מה חשוב בתחפושת?

תחפושת טובה על-פי עלמה: הרבה נצנצים, שרביט, כתר, חצאית או שמלה באורך הקרסול. כל השאר שולי.

תחפושת טובה על-פי תמר: "בגל גו" (=בגד גוף), "ניוני (=גרביונים), "זה שלי" (=גלימה), "צאי" (=חצאית), "הוקוס פוקוס" (=שרביט), "ברווזיים" (=כפפות), ובנוסף כל מה שעלמה לובשת (או עושה או אומרת, מה זה משנה)…

תחפושת טובה בעיני: תחפושת "מגניבה" =הצלחנו להתחפש עוד שנה ביחד, אני הייתי עסוקה בהכנות במקום לדאוג מונקובר, הבנות שמחו להתחפש ביחד איתי ולא התעקשו על אנה ואלזה. (למה לא אנה ואלזה? אני לא יודעת לתפור עד כדי כך טוב, וגם כי לי היה נשאר להיות אולוף).

להמשיך לקרוא ←

במיתולוגיה המשפחתית שלנו, אמא שלי תפרה לנו תחפושות לפורים עוד כשהמשפחה גרה שנתיים בארה"ב (לפני שנולדתי – יש כבר הסטוריה של רילוקיישנים במשפחה). בלי לזלזל בתחפושות, שהן בהחלט יפות ומושקעות ותפורות בכשרון רב, מדובר בשתי תחפושות עיקריות: ליצן, ומלכת אסתר, ובוריאציות עליהן.

להמשיך לקרוא ←

עוד רעיון שייבאתי מאחותי ומשפחתה מונקובר הוא ארגז התחפושות המשפחתי. מדובר בארגז תחפושות המכיל תחפושות ישנות, כובעים, אקססוריז, גלימות, חצאיות שיצאו משימוש, כתרים, שרביטים, פאות, וכל מה שיכול לשמש כתחפושת לעת מצוא.

כשביקרנו עם עלמיק בפעם הראשונה בונקובר האחייניות המתוקות שלי לקחו את עלמה בת השנה-וחצי לחדר, ואחרי כמה דקות היא יצאה לבושה כנסיכה, מרוצה כולה מתשומת לב ומהשמלה הארוכה והמפוארת. אחרי כמה דקות כשנמאס לה הן הלכו להחליף ושוב היא יצאה, הפעם מקושטת סרטים ולבושה בתחפושת הליצן שאמי תפרה לפני שנים לאחותי. (לפני שנים הכוונה ארבעים שנה כזה).

להמשיך לקרוא ←

תמרול.

הקטנה הזאת כבר בת שנתיים. שנתיים ושלושה חודשים למען האמת. להמשיך לקרוא ←

בהריון של תמר, ובטח עוד בהריון של עלמה, הייתי צלמת אירועים במשרה מלאה. זאת אומרת: הרבה הרבה אירועים, צילומי חתונות משלב האיפור בצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה, חתונות כמה ערבים בשבוע, ובשאר הערבים פגישות, עריכות, עבודה על המחשב…וכל זאת עם העייפות ו(אצלי) בעיקר הבחילות של ההריון.

להמשיך לקרוא ←

הפוסט השנה לכבוד יום האישה הבינלאומי (שמצויין בכל שנה יום אחרי היומולדת שלה) מוקדש לאשה המשמעותית ביותר בחיי – אמא שלי.

האשה שלימדה אותי את רוב מה שאני יודעת על החיים: (בעיקר תוך דוגמא אישית).

שאין כמו משפחה. שבשביל הילדים שלי אני אעשה הכל, ללא גבול או סוף. שלאהבה לילדים שלי אין התחלה או סוף, ושמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. אין גבול לעזרה שההורים שלי נותנים לי, גם בגילי המתקדם. גם כספית, אבל גם בזמן ובהרגשה שכל מה שאני רוצה/צריכה, הם האנשים הראשונים שאני פונה אליהם, והם תמיד יעזרו.

שחברות טובות צריך לשמר. צריך להשקיע, ולהבין את החשיבות של חברות טובות. חברה טובה יכולה להיות לכל החיים. אפילו יותר מבן זוג או אח.

שאפשר לאסוף בני משפחה וחברים בכל גיל. מי שראוי להכנס ללב שלה, נשאר שם כבר לתמיד.

חריצות ועבודה קשה. כל אדם צריך לעבוד, אם לא בשביל הגשמה עצמית אז בשביל פרנסה בלבד. עבודה היא עבודה. לא חייבים להנות ממנה, אבל צריך לעשות אותה על הצד הטוב ביותר שאפשר. (אני לא חושבת שאמא שלי אהבה יותר מדי את המקצוע שלה. אבל היא בחרה בו בלית ברירה, ולא התלוננה על כך מעולם).

להעריך את הזמן הפנוי, ולהקדיש זמן לפנאי. אמא שלי הקפידה תמיד להקדיש זמן לספורט, טיולים בארץ, טיולים בחו"ל, חוגי העשרה, הרצאות, תיאטרון, אמנות, קולנוע, ומפגשים עם חברים. גם כשהיא היתה לוקחת אותי לקנות בגד בתור ילדה, הייתה זוכרת לעצור לאכול גלידה בכיכר "אורדע", או לשבת ב"אורנה ואלה" כשהייתי גדולה יותר. אפשר להנות מהזמן בצוותא גם אם הוא "סידור". אני שמחה כל כך שעכשיו בשנות הפנסיה שלה היא יודעת לנצל היטב את הזמן, ועסוקה כל כך. יש לה חוגים, ומפגשים, וסדנאות, והמון מפגשים עם חברות בין לבין. (ועדיין היא מוצאת זמן להיות עם הנכדים, אם צריך בהתראה של רגע).

שבזוגיות יש שוויון. כששני בני הזוג סומכים אחד על השני, כל אחד תורם כפי יכולתו ולוקח לפי ראות עיניו. אמא שלי מאז ומעולם הרוויחה פחות מאבי, אבל מעולם לא "ביקשה" ממנו כסף. כל החשבונות שלהם משותפים וגלויים. ההחלטות הכספיות הגדולות הן משותפות. ולגבי ההחלטות השוטפות – היא מנהלת את משק הבית וההוצאות באופן עצמאי. זה חלק מה"תפקיד" שלה ביניהם. ואבי מצידו לא יזלזל מעולם בהחלטה שלה לקנות דבר יקר, גם אם הוא מותרות. הם סומכים זה על שיקול הדעת של זה.

 להעריך אדם באשר הוא ולא לפי מינו. אמא שלי תמיד התעצבנה על אנשים שלא העריכו אותה מספיק בגלל היותה אישה. בעיקר נשים. (היה מקרה שהמורה בבית הספר היסודי הזמינה את אבא, ולא "הסתפקה" באמא. זה מדהים, גם תחושת הערך הנמוכה שיש למורה עצמה כך מסתבר, וגם חוסר החינוכיות שבזה).

לחשוב מה את רוצה, להשקיע מאמץ ולהשיג את זה. אם בלימודים, בעבודה, ואפילו בן זוג (אני שונאת את המילה בעל). כן. אמא שלי, הפולניה, שהקפידה לא ללחוץ עלי "למצוא חבר", אמרה לי יום אחד: "אם את רוצה חבר, תתאמצי לחפש אותו. תצאי, תתענייני, אל תחכי שהוא ייפול מהשמיים". ובכלל, ההורים שלי חינכו אותי שדברים טובים משיגים במאמץ. תשקיע=תתוגמל.

לא לישון בלילה מרוב התרגשות. בין הדברים שירשתי ישירות ממנה, זה את היכולת להתרגש באמת, להרגיש רגשות חזקים, ולדאוג, כל הזמן. אני לא גאה בזה, אבל לטוב ולרע זה חלק ממני. גם אני דואגת כל הזמן. הצד החיובי הוא שאני לא אדישה, אני דואגת מאוד, ואוהבת מאוד, וחוששת מאוד, ומפחדת, וכועסת, ושמחה.

מזל טוב אמא. לימדת אותי המון, ועדיין. אוהבת אותך אסתר לוינסקי, שתהיה לך שנה שמחה, מספקת, מלאת אמנות, טיולים, חברים, ושלא תתגעגעי יותר מדי אלינו. פשוט תבואי!

 

 

של מי הילדה הזאת?!

פברואר. כל היום אני שומעת ברדיו את הפזמון: "דרום – אדום, דרום – אדום, חג הכלניות בצפון הנגב".

צריך לנסוע ל"דרום אדום" אני אומרת לרם.

כי תכף יגמר.

לפני שנתיים נסענו, והמראה המלבב של מרבדי הכלניות הפורחים, ממלאים את שדה הראייה מקצה לקצה…

היה באמת משובב נפש.

אבל כנראה במודע או שלא, לא מצאנו את ההזדמנות. בין השבתות שרם עובד, לשבתות הגשומות, ולשאר הפעילויות המשפחתיות, איכשהו זה לא יצא. אמרנו שניסע בשישי, כדי לא להכנס לפקקים המטורפים שיש שם בשבת, אבל לא הצלחנו לתאם עם שאר החברים. אמרנו שנקום ממש מוקדם כדי לא להתקע בפקקים, אבל בשבת בבוקר – אין סיכוי שנצליח לקום מוקדם. בקיצור: כך או כך, הרעיון של שעתיים בפקקים בשביל לראות כלניות (עד כמה שהן יפות ואדומות) ניקר כל הזמן וסיכל את התכנית.

אז טיילנו במקומות אחרים, וראינו כלניות אחרות.

בתל-חדיד ראינו כלניות פורחות מלא-העין.

ובגלל שהגר היתה איתנו קיבלנו שיעור גם על שאר הפרחים והצמחים שניקרו בדרכינו

למדנו על רקפות, מרגניות, סביונים, חרציות, חרדל, צבר, אירוסים, ועוד שיחים ועצים שונים.

ובגלל שלא עמדנו בפקקים היינו שמחים ורגועים והיה לנו זמן לשחק בכדור,

לעשות פיקניק,

ולהתמלא בתותים.

מה צריך יותר?!

פרחקיר / להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק

מחול, יותר מכל סוג אמנות אחר, אני לא יודעת לנתח, לרפרר, לפרש.

רק לחוות.

התחושות שעלו בי בזמן הצפייה ב"פרחקיר" במוזיאון תל-אביב: התפעמות. התרגשות. השתאות למול היופי הויזואלי הזה – התלבושות המרהיבות, הרקדנים המוכשרים. סקרנות. המוזיקה עדינה ומיוחדת, נבנית לאט, כמו פעימה מדיטטיבית, עד למקצב סוחף, לפעמים מצחיק אפילו. יצירה מרובדת ומפתיעה. הרקדנים מהפנטים בריקוד אחיד או נפרד, וביכולת ליצור נבדלות בתנועת גוף קטנה. היצירה מספרת מספר סיפורים במקביל. ובעיקר, מייצרת חוויה רב חושית לצופה.

ממליצה כל כך, מקווה שהיצירה תבוצע שוב, ואוכל לצפות בה שוב בעצמי.