה של רותם מזרחי
מצעים ופיל שתפרה שרון
סוסון של "מותק" הדס הול
בובות של "מותק" הדס הול
פיל של "מותק" הדס הול
קופיף של "מותק" הדס הול
בובות של "מותק" הדס הול
ג'ירפה יפפה של רותם מזרחי
שרשרת קיר של שרון
מצעים שתפרה שרון
מצעים שתפרה שרון
שני פילים של שרון
שמיכת טלאים של אביגיל
רובוטית של "מותק" הדס הול
מצעים שתפרה שרון
פיל של "מותק" הדס הול
והנה רשימת התודות: (זה ממש אוסקר, באמת!)
תודה לרוטב (רותם מזרחי) חברתי המהממת בעלת ידי הזהב שסרגה לעלמיק את הג'ירפה היפפה כשהיא נולדה (ונקראת על שמה "יפפה" בפי הבננות), ובכלל סורגת בובות מדהימות (אולי תשכנעו אותה להתחיל סופסוף למכור קצת?!). תודה ל"מותק" הדס הול על כל הבובות לאורך השנים… על השמלות, הבגדים, וחברות האמת. תודה ל"טוטיקה" נועה הולשטיין על בית הציפורים ועל ההשראה הצבעונית. תודה לאביגיל אברמוביץ' על שמיכת טלאים משגעת שנתפרה באהבה לעלמיק כשנולדה. תודה לליאת יניב חברתי המוכשרת והנדיבה, על התמונות, האיורים, הפסלים, הכריות, התיקים וכל המתנות לאורך שנות החברות שלנו… תודה לשרון אחותי האהובה על כל המצעים, הפילים, הכריות, מובייל טיפות, התמונות, והאביזרים… אין כמו אחיות. אבל כמוך באמת אין!
רק שלא שכחתי אף אחת….
אז אם עד עכשיו לא היתה ברורה מטרת הפוסט…
תודה!
והנה קישורים לשאר מקורות עבודת היד (שרק ניקנו באהבה): עכבר הפיקה מ"מעשיי"ה", השטיח הסרוג של "פיצקדולים", הקיפוד הסרוג, חנות "שוקה" של עדי שבהשראתה הכנתי את האהיל למנורה, וקניתי עוד ועוד דברים משם…
MyTrueColors גלית לוינסקי 