שנה חדשה בפתח, ואין זמן טוב יותר לצילומי משפחה.

כבר כתבתי כאן על הניסיונות שלי לעשות צילומי משפחה מסורתיים לעצמינו – פעמיים בשנה לפני "החגים הגדולים". סיפרתי גם שבמרץ האחרון רם והבנות הקצו לי 10 דקות לצילומים. אז הפעם, ביום האחרון של אוגוסט, הם העלו את הרף. להצליח לצלם ב-10 דקות, בלי לצלם בעצמי (על חצובה, צילומים אוטומטיים). כי אין מה לומר, קשה להיות בת של צלמת…. כל הזמן האמא הזאת רוצה לצלם! למי יש סבלנות?! אז אין ברירה, צריך ללמוד לחייך למצלמה גם אם אין אמא שעושה פרצופים מאחוריה (:

מכאן לקחתי את רם ואותי

מכאםן הפנים של תמר

שתהיה שנה מצויינת!

לפני שלוש שנים קנינו דירה. ב"קרניצי החדשה", צמוד לקריית קרניצי, השכונה ששנינו גדלנו בה (וההורים שלנו עדיין גרים בה). זו היתה החלטה חפוזה, כי היה צריך להחליט ממש מהר, כי זאת "הזדמנות", כי אנחנו רוצים לגור ליד ההורים שלנו, כי זו שכונה טובה, כי זו השקעה טובה… כל הסיבות הנכונות. ובכל זאת: אני לא מסוגלת לקחת כאלה החלטות, בכאלה סכומי כסף, עם כזאת התחייבות לעתיד, כשמדובר בפיסת נייר ועליו שרטוט של דירה. אז החלטתי שהאחרים יחליטו בשבילי, בתקווה שעד שהדירה באמת תהיה מוכנה ונצטרך לעבור אני אחליט מה דעתי בעניין.

צרות של עשירים.

אני פשוט מאוד מאוד אוהבת את הדירה שלי… למרות שהיא ליד רחוב ביאליק, ומלוכלך פה, ואין חניה, והסביבה רועשת, וביאליק זה רחוב ממש הארד-קור רמת-גן, ואין גינות ציבוריות יפות, ולא הייתי רוצה שהבנות יחצו כל כך הרבה כבישים בדרך לבית הספר… יש המון חסרונות פה. אבל את הדירה עצמה אני כל כך אוהבת. (וגם ממש לא אוהבת שינויים).

ו"דירת קבלן" זה מושג שמעביר בי חלחלה… איפה ה"אופי" של הדירה, כשכל הדירות נראות אותו הדבר? ולעבור מבניין של שש דירות לבניין של 100? ואין אוכלוסיה מגוונת, אין מכולת, וספר, וההוא מהמיצים שמכיר אותי… מן ניכור שבתוך הצפיפות. לא שיש לי בעיה לגור בבניין – גדלתי בבניין, ואין לי בעיה עם שכנים… לא יודעת להסביר את הרתיעה. יודעת שזה ההפך מהבית שהייתי מדמיינת לעצמי. אבל יש גם יתרונות: זה ממש קרוב להורים (הבנות יכולו ללכת ברגל לסבא וסבתא!), זאת "שכונה טובה" (גדלתי בה, לפני שהכפילה את גודלה אני יודעת בוודאות שהאוכלוסיה היתה "טובה". היתה לי שם ילדות נהדרת), יהיה פארק גדול, עם דשא (ולא מוקף רק בתי אבות כמו הגינה הציבורית פה), והדירה חדשה, חדשה. הדוגמא היחידה שעודדה אותי היא הדירה של חברתי עינת. גם "דירת קבלן" אבל מקסימה, מוארת, ועם אופי.

אני יודעת – צרות של עשירים.

הבניין בינואר 2014. יום אחד כל זה יהיה שלך. או בעצם שתי חניות.

"את יכולה לעשות בה מה שאת רוצה". "תעשי את הבחירות שלך, ככה הדירה תקבל אופי". "תעצבי אותה איך שאת אוהבת". אז מתברר שבדירת קבלן יש "סטנדרט". מקבלים שרטוטים של הדירה, ואפשר לעשות שינויים. כל שינוי עולה פעמיים: גם זיכוי מופחת על השינוי, וגם המחיר של החדש. (למשל: בוחרים קרמיקה לא מה"סטנדרט": זיכוי סימלי על הקרמיקה + חיוב מלא על הדגם הנבחר). גם תשלום לספק, וגם תשלום לקבלן.  (למשל: רוצים להוסיף ברז שירות במרפסת: הברז עולה נגיד 100 שקל, החומרים עולים נגיד 200 שקל, אבל "הוספת ברז" בפירוט של הקבלן עולה 3000 שקל. להלן: ברז=3300 שקל).

אני יודעת – צרות של עשירים.

הבניין בפברואר 2015

הבניין בפברואר 2015

הבניין בפברואר 2015

הבניין בפברואר 2015

אמרתי לעצמי: אני מוכשרת, יש לי עין, למדתי בבצלאל. אני יכולה לעשות את השינויים האלה לבד. כמה קשה להוריד "שירותי אורחים" מהשרטוט?! לשימחתי ולמזלי החלטנו ללכת לפגישת יעוץ אצל רונית כפיר, מעצבת הפנים הסופר מוכשרת (האחת והיחידה! מספר אחת! המהממת! מתים עלייך!) רק בשביל לקבל קצת טיפים לאיך להתחיל ומה חשוב לדעת לפני שנפגשים עם ה"שינויי דיירים" (האדריכלית מטעם הפרוייקט שמטפלת בשינויים ובבחירות של כולם). הבנו מיד שזה גדול עלינו. ושבשביל אנשים פרפקציוניסטים כמונו, כדאי להשקיע עכשיו את הכסף בעזרה מקצועית ולא להתחרט אחר כך.

אז לפני קצת יותר משנה התחלנו את תהליך העיצוב עם רונית. מילאנו שאלון ארוך ארוך על אורח החיים שלנו, החפצים שלנו, ההעדפות שלנו, והאהבות שלנו. לפי השאלון הזה ובכישרון רב רונית עיצבה לנו את הדירה המתאימה לנו ביותר. הפגישה הראשונה היתה הכי מרגשת: לפנינו הונחו שש סקיצות שונות (שונות לגמרי, בדברים מהותיים) של הדירה העתידית. הסקיצות היו כל כך שונות, וכל כך יפות שבחרתי מיד שלוש שונות שהייתי רוצה לגור בהן. למשל אחד הדברים שכתבנו בשאלון, זה שהחלום שלי הוא ספרייה גדולה בסלון. בסקיצה אחת היא הופיעה על הקיר הגדול בסלון. בסקיצה אחרת הספרייה תפסה קיר שלם במסדרון, שקועה. בחיים לא הייתי חושבת על זה לבד! (בשביל זה יש מעצבת). היו חמש/שש סקיצות למטבחים, וכולם יפים וגדולים כמו שרצינו. והלהיט של הבית, הדבר שקלע בול לרצון שלנו, בלי שבכלל ידענו שזה מה שאנחנו רוצים: בחלק מהסקיצות רונית ביטלה חדר אחד, והפכה אותו לחלל חצי פתוח שמתחבר עם הסלון – חדר משחקים. אנחנו ביקשנו לשמור על הפורמט של חדר שינה אחד לבנות וחדר משחקים נפרד. אבל רונית טענה ש"אף ילד לא משחק בחדר משחקים. תמיד הילדים רוצים להיות איפה שהשאר נמצאים – בסלון / במטבח, ושם הם ישחקו". אז היא הפכה את חדר המשחקים לפתוח, כך שיהיה חלק (אחורי) של הסלון.

בסבלנות, בייסודיות, ועם שימת לב לפרטים הקטנים ביותר ("איפה תרצי לתלות את ההדפס של אבא שלך? כדי שלא נשים בטעות שקע מאחוריו") רונית עברה איתנו חדר חדר, שקע שקע, רהיט רהיט. אנחנו עברנו על הסקיצות ובחרנו מכל האפשרויות את הדברים שמתאימים ביותר לנו. (לקח לנו כמה ימים טובים, והרבה התלבטויות). מכל אלה היא בנתה את הדירה לפרטי פרטים, כל רהיט שלנו שמתוכנן לעבור לדירה שובץ, כל מחשבה נלקחה בחשבון (המיטות של הבננות יסודרו בצורת ר'? או אחת מול השניה? לאן הראשים יפנו? האם המנורה במסדרון לא תסנוור אותן מהזווית הזאת? כמה מנורות רואים כשפותחים את הדלת של הבית? מה גובה נוח למפסק? וכו' וכו'. אין סוף פרטים).

הדירה לפי העיצוב של רונית כפיר

התכנון המקורי

במקביל היינו צריכים ללכת לבחור ריצוף (יבש ורטוב), חיפוי (חדרי מקלחת ומטבח), ברזים, אסלות, ארונות מטבח, שיש, דלתות… כי לפני יציקת הרצפה והקירות צריך לתת לקבלן תוכניות מפורטות של כל הבחירות והשינויים. את השלב הזה החלטנו שכן נעשה לבד. מצאנו את עצמינו מתחילים להתעניין בצבעי רובה, אופני הנחת חיפויי קירות במקלחת, ממששים אריחים בבתים של חברים, מתייעצים עם בעלי ניסיון, הולכים להרצאה על  פירזול מטבחים, אוספים טיפים מחברים שבתחום (חברתי מעצבת הפנים עדי מזרחי פרידמן תרמה מנסיונה בעיצוב מטבחים), ואת עצמי מסתכלת עוד ועוד בפינטרסט…אני הייתי בנגב קרמיקה לפחות עשר פעמים. אובססיבית כרגיל – כבר התעייפתי מעצמי. ועדיין לא בחרתי חיפוי מטבח נדמה לי…

תוך כמה חודשים התוכניות הוגשו, הרצפה נוצקה, הדירה נבנתה.

הבניין ביוני 2015

הבניין ביוני 2015

הבניין ביוני 2015

בשבוע שעבר נקראנו לראות את הדירה ולבדוק שכל התוכניות יצאו לפועל. השרטוטים התעוררו לחיים! היה מאוד מרגש. פתאום יש דירה אמיתית, שאפשר לראות. אמנם בלי ריצוף ובלי טיח על הקירות, אבל אפשר לדמיין. יש חלל. עד עכשיו זה היה כל כך ערטילאי. הנה הקיר המפריד בין הסלון לחדר משחקים. הנה המטבח! (כזה קטן?!), הנה הנוף מהמרפסת.

הנוף מהמעלית החיצונית. פחד אלוהים לעבוד פה

חדר השינה והנוף הצופה לכפר אז"ר. הדס אני מציצה לך

נוף לכביש

הקיר!

מודדים את המטבח

הסלון והמטבח, מכיוון המרפסת

ומה דעתי? יש לי עוד יותר משנה להחליט.

צרות של עשירים. שמעתי.

האתר של רונית כפיר: תכנון ועיצוב פנים. האתר של רונית כפיר: נעים מאוד – תקשורת עם לקוחות. הרצאות רונית כפיר: נעים מאוד

יש לנו דג.

עלמה קיבלה אותו מתנה מאיתנו ליומולדת שנתיים.

קוראים לו דג-דגיג כי הבנות מעולם לא טרחו להעניק לו שם, וככה אני קוראת לו. באופן כללי הוא לא ממש מעניין את עלמיק, היא כמעט לא מסתכלת עליו. האחריות להאכיל אותו היא עלינו (כי היא בקושי יודעת איזה יום היום, נראה לנו מוגזם כרגע ללמד אותה לזכור מה זה ימים אי-זוגיים, וגם כמה זה קורט, וגם ככה היא לא ממש מתעניינת בו כאמור).

האמת שהדג-דגיג המקורי היה דג קרב שבאמת קנינו לכבוד יומולדת שנתיים של עלמיק, ונפטר בשיבה טובה כעבור שנה וחצי כמעט. על אף שהיא לא ממש מתעניינת בו, (כפי שחזרתי ואמרתי – יחסים של שלום-שלום) החלטנו לדחות את השיחה על 'מהו מוות' שלא לצורך ולהחליף את הדג עוד באותו יום, לפני שהיא תשים לב (או כמו שהמוכר בחנות אמר לרם בטלפון: "כן, יש דג קרב כחול להיום בארבע, אני מבין שמת הדג ואתם צריכים להחליף לפני שהילדים חוזרים הביתה". כנראה שאנחנו לא הראשונים).

מפה לשם בזמן האחרון הדג-דגיג כבש את ליבה של תמרול! היא דווקא כן נהנית להסתכל עליו, מנסה להאכיל אותו (מזל שהיא עדיין לא יודעת לפתוח את המיכל של האוכל אחרת היה מת מזמן מהאכלת יתר), קוראת לו  בשמו ("דל!"), מטפסת על הכיסא כדי לראות אותו ולגעת באקווריום, מאחלת לו לילה טוב לפני השינה ("ליי-טו דל!).

עכשיו אנחנו ממש צריכים להשקיע באיכות החיים שלו. מה יקרה אם חלילה דג-דגיג II יחזיר את נשמתו אל הים?!

אגב דג הזהב – הדג השני שבתמונות הוא דג שעלמיק קיבלה מהגן לכבוד היציאה לחופש הגדול. דג זהב – גם כן דג. היה ברור שהוא לא ישרוד יותר מחודש. מסכן, כל הזמן הדג -דגיג (שהוא דג קרב) עשה לו פרצופים מפחידים דרך השמשה.

לקח כמעט שבוע עד שעלמיק שאלה לאן הוא נעלם ונאלצתי להסביר שהוא מת.

הראשון בספטמבר.

היום הראשון לשנת הלימודים.

איזו התרגשות! שתי הבננות התחילו היום גנים חדשים: עלמיק עלתה לגן טרום-חובה (גן עירייה אחרי שנתיים וחצי בגן פרטי מקסים) ותמרול עברה ממשפחתון מקסים לגן פרטי מקסים (הגן שעלמיק סיימה).

אני זוכרת איך אני הייתי מחכה שיגמר החופש הגדול ואתחיל את השנה החדשה, בכיתה חדשה.

שתיהן עמדו נרגשות, מצפות ומחכות, מוכנות עם התיקים על הגב.

עלמיק מחכה כבר שבועות "לעלות לגן של גדולים". תמרול בדיוק התחילה להגיד את המילה "גן". אבל כבר מכירה ויודעת – כמיטב הבנתה – במה מדובר.

ואני, עם דמעות בעיניים, גאה בהן כל כך. איך הן גדלו ככה? מתי הן נהיו כאלה עצמאיות, דעתניות, מסתדרות בעולם?!

שתיהן צלחו את היום הראשון בהצלחה יתרה. עלמיק, הצעירה מכל ילדי הגן שלה, דיברה מול כולם והשתתפה בכל. תמרול – בלי להוציא מילה – הלכה ושיחקה ואכלה ובדקה מי ומה ואיפה הכי כדאי, משאירה אותי לצלם אותה מרחוק.

אני מתרגשת כל כך בשבילן, ודואגת, וחוששת, ולא ישנה טוב בלילות האחרונים. והן באומץ, ביטחון ועצמאות הולכות בגב זקוף לדרך החדשה. יש להן בחיוך אחד קטן יותר ביטחון עצמי משאני צברתי ב-38 שנותי. יש להן ביטחון, ותחושת ערך עצמי, וכישורים חברתיים נהדרים, יותר משלי אי פעם כבר יהיו. ובצדק!

הלוואי וכל החיים יהיו להן ביטחון עצמי ותחושת ערך עצמי כאלה. שלא יאבדו להן בסמטאות מערכת החינוך והאנשים שיפגשו בדרך. שימשיכו לסמוך על עצמן, ולדעת בביטחון שהן יכולות, ומבינות, וחכמות, ומיוחדות, וכל הדברים הטובים שהן.

כתבתי כאן מזמן על רחצה בים לכבוד פתיחת עונת הרחצה. אבל ים? בריכה? יוני-יולי-אוגוסט זאת עונת הגיגיות הרשמית בישראל. או לפחות בסביבה הקרובה לי.

כי ללכת לים או לבריכה מצריך הכנה מוקדמת, ציוד, אוכל, מצופים, חיתולי-ים, גלגל-ים, מגבות, לונגי, צעצועי-מים, צעצועים לחול, כסף לארטיק, מציל או לפחות עזרה בלשמור על שתי בננות שובבות, לסחוב הכל הלוך-חזור, לרוץ לעשות פיפי עם אחת בזמן שהשניה מנסה שיטות חדשות לריצה על סף הבריכה, להספיק להתקפל בזמן כדי שלא ירדמו באוטו, לשטוף את החול, לסחוב את כל הציוד בחזרה לאוטו… לעומת בריכה בגיגית שזה מה שזה:  גיגית, מים, ילדה שמחה.

בימי הקיץ הקשים אצלינו במרפסת

בחצר או על הדק אצל סבא וסבתא

עם נגה ואסף

עלמיק בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וארבע

תמרול בת שנה וארבע

תמרול בת שנה וארבע

תמרול בת שנה וארבע

עלמיק בת שנה וחצי

עלמיק בת שנה

עלמיק בת שנה

כשנפגשים עם חברים

עלמיק ועלמוש בבריכה פונה לנוף

עלמיק ועלמוש בבריכה פונה לנוף

צריך למלא גיגית או שתיים במים פושרים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

קצת צעצועי-מים

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

והכי חושב: אוכל! (שלוקים/ בננה/ ענבים/ אבטיח/ ואפילו ארוחת ערב שלמה עובד)

בננה עם בננה

סנדויצ'ים

אבטיח

שלוקים

מוצץ כשעוד היה מותר מחוץ למיטה

אבטיח

שלוקים

ענבים

שלוקים

וזהו. הצלחנו להעביר אחר הצהריים נוסף של חום בלתי סביר…

נ.ב היו לי תמונות גיגית נוספות נ ה ד ר ו ת שלא השתמשתי בהן כדי לא לחשוף עירום ילדים ברשת. בהמשך לדיון בנושא…

מה הקטע של הבננות עם האוטו-זבל?!

אנחנו גרים ברחוב לא-הומה-אך-צמוד-לרחוב-הכי-הומה-הארד-קור-ביאליק-סטריט-דאונטאון-רמת-גן

בקיצור כל בוקר שומעים את האוטו-זבל.

מכל רחבי הבית נפקחות עיניים, נפערות אזניים, כפות קטנות רצות לפתוח את החלון בחדר העבודה ולהסתכל למטה. "אוטו זה-זה!" (-תמר). לפעמים זה רק "האוטו שמנקה" (משפריץ מים ומנקה במברשות את הרחוב) אז חוזרות מאוכזבות לענייניהן. מחכות לרעש הבא.

מאי 2013. עלמה בת שנה+9 בדרך לגן

אם אנחנו למטה בדרך לגן אז בכלל…. אוטו זבל דוחה כל פעילות אחרת.

עוד משהו שקרה לכבוד יום-הולדת ארבע, זה שעלמה היתה צריכה להיפרד מהמוצצים.

עלמיק התחילה למצוץ מוצץ בגיל שנה ושלושה חודשים (לצערינו. דווקא כשאנחנו היינו זקוקים למשהו להרגעה כשעוד לא ידעה להביע את עצמה לא הצלחנו לתת לה מוצץ… אחרי שנגמלה מיניקה התחילה "לגנוב" מוצצים לילדים בגן ולאט לאט התמכרה…). בחודשים האחרונים ידעה שבגיל ארבע היא צריכה לוותר על המוצצים. היא החליטה לא לזרוק/לתלות על עץ המוצצים/להפריח לשמיים, אלא לתת לבת דודה הצעירה ביותר שלה – איה.

אני זוכרת את הפרידה שלי מהמוצץ בגיל ארבע.  אני זוכרת שהלכתי בראש טור של כל המשפחה: אני, אחותי, אחי, אבא ואמא שלי, ובגאווה גדולה זרקתי את המוצץ לפח (היבש. הירוק. במרפסת של המטבח. זוכרת באמת!)

כמובן שחששנו מהפרידה שלה מהמוצץ. בחודשים האחרונים ניסינו לעבור ל"מוצץ רק בלילה", אבל זה באמת היה "כשנחים", והרי "נחים" גם באוטו, וגם קצת על הספה אחרי הגן, וגם "לנוח על אמא עם מוצץ"… ורופאת השיניים כבר אמרה שמספיק, ובכלל, לי זה ממש הפריע לראות אותה ככה – כזאת ילדה גדולה, מדברת עם מוצץ. מילא אם זה באמת היה רק בלילה, אז לא היה לי אכפת.

בימים שלפני הפרידה עלמיק ממש היתה בלתי נפרדת מהם. קשה לחכות. הציפייה קשה לה כשמושג הזמן כל כך מעורפל. היא אמרה לי בכל יום: "אמא, רק היום להסתובב בבית עם מוצץ". "כן, אני יודעת שמחרתיים אומרים ביי ביי למוצצים".

בעצת גיסתי זהבית (למודת פרידות של ילדיה ממוצצים) בנינו תוכנית מדוקדקת: ביום שאחרי המסיבה בגן (כדי לא לקלקל את ההתרגשות מהמסיבה בעוד התרגשות) בבוקר (כדי לא לחכות במתח עד אחרי הצהריים) נפרדנו מהמוצצים, ושמנו במעטפה לשלוח לאיה, לטבעון. אחרי שסגרנו את המעטפה עלמיק ביקשה לראות שוב מה יש בפנים. ראיתי אותה עומדת עם הגב אלי, מחזיקה במעטפה ומוצצת כל אחד מהם עוד קצת, וזורקת פנימה למעטפה. כל אחד, סיבוב אחרון לפרידה. בהתרגשות הלכנו לסניף הדואר, על צווארה מדליה שביקשה שאכין לה (כי עילאי מהגן קיבל כשנפרד מהמוצצים שלו), ביד המעטפה. כשחיכינו בתור היא לא יכלה לשבת מרוב התרגשות. כשהגיע תורינו הרמתי אותה לראות מה קורה מעבר לדלפק. פקידת הדואר נתנה לה להדביק את הבול, נתנה לה מדבקות במתנה ואיחלה לשתינו בהצלחה.

עלמיק נכנסה בריצה לגן וסיפרה לגננות שנפרדה מהמוצצים ושלחה אותם בדואר לאיה. "נתתי את כולם בבת אחת!", "יהיה לי לילה אחד קשה וזהו". הבאתי לה חבילת "שלוקים" כדי שתספר לילדים ותחלק בגאווה.

למחרת חיכתה חבילה ש"איה שלחה" לעלמיק – מתנה של רהיטים לבית הבובות החדש (דואר ישראל מפתיע ביעילותו), כדי להרגיש שנסגר המעגל.

היום עלמיק אמרה לי בגאווה: "אני כבר לא ילדה. אני אשה! אני כבר כמעט אמא!"

מזל טוב ילדה גדולה שלי! ידעתי שגם את האתגר הזה תיצלחי בהצלחה. תמיד את מפתיעה, ורק לטובה.

ב-5/8/2011 ב-11:44 לפי שעון חדר הניתוח בבית חולים "אסף הרופא" הפכתי לאמא.

קמתי בבוקר לאחר אחרי ערב ולילה של לחץ בבטן ("חשתי בבטני", ולא ידעתי למה. אלה לא היו צירים)  ובאתי לסדנת הכנה ללידה. כמסוכם באתי מוקדם יותר כדי לעשות ביקורת (היה לי חשד למיעוט מי שפיר בימים הקודמים) ולקבוע תאריך לניתוח קיסרי (העוברית היתה במצג עכוז ועם מיעוט מי שפיר לא האמינו שתצליח כבר להתהפך עד הלידה). הייתי בשבוע 34+ משהו. רם היה אחרי תורנות (כמובן) והיה אמור לפגוש אותי בסדנת ההכנה ללידה. ד"ר בצר עשה לי אולטראסאונד (כדי לוודא שעניין מיעוט המים נפתר) והכריז: "אין בכלל מים". אחרי כמה דקות של התייעצות הוחלט שאני נכנסת עכשיו לניתוח. קיסרי. דחוף. "מה זה עכשיו?" שאלתי את אורה האחות המקסימה מחדר הניתוח. "עכשיו, עכשיו, תוך שעה". היא אמרה.

לא היתה לי גומיה לשיער. לא קניתי את "הקנייה הגדולה" לתינוקת. אני לא מוכנה. אין כלום בבית. באתי  בכלל לקורס הכנה ללידה.

תוך שעתיים כבר הייתי בחדר ניתוח. ראובן הסניטר (איש מדהים. לא פגשתי עד אז ומאז כזה) עוזר לי להתלבש. נעליים, כובע. את העגיל רם כבר הוציא לי קודם. מכניס אותי יד ביד לחדר הניתוח. "אל תזוזי שלא תחליקי". אני לא זזה. "באנטומיה של גריי זה לא נראה ככה" אני אומרת. הוא עוזר לי להתפשט, והכל בלי שיראו כלום. יש שם איזה 6-7 אנשים, מסתובבים, עושים דברים. ראובן מכסה אותי וכל הזמן מחזיק לי את היד. מסביר לי על הזריקה בגב ומה אני ארגיש, ו"תלחצי לי את היד" ו"אל תפחדי". מושיבים אותי על המיטה. ראובן מחזיק לי את היד מצד אחד ורם מצד שני. המרדים מחטא ומזריק לי את האפידורל. ברגע שנגמרת הזריקה זה עניין של שניות: מיד משכיבים אותי-מפשיטים-מכסים-אני בתנוחת צלוב – יד ימין עם מד לחץ דם, מקובעת. יד שמאל עם עירוי, מקובעת. מול הפנים מסך ירוק, מסכת חמצן על הפנים, רם יושב מימיני ומחזיק אותי.

אני חושבת שמרגע זה ועד הסוף בכיתי.

האחות מתחילה להכניס לי קטטר. זה מרגיש כמו טפיחות על הפיפי. היא מזיזה לי את הרגליים, ואני נלחצת כי אני עדיין מרגישה, ויותר גרוע: אני פתאום מבינה שאני ערומה לגמרי מהמסך ומטה. היא מנקה לי את הבטן ואז הם מתחילים. אני לא מרגישה כלום רק מתיחות ותזוזות של הגוף. אני מתעטשת (פעמיים) וד"ר בצר מפסיק ואומר לי: "נו – מה עכשיו?!". רם יושב מימיני ולא מפסיק לדבר איתי בלחישות ולהחזיק לי את היד, ואז – כנראה התינוקת בחוץ – מראים לי אותה משמאל וקוראים לו לחדר אחר (איפה שהתינוקת) ומיד ראובן מתיישב לידי איפה שרם ישב ומלטף לי את היד ומוחה לי את הדמעות בטישו. ואז רם שוב מתיישב לידי, באיזשהו שלב מביאים את התינוקת ושמים לי ליד הפנים (צמוד) ואומרים "תחייכי" ו"תנשקי אותה" ומצלמים, ואני עושה, אבל נבהלת ובוכה, והראש שלה נורא קטן, ורם קולט שאני בלחץ ואומר לאורה האחות "די, די, לא עכשיו".

ראיתי את עלמה בפעם הראשונה בתמונה (מזעזעת) בטלפון של רם: שוכבת באינקובטור ורודה ופסוקת רגליים בתנוחה מעוותת (אחרי חודשים רבים של מצג עכוז בתוך הבטן), מחוברת לצינורות ולשקית שתן. היא שכבה לה באינקובטור בשעות הראשונות של חייה. רם היה איתה קצת.

פגשתי אותה בפעם הראשונה באותו הערב, אחרי שמונה שעות התאוששות, וקימה מלווה בצרחות כאב אל כיסא גלגלים. ברגע הראשון שראיתי אותה התחלתי לבכות.

לקח לי עוד כמה ימים טובים להבין שילדתי. אני זוכרת שעברה לי בראש בהיסח הדעת המחשבה "מעניין איך תהיה הלידה", כמו בכל החודשים האחרונים. ואז נזכרתי שבעצם כבר ילדתי.

ולקחו לי עוד חודשים רבים להבין שאני אמא.

באוגוסט 2011 הגיעה לשיאה מחאת המתמחים (כחלק ממאבק הרופאים, ההוא), ורם היה מיני-סלב של השעה.

אבל ללא הכנה מוקדמת ב-5/8/2011 עלמה נולדה בניתוח קיסרי דחוף, בשבוע 34, ורם זנח באחת את חיי הזוהר (1:28) (וגם את כל חייו האחרים, עבודה-חיים אישיים-תחביבים-רצונות כלשהם) לטובת טיפול בעלמה שבפגיה ובי.

כמה ימים אחרי שעלמה השתחררה הביתה, בנצנוצים אחרונים של אור זרקורים (בטקסט), ביקשו מרם להשתתף בכתבה על חיי המתמחים בבתי החולים בארץ. הוא הציע לצרף צילום שאשתו הצלמת תצלם, והכתבת ביקשה שיצטלם גם עם התינוקת החדשה.

וזהו. המאבק נגמר, ההסכם נחתם, ועלמיק התינוקת גדלה.

אחרי שתמרול נולדה, כשחיפשתי מיקום מוצלח בבית לצילום-השנתי-של-תמר במסגרת ההשוואות שלי, וכשבחרנו בסופו של דבר את המיקום, והתמונה יצאה כל כך דומה, ההשוואה הזאת פשוט היתה מתבקשת…

וזה באמת כבר תיחכום חדש לתמונות-השוואות!